שפת העתיד

אפלטון התייחס לכתיבה בתור תוסף מלאכותי לדיבור, תוצר לוואי נחות של הדבר האמיתי. באופן דומה, אפשר לומר שאנשים רבים מתייחסים כיום לאמוטיקונים (או בעברית "רִגְשוֹן", כמו סמיילי למשל) כתוסף נחות לכתיבה. ולא רק אמוטיקונים, אלא לכל אותם מבעי זעם!!!!!!, ייצוגים של צחוק (חחחחח) או גיחוך סרקסטי (פחח), הדגשות באמצעות המוווון אותיות וכיו"ב. כלומר, כל אותם ייצוגים טקסטואליים שנולדו בעיקר באינטרנט, המייצרים סוג חדש של שפה- "שפה כתובה-דבוּרה".

ההתייחסות לייצוגים אלה כתוסף נחות לכתיבה היא מעניינת לאור השימוש הרווח בהם. שימוש זה, מסבירים כרמל וייסמן ואילן גונן בספרם "עברית אינטרנטית", ממחיש את העובדה כי רוב הכתיבה ברשת מייצגת את הדיבור, תוך ויתור על רהיטות לפעמים, והגמשת כללי דקדוק. סיוואנה אופיר, אשר חוקרת את השיח הזה ומלקטת בבלוגה "טקסט מוּרגש" צילומי מסך המתחקים אחר התפתחותו, מסבירה זאת כך: "אני רוצה שהמרחב הווירטואלי יהווה המשך רציף ככל הניתן של הגוף הפיזי שלי, שייצג אותי נאמנה(...) אני רוצה שהסטטוסים שלי ייקראו בטון המתאים, באותו טון שהיה יכול להישמע מלשוני הפיזית".

נדמה שלפחות בהיבטים מסוימים, זה גם מצליח מעבר למשוער. במחקר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Social Neuroscience, החוקרים השתמשו באמצעים אלקטרופיזיולוגיים כדי לסרוק ולנטר את פעילות מוחם של הנבדקים בעת שהם נחשפו לטקסט הכולל אמוטיקונים. בניגוד למוחם של נבדקים שנחשפו לטקסט רגיל, החוקרים מדווחים כי האמוטיקונים הצליחו לעורר תגובות דומות לפיענוח רגשי של פרצוף אמיתי. תהיה זו הגזמה חסרת אחריות להסיק מכך שבני אדם פיתחו יכולת לעבד תבנית של סימני פיסוק באותו אופן שהם מעבדים פרצופים. אך אפשר להניח בזהירות, כי במקרים מסוימים הקישור בין המסמן למסומן הוא חזק יותר ולכן, לפחות במידה מסוימת, הוא גם מעורר תגובה רגשית ההולמת חשיפה למסומן עצמו.

אם כן, מאין נובעת הסלידה לכל אותם אמצעים לשוניים-רגשיים אשר הופכים כתב ל"שפה כתובה-דבוּרה" והאם סלידה זו מוצדקת? "אני לא יכול להזנות את השפה לסימן של פרצוף מחייך", כתב לא מזמן ליאור דיין וכינה את הסמיילי "שואת השפה העברית", לא פחות. כאשר הוא מתרצה לבסוף ומסכים להשתמש באמוטיקונים, הוא מסביר בנימת התנצלות שזה חוסך לו זמן. כלומר שימוש באמוטיקונים, אם הוא איננו "שואה" אז הוא לכל הפחות מופע של עצלות.

בין אם דיין מגזים או לאו, נדמה לי שיש שותפים רבים לתפיסה הטהרנית שלפיה, על השפה הכתובה להיות מובחנת מהשפה הדבוּרה. ישנם יוצאים מן הכלל, כמובן, כמו אמנות: מחבר דיאלוג ברומן ששואף לשקף דיבור אמין, רשאי בעינינו להשתמש בסלנג ואף "לחטוא" בשגיאות כתיב. אך כאשר כותבים בכל במה אחרת, זה נחשב מגונה להיגרר ולדמות ניואנסים של דיבור. בבסיס העמדה הזו מונחת השאיפה העתיקה לאפשר לשפה הכתובה לייצג מציאות באופן הכי מדויק שניתן, ולהבנות רטוריקה שתמסור ארגומנטים בנאמנות ובצלילות מרבית. שכּן כבר למעלה מאלפיים שנה רגש וקוגניציה נחשבים שני כוחות נפרדים אשר הראשון נחשב נחות יותר ויש בו פוטנציאל לזהם את האחרון. על כן, שפה כתובה אמורה להיות, לכאורה, מדיום סטרילי מרגשות, מדיום המאפשר קוגניציה טהורה. אך מבחינה מדעית תפיסה זו נכונה רק חלקית. מצד אחד, כְתב הוא אכן מדיום שמתמסר פחות בקלות, בהשוואה למדיום ויזואלי, ולכן הוא מצריך תבנית חשיבה אחרת, אנליטית יותר. מצד שני, מחקרים הראו זה מכבר כי לא רק שרגשות אינם נעדרים מרוב תהליכי החשיבה האנליטית, אלא שבדרך כלל הם אף מהווים מרכיב הכרחי בה ומסייעים בתהליכי קבלת החלטות.

באופן עמוק יותר, כדאי גם לשאול באיזה קונטקסט שפה כתובה-דבוּרה נחשבת לנחותה? זו שאלה חשובה מפני ששפה, גם באינטרנט (ואולי בעיקר שם), היא זירה להבניית זהות חברתית, מעמדית ופוליטית. אם, נניח, סימונים רגשיים כמו אמוטיקונים נחשבים אינפנטיליים או "שפה של פקאצות", זה מיד מעלה את השאלה מאין נובע הגנאי הטמון במושג הזה: האם הוא מופנה כלפי גיל מסוים (ילדים), זהות מגדרית (הומוסקסואלים נשיים) או למזרחים ("פרחות" ו"ערסים") ולאופן בו אלה נתפשים בתרבות כאוכלוסיות רגשנית ולא שכלתניות (הנה שוב, מרימה את ראשה הדיכוטומיה העתיקה בין רגש לקוגניציה והנחיתות הנתפשת של האחד בהשוואה לשניה). ואם כן, אז עולה השאלה אם קיימת שפה כתובה-דבוּרה שהיא בוגרת, סטרייטית, אשכנזית. כמו, נניח, שימוש בסימני קריאה מאופקים (כלומר רק בתוך סוגריים), פיזור סמיילים מינימליסטיים, סלנג אמריקאי באותיות עבריות, ושימוש בכוכביות לשם הדגשה במקום חזרה על אותיות. או במילים אחרות- נו שיט שרלוק ;) ברור(!) שיש שפה כתובה *דבוּרה* אשכנזית. ואם היא אינה נחשבת נחותה, בהשוואה לשפה הכתובה-דבוּרה ה"אינפנטילית" או ה"פקאצית", הסיבות לכך אינן לשוניות אלא תרבותיות.

אז אם אין משהו אינהרנטי שהוא נחות בשפה כתובה-דבוּרה, האם נוכל אי פעם לקבל אותה כשפה בפני עצמה ולא כתוסף נחות לכתב? כן, אולי זה אפשרי. אחרי הכל, גם הכְתב התנער בסופו של דבר מהדימוי שאפלטון ייחס לו, כתוסף נחות לדיבור. ואז השאלה המעניינת היא, מה השפה הזו מסוגלת, או תהיה מסוגלת, לעשות; האם קיימות בה תכונות אינהרנטיות שעשויות לשאת בשורה משמעותית כלשהי?

אמוטיקונים למשל, לדעתו של פרופ' מיטש סטיבנס מאוניברסיטת NYU, הם הרבה יותר מתוסף נלווה. לטענתו שילוב של מילים וסמלים הינו כר פורה שיצמיח צורות חדשות של תקשורת, תבניות חדשות של מחשבה. בבסיס טענה זו עומדת השקפת הדטרמיניזם הטכנולוגי, לפיה מדיה וכלים טכנולוגיים חדשים יוצרים דפוסים חדשים של התנהגות וחשיבה. שורות טקסט רגילות, טוען סטיבנס, אינן יעילות מאוד בהעברת מחשבות פלואידיות ולכן הוא רואה פוטנציאל לומר דברים חדשים באמצעות אמוטיקונים.

היו שלקחו רעיון זה רחוק מאוד, כמו בעיבוד של מובי דיק מאת הרמן מלוויל לשפה שכולה אמוטיקונים. פרד בנסון השתמש בחוכמת המונים כדי לתרגם כל אחד מעשרת-אלפים המשפטים שברומן לאמוטיקונים: כל משפט תורגם על ידי כמה גולשים שונים ולבסוף, באמצעות שיפוט של גולשים אחרים, נבחרו התוצאות הסבירות ביותר. את הספר, "אימוג'י דיק" אפשר למצוא אפילו בספריית הקונגרס האמריקאי. ואולם, זו כמובן רק אנקדוטה שמביאה לקיצון לא פרקטי את רעיון השפה הכתובה-דבוּרה ומחזירה אותנו, באופן פארודי, לעידן ציורי המערות. היישום הפשוט, היומיומי, של השפה הכתובה-דבוּרה, הינו משוכלל הרבה יותר וייתכן שאנחנו רק בתחילת הדרך בהתפתחותה של שפה זו.

מצד אחד, סימונים רגשיים כמו אמוטיקונים אינם יכולים לייתר את הטקסט ומצד שני, הם גם אינם מסוגלים להפוך את הטקסט לדיבור עם טון ממשי ושפת גוף. ולכן נדמה כי החרדה מפניהם מפספסת את העובדה שיצור הכלאיים שנוצר הוא למעשה מדיום חדש: הטקסט נותר טקסט אך הצופן הפרשני שנלווה אליו מגמיש אותו והופך אותו למשהו אחר. לא משנה אילו ניואנסים רגשיים ודיבוריים הצופן הפרשני ילביש על הטקסט, המבע שייווצר עדיין יהיה שונה מהמבע הדיבורי, וזאת בשל כל אותם ההבדלים המהותיים בין כתב לדיבור (כמו ממד התכנון שבכתיבה לעומת האלתור שבדיבור, או העובדה שהאחד נותר עדות אליה ניתן לחזור, והשני מתנדף ברגע שנוצר). ואם זה אכן מדיום חדש, כלי ביטוי שילך וישתכלל, אז נראה שבכל זאת טמון בו הפוטנציאל להעשיר את התקשורת האנושית ולא להשטיח אותה.