עובד זר רילוקיישן

כמהגר חדש יחסית, הייטקיסט בעמק הסיליקון בקליפורניה, אני מוצא את עצמי מהרהר לא מעט בסוגיות הקשורות לתופעת ההגירה. מכולן, קודמת לכל היא סוגיית המינוח: להלכה אנחנו אמנם מדברים על "הגירה", כלומר על מעבר מארץ מוצא לארץ חדשה, ומסביבה מוכרת לסביבה זרה; למעשה, אנחנו כמעט כבר לא מכנים את הפעולה הזו "להגר". לרוב, אנחנו עושים שימוש במונח הלועזי, בעל האפיל המסעיר משהו, "רילוקיישן".

רילוקיישן. רי-לוקיישן. מילולית, התמקמות מחדש או העתקה ממיקום אחד לאחר. תיאור כל כך יובשני לתמורה כל כך נכבדת במהלך חייו של אדם. מהי האסוציאציה שמעלה המילה הזו? עבורי, המרכיב החזותי שמתלווה אליה הוא של קרוואן שמונף באוויר, מועמס על גבי אוניית משא, ואז מונְחת במיקומו החדש בקול חבטה עמומה. להבדיל, הדימויים שהפועל "להגר" מעלה בעיני רוחי הם כאלה שבראש ובראשונה זרוּת ניבטת מהם. אפילו לא כזו שהיא בגדר הרגשה, תחושה של ניכור, אלא ממש זרות כסממן חיצוני: בולטות ושונות ביחס לסביבה. בכלל, רילוקיישן היא מילה קצת ארוכה ומסורבלת. לא בכדי היה שגור הקיצור "רילוֹ" בפיה של נציגת מחלקת משאבי האנוש של החברה שאני עובד בה. רילו, המצטלצל באוזן ככינוי חיבה או כשם של איזו חיית מחמד, מעמעם אף יותר את המשמעות האמיתית העומדת מאחורי המילה המקורית.

אשר על כן, הרתיעה הלשונית שלי מהמילה "רילוקיישן" אינה בשל לועזיותה, ואינה בגלל אורכה, ואפילו לא מחמת המעטה הנוצץ המגוחך שמתלווה אליה, אלא משום שהמונח הזה כמו מעקר את הפעולה "הגירה", ומתאר אותה באופן סטרילי, בלי שמץ של הדהוד חוויית הגֵרוּת הכרוכה בה. רילוקיישן הוא רק שינוי בלוקיישן, ומהו לוקיישן בעת הזו אם לא מונח טכני, קואורדינטה על מפות גוגל. רילוקיישן הוא בסך הכול התמקמות מחדש. כאילו לא כרוכים בכך מציאת דירה מחדש, מציאת עבודה מחדש, יצירת מעגל חברים מחדש, היכרות עם הסביבה מחדש, היכרות עם שפה וז'רגון מחדש, היכרות עם נוהגים מחדש, ושאר רצף הפעולות היומיומיות, השוליות לכאורה, שסיכומן: חיים.

ביני לבין עצמי אני תוהה באשר לגורם שדוחף לעבר השימוש בלשון הפונקציונלית הזו, כשהחשודים המיידים מסומנים לאלתר. התדלדלות השפה, בהפיכתה לכזו שמטרתה היחידה היא לאפשר תקשורת בין אנשים, בהתעלם מכוח ההבעה המלא שיכול להיות לה, זה המאפשר למילים להיות לא רק מובנות, כי אם לכוונה המדויקת, למטען הרגשי שהן נושאות עמן, להיספג אצל הזולת; התקינות הפוליטית, שפעפעה זה לא מכבר בעולמנו, וגררה עמה הקפדת יתר על שימושי הלשון תוך נטייה ברורה לבחירת מילים נייטרליות; אופנת הניו-אייג', השולחת זרועות אל חלקות שונות של חיינו, ומתעקשת לכבס כל מיני רגשות, ולהציגם לראווה במצבם הצחור, הזוהר, המואר: אמור "אתגר" במקום "משבר", אמור "וינטג'" במקום "בלוי", אמור "רילוקיישן" במקום "הגירה"; לבסוף, ישנן השפעות הגלובליזציה בכלל וההשפעות מהמערב בפרט, כגון חלחול האנגלית אל תוך המילון העברי.

והנה עוד תיאוריה, פשוטה יותר, קונספירטיבית פחות. ישראל כידוע היא חברה של מהגרים. יש שהיגרו אליה בעצמם וחוו על בשרם את תחושת האי-שייכות, שליוותה ועודנה מלווה את עַמם בגולה, או לפחות את חלקו. ואולם גם בקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל, שלא היגרה אליה אלא נולדה בה, רוב הסיכויים הם שמדובר בדור שני למהגרים, ועל כן ברמה מסוימת חלחלה גם אליו תחושת הזרות שהיתה פעם מנת חלקם של הוריו. ברוח התיאור הזה אני רוצה להעלות השערה, שלפיה אנחנו נוטים להתייחס למילה "הגירה" כאל פעולה שהיא חד-כיוונית, מעבר לִבְלִי שוב. זאת, בעוד ש"רילוקיישן" נתפס - הן מצד המהגרים והן מצד הנותרים במולדת מקרב יקיריהם – כמונח מבדל, ויתרה מכך, כמונח מרכך או כזה המבטא משאלת לב: מכיר באקט העזיבה, אך מתעקש לתחום אותו בזמן.

אני מודה – לא ברור לי עד תום מדוע הפסקנו להשתמש במילה "הגירה". בתור מי שחי במדינה אחרת, וההכרה התמידית של היותו זר בה דולקת בתודעתו כמו מנורת "on air" בכניסה לאולפן הקלטות, השימוש במונח המודרני "רילוקשיין" נשמע לי צורם ושקרני. פקידת משאבי האנוש יכולה להמשיך לפמפם "רילו", ואני מצדי אוסיף לא להיענות לניסיונות הריכוך הלשוניים מוליכי השולל הללו. יותר מהכול הם מעוררים בי רצון לרסן את שיני הזמן, לא לתת להן לנגוס בשפה של פעם ולאלחש אותה.

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על רילוקיישן

01
צליל קליימן

רילוקיישן הוא ביטוי היכול לשמש גם לתיאור תהליך החזרה למדינת המוצא לאחר שנים של התגוררות מחוצה לה. וגם בזה הוא נבדל מהמילה הגירה. שכן ישראלי שהתגורר 4 שנים בארה״ב לא מהגר חזרה לישראל, אך כן עובר תהליך מסוים של רילוקיישן: התמקמות והתאקלמות מחדש בסביבה ישנה/חדשה

04
יונתן

הסבר פונקציונלי למקור ולהגעה של הביטוי אלינו: בארה"ב מקובל מאוד שאנשים עוברים עיר ומדינה בשביל משרה, אך נשארים בארה"ב. הפעולה הזו אינה נחשבת כהגירה פרופר, בין היתר כי התרבות בכל ארה"ב היא הומוגנית למדי.

המגייסים של עמק הסיליקון התרגלו להשתמש בביטוי כשפיתו מועמדים אמריקאיים, והמשיכו להשתמש בביטוי גם כשדיברו עם מועמדים ממדינות אחרות.

כל זה לא עושה את הכתבה פחות מעניינת, כי השאלה היא איך המילה אומצה בכזו קלות.

05
קמיליה

הגירה / עלייה לארץ / ירידה מהארץ הם מונחים המרמזים על מעשה חד פעמי 'ענקי' בחיי אדם. כוונה להיתנתק לתמיד ממדינת המוצא, ולהישאר לנצח ביעד ההגירה. גם אם כוונה זו אינה תמיד מתממשת.
בדומה להחלטה להינשא לנצח נצחים שלעיתים מסתיימת בגירושים.

רילוקשין, מאידך, מרמז על תחנה קצרה יחסית בחיי האדם. נרמז מראש שלאחר מספר שנים - יבוצע כנראה רילוקשין שני, ולאחריו שלישי ועוד ועוד.
ניתן להמשיל זאת לרומן, שידוע מראש שיהיה קצרצר, ללא כל כוונה שיסתיים בנישואין.

מכאן, סיבת הבחירה במילה רילוקשין - הצהרה מראש על ארעיות וחוסר התחייבות לטווח ארוך.

06
מיקי לכטמן

ויש אנשים שעושים רילוקיישן ולא מרגישים זרות או ניכור.
מגיעים למקום חדש ומרגישים בבית. עוזבים אותו בקלות, לבית אחר, לאחר כמה שנים.
זה הכל עניין של אופי.אין טעם לדבר במושגים מוחלטים.

    07
    מנשה הר נוי

    אדון מיקי לכטמן הנכבד, מניסיון של שני ריליקיישנים, ומהיכרות עם עשרות אם לא מאות ישראלים מעבר לים, לא מצאתי ולו ישראלי אחד שלא הרגיש את הניכור והזרות. הזרות מלווה אותך יום יום , שעה שעה בכל מהלך הכי פשוט בחיי היום יום. אם אמצא את הישראלי שאתה מתאר בתגובתך , אשמח לשבת איתו לקפה וללמוד את סודותיו.

08
מנשה הר נוי

הסוגיה לדעתי מתחילה בעצם היותינו ישראלים. בנים ובנות למדינה שלה ציפו אבותינו אלפיים שנה, מדינה שהוקמה על החרב שלמען תקומתה הקרבנו את טובי בנינו ובנותינו, וממשיכים להקריב מידי יום ביומו.
מעצם המעמד המחייב בלהיות "ישראלי" , הישראלי מרגיש רגשות אשם כאשר נאלץ הוא לעזוב את ארצו "ולהגר" למדינה זרה. ההגירה עדיין נחשבת בעיני החברה הישראלית כמעין בגידה, בריחה והזנחת אחיך ואחיותיך מאחור מתבוססים בדמם ונאבקים תחת כובד משקל כלכלתםת, והכל בדר"כ למען בצע כסף, שנתפס גם הוא כדבר שלילי בחברה הישראלית. לכן , נוח לישראלי להגדיר את עזיבתו כזמנית בלבד, לתחום אותה בגבולות מוגדרים ולא לדבר במונחי הגירה אלא במונחי רילוקיישן, משמע ישראלי לא מהגר, הוא רק משנה זמנית מקום אך ליבו ליבו עדיין פועם את ירושליים ונפשו עדיין הומיה. כך גם הישראלי ירגיש טוב יותר עם מעשיו ואף החברה הישראלית עצמה תקבל את המהלך ביתר קלות והבנה.