קהל של אחדים

לא כל קהל הופך לקהילה. על דמוקרטיה ופעולה אזרחית
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

לקהל יש כוח רב, כי הוא יכול להתפתח בכל מקום, ובגלל ההשפעה שלו על מי שמשתייך אליו, ומי שניצב מולו. הקהל ככל הנראה נברא ממש עם בריאתה של חווה, ומאז תמיד היה לאדם קהל. נכון שעל פי תפיסה דתית, גם לאדם הבודד היה 'תמיד-כבר' קהל; קהל רואה-כל, שומע-כל, קהל בוחן כליות ולב: האל. אבל נניח שנתייחס לקהל אנושי קונקרטי, מאז שגורשנו מגן עדן, האם כל התקהלות יוצרת קהל? הרי כל מצב חברתי ניתן לתפוס כהתרחשות אל מול קהל. מכאן ההצלחה של הרעיון שהתבטא אצל שייקספיר, כי ״כל העולם במה״. אז מהי ההשפעה שלנו על המציאות החברתית בתור נציגים של הקהל?

ישנן התקהלויות אקראיות במרחב הציבורי, בהן 'הבמה ניתנת' להפרות של הנורמות – כלומר כאשר תשומת לבם של הנוכחים מופנה אל מי או מה שמפרים את הנורמה. זהו מצב שכיח ויומיומי, אליו אנו נקלעים תכופות, כאשר הסביבה קופאת וכולם מביטים בדבר אחד. בדרך כלל 'ההצגה' כולה מסתיימת תוך כמה שניות, אם זה ילד הבוכה בקול וכעבור רגע נרגע, אדם שמעד אך לא נפצע או צעיר שצעק דבר שטות מתוך בדיחות-דעת. אך אם מדובר בהפרה חמורה יותר של הנורמות או החוקים, אז בהתקהלות ספונטנית כזו, הקהל מקבל סמכות משפטית של עדות ראייה הקבילה בבית משפט, ולעיתים, בנסיבות קיצוניות, הקהל עשוי לשמש כשופט וככוח מבצע מטעם אותו השיפוט. אדם עשוי לשמש קהל, או להיות עד לאירוע אלים או טראגי, וכתוצאה מכך לסבול פגיעה טראומטית.

בכל הנוגע לקהל אקראי שכזה, ניתן לעסוק בשאלות אודות המנגנונים הפסיכולוגיים המעורבים, ובהשפעה שיש לקהל על התנהגות ״השומרוני הטוב״ ועל מוסריות באופן כללי, אך נניח להתקהלויות אקראיות אלו בצד. מה קורה באירועים בהם נאסף קהל במקום ובזמן מסויימים, מתוך כוונה תחילה, וכל הקהל נושא עיניו ומטה אוזניו אל עבר הבמה? מדוע התרחשויות מסוג ״במה מול קהל״ הן תופעות תרבותיות כה נרחבות ואוניברסליות? האם הצופים במופעים מונעים מרגשות דתיים לא-מודעים?

קשה להיות על הבמה, לפני קהל, במרכז תשומת הלב המשותפת של כל הנוכחים – תשאלו כבשה המועלית כקורבן על מזבח. שכן נראה שכך התחילה תופעה תרבותית נפוצה זו. המילה ״קהל״ מוזכרת בתנ"ך בהקשר זה של עבודת האל, והמילה ״במה״ מוזכרת בהקשר של מזבח. כאשר קהל נאסף לצורך קיום מצווה דתית, עצם הנוכחות של כל אחד מחברי הקהל באותו המעמד, כבר משמשת זכות לפניו והשתמטות מן הקהל כמוה ככפירה. ישנן מצוות והלכות המחייבות נוכחות של קהל מינימלי ובדרך כלל האירועים החשובים ביותר מבחינה דתית נערכים בהשתתפות קהל רב. לכן, ההשתייכות לקהל הינה המשך ישיר ושיקוף של האמונה הדתית.

אך מעבר לכך, בראייה חברתית, ואולי אף אבולוציונית, ההתקהלות הנרחבת, מהווה בעצמה אירוע עוצמתי ובעל השפעה על כל אחד מחברי הקהל, שכן זוהי חוויה חושית אינטנסיבית, שלעיתים מלווה בצפיפות ודוחק, ופעמים רבות יוצרת אינטימיות בין הנוכחים. כל הקהל בעלי-ברית. לקהל יש את היכולת לפעול יחד ובתיאום, ומספיקות קריאות עידוד של קהל הממלא איצטדיון שלם כדי לגעת בליבו של כל מי ששומע, ולעורר בו רגשות קמאיים של שבטיות ואחדות. במידה כזו או אחרת, להשתייכות לקהל מסויים יש השפעה מעצבת, מכוננת ומגדירה עבור היחיד.

במסגרת מחקר ההיסטוריה של התיאטרון, מניחים כי אותה צורה אמנותית עתיקה התפתחה מתוך טקסים דתיים. אמנות התיאטרון מקורה בטקסטים, בשירים ובמחולות שהיו מבצעים כהני הדת, ומאוחר יותר זמרים, שחקנים ורקדנים, אל מול קהל שהיה עובר כתוצאה מכך חווייה אקסטאטית-רוחנית, ובפוטנציה, היה מגיע לקאתארזיס: תחושה של הטהרות המלווה את אישושן של הכללים החברתיים. אם כן, הטקסים הדתיים, התפתחו והפכו למסגרת זמן-מרחב, המייצגת ומחקה את המציאות, על ידי הצגה של תוכן כלשהו על במה בפני קהל, בעזרת דיבור, שירה ונגינה. אם הדת נתפסת על ידי מדעי החברה כמכשיר שליטה חברתי, אז הרי גם במה היא מכשיר כזה. אך ההבדל נעוץ בתוכן המשתנה על גבי הבמה, מי שעל הבמה יכול להניע קהל שלם לפעולה, אך גם יכול להניע קהל שלם למחשבה ביקורתית מקורית על עצם קיומו, מה שכהן הדת לא ניסה לעשות בדרך כלל.

לקהל יש פוטנציאל טוטאלי מבחינה פוליטית, שכן ניתן לדמיין התקהלות של כל החברים בקהילה. בימים בהם החברה הייתה פחות רחבה, הקהל היה בהחלט יכול להכיל את כולם, אך גם כיום קהלים גדולים הם נושא לדיווח ולניתוח. למרות נוכחותן ההולכת ומתפתחת של קהילות וירטואליות במציאות היומיומית, אין כנראה תחליף להתקהלות הפיזית, הישירה, המשותפת הן בזמן והן במרחב, כדי לבטא מסירות ונאמנות לאדם, ליצירה או לרעיון. עדות לכך הן ההפגנות הפוליטיות הרווחות בכל העולם, השואפות תמיד ליצור קהל גדול מה שיותר. כולם הולכים להפגנה. גם הטקסים הממלכתיים, העצרות וימי הזיכרון שבמימון הממסד, מכוונים ליצירת קהל/קהילה.

מפגני הכוח והראווה של קהלים גדולים, ממשיכים להוות מדד משמעותי בתרבות. הקהל ניתן למדידה כמותית, וגודלו משמש עדות עובדתית של תמיכה בתוכן המועבר על הבמה. קהל גדול משמעו כוח, השפעה וגם כסף. מנהיגים דתיים, פוליטיים וחברתיים, כמו גם אמרגנים של אמנים ומנהלים של מועדוני ספורט, כולם שואפים לגייס קהל גדול מה שיותר לתוכן שהם מעלים על הבמה.

האם רק מי שפוקד את האיצטדיונים, האולמות והכיכרות משמש כקהל? ומה לגבי קהל-המאזינים לרדיו או לקהל-הצופים בטלויזיה? אם כן, קהל מאזינים לרדיו איננו חולק באופן ישיר מרחב משותף, אם כי הוא אכן נחשף לתוכן המועבר בבת-אחת. באופן דומה, קהל של תערוכה מתמשכת במוזיאון איננו נחשף לתוכן המוצג בו-זמנית, אם כי הוא מתרחש במקום מסויים אחד – במוזיאון. למרות העלייה בכוחם של קהלים וירטואליים, ובהתחשב בתפוצה הנרחבת של הבמות השונות בעולם, נראה כי אותה תופעה תרבותית, התקהלות ישירה בזמן ובמקום מסויים, לא נמצאת בנסיגה, ונראה שכוחו של הקהל הישיר ביצירת קהילה עודנו רב.

התרבות כיום מעלה על במותיה מגוון עשיר של פעילויות, בפני קהלים שונים. מוזיקה, תיאטרון, ספורט וגם פוליטיקה. אותם וירטואוזים שעולים על הבמה, אמנים, ספורטאים ופוליטיקאים, לוקחים את תפקידם של כהני הדת, ושל הקורבן על המזבח גם יחד. הם מספקים לקהל את החווייה האקסטאטית, המלווה בתחושה של שיכחה עצמית, של זרימה וחיבור להווייה בסיסית ואותנטית שלשמה באו. לא לחינם זמרים מצליחים מכונים אלילי-נוער וכו'. החוויה של הביטול העצמי והסגידה של קהל המעריצים לאותם זמרות וזמרים בעת מופעיהם, בהחלט מזכירה עבודה דתית, כלומר פולחן. גם מבוגרים שקולים ורציניים מייחסים משמעות רבה מאוד לצפייה במופע כלשהו, וחשיבות עליונה להשתייכות לקהל זה או אחר.

כמובן שכמוצר צריכה, מופע של אמן בעל שם עולמי, הינו בעל ערך גם מטעמים של סטאטוס חברתי, ולעיתים אף השתתפות בהפגנה עשוייה לנבוע ממניעים דומים, אך במקרים רבים, השתייכות לקהל כלשהו נובעת מטעם אסתטי, הזדהות פוליטית או נטייה אמנותית. את הבעייתיות הרבה הכרוכה בהצגת תוכן מסויים, או יוצר מסויים על במה, אנו מכירים מהמציאות הפוליטית היטב, כלומר, את הצנזורה. וגם זו רק מעידה על החשיבות והמשמעות הרבות של הבמה והקהל בתרבות.

ואם אינני משתייך לשום קהל? הרי ניתן להימנע מכך, משיקולים של דחייה מפני הצפיפות והדוחק, או מחוסר רצון או מוטיבציה. האם גם לכך יש השפעה על הזהות העצמית? ראשית, ניתן להצביע על כך שהתרבות מייצרת מגוון רחב של קהלים, שחלקם ייחודיים בעיקר בשל כך שהם איזוטריים ושוליים, גם מבחינת אופני ההשתייכות אליהם. וכמו כן, להשתייכות לקהל יש משמעויות סמליות, סובייקטיביות, כך שלעיתים מספיקה הופעה אחת כדי להשפיע עמוקות על ההגדרה העצמית. שנית, במסגרת החיים האזרחיים, ניתן אך קשה להימנע מטקסים ואירועים המוניים לחלוטין. וכאמור, 'מי שמגיע - משפיע', כלומר הכוח הפוליטי של האזרח בחברה דמוקרטית מתבטא, מלבד בבחירות, בהשתתפות כקהל בהפגנות ועצרות.

אז נשאלת השאלה מה לגבי אלו מאיתנו, שמשתייכים ליותר מקהל אחד? האם יש בכך התנגשות? האם יש בכך כדי להשפיע על כלל הקהל שעליו אני נמנה? האם ניתן לתאר מעגלים בעלי גזרות חופפות של השתייכות חברתית בעזרת הבמה? בן-בריתו של בן-בריתי, הוא בן-בריתי שלי גם כן? הרי ככל שנעבור יותר חוויות אינטנסיביות ומשמעותיות, לעיתים אקסטאטיות, עם יותר אנשים, עם יותר קהלים – כך תגדל האחדות בחברה. הקהילתיות תגבר. הרב-תרבותיות מחלחלת אל כלל האנושות בדרך זו, והופכת את הקהל העולמי לקהילה אחת.

ההשתייכות לקהלים רבים ככל האפשר, קהלים פיזיים ממשיים, במובן האינטימי והשבטי, עשוייה ככל הנראה להיות פעולה אזרחית דמוקרטית, שתביא להגברת האחדות, הסולידריות והקהילתיות. אך נדמה שלא די בכך, שכן האופי הצנטרליסטי, הריכוזי של תעשיית התרבות, מושך את מרביתה של החברה אל דפוסי התנהגות כלכליים-צרכניים הנגועים בשטחיות ובריקנות. כאשר מוצר הפופ המרקד על הבמה הענקית בפארק, מכוון אל המכנה המשותף הנמוך ואל הכיס שלנו, אין פלא שחברים בקהל רבים בינם לבין עצמם, ואחדות וקהילתיות לא רלבנטיות לסיפור. אבל לכו לראות הצגה בתיאטרון קהילתי, תחרות של הרשות המקומית, הופעה של הרכב צעיר מהשכונה, ותפגשו שם את שכניכם לחוויה משותפת משמעותית בהרבה. וככל שנלך יותר, יגדל הסיכוי שנהיה שותפים ממשיים להערכה ואהבה לאותן אמנויות ורעיונות.

לשם כך דרושה מדיניות המכוונת לפתח את המעגלים הקהילתיים המקומיים, לצד המעגלים הרחבים והמאסיביים. דרושים יוזמה, מנהיגות, משאבים ואמצעים. אך גם דרושה פתיחות תודעתית, דעת-הקהל בנושא השתייכות לקהל יכולה להשתנות. הבמה היא לא כלי לשליטה חברתית, דכאנית, אלא שיטה ליצור אחדות וסולידריות בין קהלים וקהילות.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק