מתי נביא מכה?

בשנת 1786, מארי אן לֶנוֹרְמָאן (Lenormand) בת ה-14 ברחה מבית הספר במנזר שבו גדלה. לנורמאן שמה פעמיה לפריס, לבדה, ושם למדה את אמנות ניבוי העתיד באמצעות חפיסת קלפים. היא עבדה 40 שנה כקוראת בקלפים ומגדת עתידות, וייעצה בנוגע לגורלם, לאשתו של נפוליאון, ז'וזפין דה בוארנֶה, לרובספייר, לז'אן-פול מארה ולאישים חשובים אחרים.

שלושים שנה לאחר מכן, כשלנורמאן הייתה בת 44, היא פגשה את פרנסיס, הליידי שֶלי הצעירה, אשת חברה, אצילה, וחברה קרובה של הדוכס מוולינגטון. הן נפגשו בחדרה האישי המפואר של לנורמאן, אבל כפי ששלי מתארת ביומנה, היא נמשכה מיד ל'חדר הייעוץ' (cabinet d’étude) כדי שלנורמאן תנבא עבורה את עתידה. לנורמאן ביקשה ממנה את תאריך הלידה שלה, את האות הראשונה של שמה, את האות הראשונה של המקום בו נולדה, ולאחר מכן את שם החיה, הצבע והמספר האהובים עליה. "אחרי כרבע שעה של מין מופע כזה, שבמהלכו היא פרשה כל מיני קלפים על השולחן, היא בחנה את ראשי", כתבה שלי. "פתאום היא החלה לדבר, במין פרוזה מדוּדה, ובמהירות גדולה והגייה ברורה, ותיארה את אופיי ואת חיי בעבר, והיא דייקה כל כך, שהצליחה לתאר אפילו פרטים זעירים, עד שהייתי ממש מהופנטת ולא הבנתי איך יכול להיות שהיא יודעת את כל זה".

מה שהביא את לנורמאן להתעשר בצרפת של המאה ה-18 – ומה שגרם לניבוי עתידות ומשחקי מזל להפוך לענף משגשג כל כך בחברה האנושית במשך יותר מששת אלפים שנה – הוא העובדה שלעתים, האפשרויות שמציגה מגדת העתידות, הן מדויקות ביותר. לעתים, הניבוי מתגשם. לעתים, כרטיס הלוטו שלנו זוכה. לעתים אנחנו זוכים כנגד כל הסיכויים. הימורים מצליחים לעתים קרובות מספיק כדי לשמור אותנו מסוקרנים, ומשום כך הם שימשו כלי חברתי ופוליטי הניזון משאיפותינו הגדולות ביותר – השאיפה לזכות 'בגדול', השאיפה של העניים להתעשר פתאום. כפי שנפוליאון אמר פעם, "היכולת אינה קשורה ביותר להזדמנות".

***

עם מותה של לנורמאן, בגיל 71, אחיינה, קתולי אדוק, ירש את חפציה ואת הונה הגדול, שהוערך ב-500 אלף פרנק. הוא לקח את הכסף ושרף את כל הקלפים, הקריסטלים וחפצי ניבוי העתידות האחרים שלה, לדברי מייקל דאמט (Dummet) לשעבר מרצה ללוגיקה באוניברסיטת אוקספורד, וממחברי ספר על הנושא. אבל המורשת של לנורמאן לא נעלמה, בעיקר הודות ל"קלפי לנורמאן", חפיסה של קלפי טארוט הנפוצה בשימוש אצל מגידי-עתידות בימינו.

כמו אחיינה של לנורמאן, מרבית הקתולים באזור בזים למשחקי מזל, המייצגים את הבלתי צפוי בעולם שאמר להיות קבוע מראש, עולם שבו אלוהים מושך בחוטים. ב"נחמת הפילוסופיה", בואתיוס מציג דמות בשם "הגבירה פילוסופיה", המסבירה ש"סיכוי" הוא "מילה ריקה...איזה מקום יש לאירועים אקראיים אם אלוהים שומר על הסדר?" בדומה לכך, ב"סיפורו של האביר", הראשון מתוך "סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר (שתרגם לאנגלית את "נחמת הפילוסופיה". הערת המתרגמת), תיסיאוס מזכיר לנתיניו אחרי סדרה של אסונות, ש"המניע הראשון של הסיבה הראשונה" קובע את כל התוצאות בהתאם לתכניתו הכוללת. זו אותה תפישה שוולטר עתיד ללעוג לה מאוחר יותר ב"קנדיד". החכם, טוען וולטר, מבין שמזל רע אינו חלק מתכנית אלוהית, אלא ממקרים שקורים לו לפעמים, במקרה, ואין להם כל קשר לרצון או למעשה של ישות שמימית.

ניבוי עתידות סיפק חלופה לנוכחות של אל יודע כל, ובכך חתר תחת הלגיטימיות של הדת: ידע מוקדם נחשב לנחלתו הבלעדית של האל, וכל טענה אחרת – מצד קוראים בקלפים או מגידי עתידות, למשל – היוותה איום.

אבל ניתן למצוא אירוניה ברורה בדמיון שבין כליהם של מגידי העתידות לבין הקתוליות עצמה. את קלפי הטארוט, המשלבים מיתולוגיות עתיקות ואמונות פגאניות, ניתן לאות כגשר המוביל לעבר הקתוליות. הקדושים והאיקונות של הקתוליות, שכל אחד מהם בעל מאפיינים ברורים, עיסוק וסמלים, משקפים את הדמויות של הטארוט. למשל, באמונה הקתולית: המלאך גבריאל סמלו: שליח האל. תחום חסותו: אנשי תקשורת ואספני בולים. מאפייניו: הוא נושא חצוצרה, לבוש בלבן וכחול.  בחפיסת הטארוט הרגילה ישנה הכוהנת הגדולה. סמלה: האם הגדולה של מאמיניה. תחום חסותה: קשר לתת מודע. המאפיינים: היא לובשת כתר דומה לזה של האפיפיורים, ולבושה בלבן וכחול.

הכוהנת הגדולה, טארוט

הכוהנת הגדולה, קלף טארוט.דימוי מאת פמלה קולמן סמית', 1909. תצלום: ויקיפדיה

***

החלק החשוב ביותר, כנראה, בהיסטוריה של ניבוי העתידות הוא האופן שבו הוא מגשים את הכלכלה הקפיטליסטית ובו בזמן חותר תחתיה. את החתרנות ניתן לראות אם חושבים על השערורייה האידיאולוגית שתפרוץ בהכרח אם יתברר שלמישהו יש יכולת אמתית לחזות את תוצאות הגרלת הלוטו, המתקיימת במרבית החברות הקפיטליסטיות. האתוס הקפיטליסטי של בנייה-עצמית מתערער על ידי האפשרות שהמזל מוביל להצלחה בלי עבודה מתאימה. כתוצאה מכך, משחקי מזל נוטים לקבל מקום משני בחברות קפיטליסטיות, ורבים מזלזלים בהם כבילוי של עניים ועצלנים.

"סבלנות, וערבב את הקלפים", כתב סרוונטס ב"דון קיחוטה". הרעיון הזה עומד בבסיס המיתוס האמריקאי של המצליחן-במו-ידיו: כדי להצליח מוכרחים לעבוד, אבל בה בעת כל אחד יכול להצליח. המיתוס האמריקאי של האדם הבונה את גורלו במו ידיו יוצר, אם כך, קשר כפול: מוכרחים לעבוד, אבל גם צריך מזל. כתוצאה מכך, אלה שנמצאים במצב סוציואקונומי גרוע יותר, יכולים לחוש שעדיין יש להם אפשרות לטפס מעלה, באמצעות המזל, ואילו אלה שמצבם הסוציואקונומי טוב יותר  יכולים לחוש שההצלחה מגיעה להם, לכאורה בזכות עבודתם הקשה.

משחקי מזל מולידים את רעיון הזכייה 'בגדול', שבמשך מאות בשנים שימש כלי מרכזי לריכוך תסכולים סוציואקונומיים. לואיס הַרץ היה הראשון להבחין בכך, כשכתב את  The Liberal Tradition in America  ("המסורת הליברלית של אמריקה"). במאות רבות של סיפורים ואגדות באירופה של המאות ה-17 וה-18, שסופרו לראשונה על ידי בני המעמדות הנמוכים, ניתן לראות שהאיכרים אינם מנסים לשנות את השלטון המלוכני שמדכא אותם. במקום זאת, הסופים הטובים מתרחשים כשהאיכר עצמו הופך להיות מלך, באמצעות שורה של אירועים מקריים. כלומר, אותה זכייה 'בגדול' אמנם נדירה, אבל די בה כדי לספק את ההמונים במערכת חברתית לא צודקת. הם כמהים להגיע לצמרת של החברה הנוכחית, במקום לרצות לפרק אותה.

מה שהתברר כקשה יותר להצדקה על ידי האליטות החברתיות הם משחקי המזל, החשובים כל כך להצלחתם שלהם, שאחת הדוגמאות המרכזיות להם הוא שוק ההון המודרני. כיצד מצליחה חברה קפיטליסטית לגרום למשחק במניות להיראות כמו עבודה, כל שהרווחים הגדולים שהוא מניב לעתים קרובות נדמים כאילו הם פרי עמל מתאים? כיצד מצליחים העשירים "לנקות" את רווחיהם, להתגבר על כתם המזל באמצעות העמדת פנים של עבודה, וכך להצדיק מוסרית את מעמדם המשפיע? הפתרון של האליטה היה להסוות את שוק המניות כמקום הנשען על הסתברויות מורכבות ואלגוריתמים במקום על מה שעומד למעשה בבסיסו: מזל. מדובר במזל, שמותג מחדש כעבודה בעלת ערך מוסרי.

בעוד שהגרלות לוטו ומשחקי מזל היו תמיד כלי באמצעותו האליטות שאבו כספים מההמונים הפחות מודעים מבלי להכעיס את אלה (מס רגרסיבי מסווה, כפי שציין הסוציולוג רוברטו גרבייה), בנסיבות מסוימות כספי הלוטו שימשו גם ככלי פוליטי – המאפשר לפוליטיקאים להצטייר כנותני חסות.

למרות שהגרלות הלוטו באירופה התקיימו כבר במאה ה-16, רק מאוחר יותר, בשנת 1694, "קדחת הלוטו" שטפה את אירופה, כך על פי רוג'ר פירסון, היסטוריון צרפתי המלמד באוקספורד. הקדחת הזו התקיימה באורח מוכר: אפשרות דמוקרטיות (כל אחד יכול, לכאורה, להתעשר) מעורבת במציאות אריסטוקרטית (לאלה שכבר יש בידיהם גישה להון ולקשרים פוליטיים היה סיכוי גדול בהרבה לזכות). למרבה ההפתעה, דווקא וולטר הוא שהבחין שמסיבות שונות, הפרס בכל מחוז פריזאי היה גדול מסך כל מחירי הכרטיסים. על ידי רכישה של כרטיסים רבים ככל האפשר ממשרד ראש העיר הצרפתי, הוא עתיד היה לזכות כמעט בוודאות ולהרוויח יותר כסף מכפי שהשקיע.

בספרו האוטוביוגרפי "הערות היסטוריות על יצירותיו של מחבר La Henriade" כתב וולטר "הרשויות הנפיקו כרטיסים בתמורה למניות של העירייה, והסכומים הזוכים שולמו במזומן וכל זה נעשה כך שקבוצת האנשים שקנתה את כל הכרטיסים, הבטיחה לעצמה זכייה של מיליון פרנקים".

אבל לא רק התחכום שלו סייע לוולטר ב"קנוניית הלוטו והשוק הנודעת לשמצה", כפי שמכנה זאת ההיסטוריון וו. ג'ונסון. כפי שציין פירסון: "ברור של[וולטר] היה הסכם כלשהו עם הנוטריונים שמונו למכור את הכרטיסים ונדמה שהוא לא צריך היה לשלם מחיר מלא עבורם – הוא ושותפיו, ואולי גם הממונים על מכירת הכרטיסים, שכנראה קיבלו חלק מהזכייה – היו כל כך בטוחים שיזכו.

וולטר ניצל לרעה את קשריו הפוליטיים וכנראה גם שיחד נוטריונים – שתי קבוצות שבוודאי שמחו לשתף פעולה איתו הודות לפרסומו – על מנת לזכות בסכום שהתברר בסופו של דבר כ-7.5 מיליון פרנק, סכום גדול שאפשר להם לו לא לעבוד יותר, לרכוש לעצמו 'שאטו', ולחיות חיי מלך. קשה להבין את עומק הצביעות במשחקי המזל: על העניים שעסקו במשחקים אלה הביטו בזלזול ואילו המפורסמים שיחקו משחקים שהוטו מראש לטובתם.

***

אבל מהו, בסופו של דבר, מזל? מהו המרכיב הזה, הלא צפוי, הבלתי נודע מראש, שהוליך שולל את הליידי שלי, מארה, רובספייר ואת לקוחותיה האחרים של לנורמאן?

עיקרון אי הוודאות של הייזנברג קובע כי "כל דבר בעולם נראה אקראי, בכל שיטת התבוננות, מאחר שכל חוק או עיקרון ניתן להביע רק באמצעות הסתברות. איש אינו יכול לומר מתי מאורע יקרה בוודאות מוחלטת". במובן הזה, ניבוי עתידות הוא פשוט הדגמה של אחת מני אפשרויות רבות, ולא האמת המוחלטת. אי לכך הניבוי לעולם אינו באמת שגוי, ולמרות שהוא משפיע על גורמים מרכזיים בחברה – דת, כלכלה – הוא יכול להיות מדויק לחלוטין רק במקרה.

קודי דליסטרטי (Delistraty) עוסק בכתיבה וחי בפריס

מקורות:

JSTOR Citations Syndication, Institutionalization, and Lottery Play, Roberto Garvía, American Journal of Sociology, Vol. 113, No. 3 (November 2007), pp. 603-652 The University of Chicago PressVoltaire after 300 Years, W. Johnson, Notes and Records of the Royal Society of London, Vol. 48, No. 2 (Jul., 1994), pp. 215-220, Royal Society

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תרגמה במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "מגדת העתידות", ולנטן דה בולון (Valentin de Boulogne), סביבות 1620. המוזיאון לאמנות בטולדו, אוהיו. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קודי דליסטרטי, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק