תנו לי מוות טוב

כשאמי התקשרה לבשר לי על פטירתו של אבי כבר הייתי בדרך לאיכילוב. ליתר דיוק הייתי במחלף גלילות על המעקף העילי עם הפנים מערבה. אירועים כאלה נחקקים בזיכרון בצלילות מפתיעה: מקום, שעה, עם מי היית, מאיפה באת ולאן היו מועדות פניך כשקיבלת את ההודעה.

קדמו ליום ההוא 15 שנים של דאגה, שליוותה כמעט כל שיחת טלפון מאמי. האם זו תהיה שיחת הטלפון שבה נתבשר על הרעה במצבו של אבי? באותן שנים ידענו שלאבי מחלת לב קשה, אך לא דיברנו על מוות, למרות שהחשש תמיד היה ברקע. לא דברנו על מוות, כי ברור שלא מדברים על דברים כאלה לפני שממש חייבים, כשזה מגיע זה מגיע.

הקביעה החד-משמעית הזאת מעט התערערה אצלי כשקראתי את התייחסותו של ד"ר יובל נח הררי לנושא בספרו 'ההיסטוריה של המחר'. התקדמות הרפואה בדורנו כה מרשימה, עד שאנחנו נוטים להתייחס למוות כאל תקלה מצערת, או כפי שכתוב בספר: "גם כשכבר ברור לכל מומחה ולכל הדיוט שלסבתא, או לאמא, או לי עצמי "יש מוות" – ולא רק סרטן – ממשיכים להילחם."

בעשורים האחרונים מוסד הרפואה מצטייר כמושיע כל-יכול המסתובב שלוב זרוע עם אלוהי הקדמה ושואב ממנו עצמה אדירה. בהיותם חמושים במיטב הטכנולוגיה, אנחנו מצפים מהרופאים "לנצח את הסרטן" ומהתרופה הביולוגית התורנית, שאך יצאה לשוק, לספק חיסון מפני הקטלניות שבמחלות. התפישה של הרופא כמושיע, לצד אתוס הגיבור שנלחם כנגד כל הסיכויים (כפי שניתן לראות בכל סרט הוליוודי), מובילים, לא אחת, את החולה ומשפחתו לדרוש מהרופא ישועה כנגד כל הסיכויים ובכל מחיר, ומובילים את הרופא לרצות להיענות לדרישה, אפילו אם מדובר בפתרון זמני שרק מאריך את סבלו של החולה.

בספרה  'No Place For Dying'  ('אין מקום למות' או 'לא המקום למות'), הלן סטאנטון צַ'אפֶל, אנטרופולגית ואחות ותיקה במחלקה לטיפול נמרץ, מתארת את 'אידאולוגיית ההצלה' (Rescue Ideology) שרווחת בבתי חולים. גישה זו מחוללת נסים מצד אחד, אך גם גורמת, בלא מעט מקרים, לסבל רב שלא לצורך. צ'אפל מפנה את הזרקור לנטייה השגויה להניח על כפות המאזניים, זה מול זה, את הארכת החיים כמעט בכל מחיר ואת החשש מ-'כניעה למוות', כאילו 'הניצחון על המוות' ודחיית הקץ יכולים להימשך לנצח.

סוגיה נוספת שצ'אפל עוסקת בה היא המקום שבו אנשים מסיימים את חייהם. בעידן שבו בתי-החולים מגלמים עבור רבים את חזית ה'מלחמה במוות', נותר בהם מעט מאוד מקום, פיזי ותפישתי, לסיום החיים בכבוד (כמו שמרמז שמו של הספר - 'לא המקום למות'). כך, רבים מהחולים, מסיימים את חייהם בסביבה מנוכרת, טכנית וקרה כמו מחלקות טיפול נמרץ. הצורך בסביבה נעימה יותר הוביל, כבר לפני מספר עשורים, להקמת הוספיסים, מוסדות רפואיים שמיועדים לספק לחולים במחלות חשוכות מרפא טיפול רפואי סימפטומטי והקלה על כאבים, בסביבה נעימה ושמורה.

בעוד שהוספיסים מספקים מענה חשוב לצורך אמיתי, עצם קיומם הוא עדות נוספת לחוסר הנוחות שלנו עם המוות ועם העומדים למות, קושי שמוביל אותנו לדחוק אותם למקומות ייעודיים ונפרדים, הרחק מהעין ובשולי התודעה הציבורית. מדובר בתהליך שהחל כבר בתחילת המאה ה-20, כשהבית חדל להיות המקום העיקרי שבו אנשים מסיימים את חייהם, ומרכז הכובד עבר לבתי-החולים ולמוסדות סיעודיים והוספיסים. על-אף המגמה הזאת, גם היום רובנו מעדיפים לסיים את חיינו בבית.

מחקרים עדכניים מארה"ב ומאנגליה מראים שכ-60% מהאוכלוסייה היו מעדיפים לסיים את חייהם בבית. אותם מחקרים מראים שבפועל רק כ-20% מהאוכלוסייה מממשים את השאיפה הזאת בעוד שכ-55% מסיימים את חייהם בבתי חולים. נתון די מצמרר מבריטניה מראה שמבין אלה שמסיימים את חייהם בבתי החולים, לכ-40% אין סיבה קלינית מהותית להיות שם.

לדברי ד"ר רוני צבר, אחד הרופאים המזוהים ביותר בארץ עם שירותי הוספיס-בית, יש צורך דוחק לעבור מ-Doing ל-Being, מעשיה להוויה, ממלחמה בבלתי נמנע, לניצול הזמן היקר לסגירת מעגלים. מסתבר ש'עוד זמן' אינה, במרבית המקרים הדאגה הראשונה של חולים הנוטים למות. כשהם נשאלים, בכל העולם נשמעות אותן התשובות: רצון לשים קץ לסבל ולכאב, פחד מסיום החיים לבד וחשש להיות למעמסה על קרובים וחברים. ד"ר צבר מקפיד לשאול את מטופליו שאלה אחת נוספת: מה ישמח אתכם עכשיו? התשובה היא כמעט תמיד קונקרטית ובת-ביצוע: ללכת בפעם האחרונה לים, לדבר עם אח שלא דברו אתו שנים, או להספיק להגיע לחתונה של נכד אהוב.

בזכות הרפואה המתקדמת, רובנו נדע כשקצנו יהיה קרוב. אם, כשנגיע לפרק הזה בחיינו, יהיה לנו האומץ לשאול שאלות ישירות, ולרופא המטפל שלנו יהיה האומץ לנהל איתנו שיחה כנה על סיכויים וסיכונים, על איכות חיים ולא רק על ימים ושעות, אז נוכל לבחור אם נרצה, לחזור הביתה, כשעוד נותר לנו זמן ועוד נותרו בנו הכוחות, ולהשלים עם החיים. עם ליווי רפואי מקצועי סביב השעון, ניתן, לדברי ד"ר צבר, לחוות 'מוות טוב'. עבור רבים, מוות טוב מתרחש כאשר אתה עטוף באנשים שאתה אוהב, נמצא במקום שבו כל קיר וכל תמונה ספוגים בזיכרונות ובנחמה, וכשיש בידך את הזכות הנדירה להודות לסובבים אותך עוד בחייך, לסלוח, לחזק, ולאהוב במילים ובמגע את היקרים לך מכל.

נדרשים אומץ וחוסן-נפשי אדירים על מנת להמשיך להיאבק, כשם שנדרש אומץ יוצא דופן על מנת להרפות ולהניח את חרב המאבק על החיים. מי ייתן ונדע לבחור נכון. מי ייתן מוות טוב לכולנו.

אריאל דניאלס למד הנדסה כימית ועובד כיום בסטארט-אפ בתחום המובייל והאינטרנט. הוא בעל בלוג העוסק בצמיחה אישית, בהורות ובילדות, ובנושאים חברתיים.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אריאל דניאלס.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

24 תגובות על תנו לי מוות טוב

04
רוןפו

לכל מטבע יש שני צדדים אריאל וכשם שהאדם ההולך למות מעוניין להנות מביתו וסביבתו הקרובה, לרוב, הם הם שאינן מעוניינים כי הוא יהיה בקרבתם. זוהי הסיבה כי היסטורית הזקנים היו מגורשים מהשבט ללכת למות במקום אחר, ״רחוק מהעיין, רחוק מהלב״ ברוב שלבי ההיסטוריה. להזכירך, המוות או המת מטמא את המקום. יש צורך בטקסי טיהור לאחר המוות של מרום ואנשים אשר היו במגע עם המת או ההולך למות. מעטים אלה אשר ״זכו״ למות בביתם ובקרב משפחתם לאורכה ולרוחבה של ההיסטוריה כולה. רק בעשורים האחרונים (אם תרצה במאות האחרונות) ניתנה אופציה אחרת.

    05
    טיירון

    אני חושב שיש להפריד 2 נושאים:

    1) מה האנושות נהגה/נוהגת לעשות לאורך ההסטוריה בתרבויות שונות - וזה אני מניח נושא לכמה דוקטורטים. נכון שאצל האסקימואים זה כפי שאמרת, וביהדות גם יש משהו טמא במוות ובבתי קברות, אבל לדוגמה במקסיקו - המתים הם חלק מהחיים ובית קברות הוא מקום של חגיגת חיי המת - בו פעם בשנה מתרחש קרנבל שלם בו שרים למת (עם תזמורות שלמות) את שיריו האהובים ואוכלים מאכלים שאהב וכו'. ולדעתי החולה גם נמצא בבית על פי רוב עד הסוף (אבל את זה כמובן צריך לברר).

    2) וזה לדעתי ה - נושא של המאמר: מה אנחנו רוצים/מאחלים לעצמנו ולתרבות שלנו פה ועכשיו. וכאן (אם הבנתי אותך נכון) לדעתי יש לך FAIR POINT - אולי הסובבים של החולה הנוטה למות אינם מעוניינים בהצעת ההגשה של המאמר - להיות לידו ואיתו בבית וכו'.

    ובעניין זה אני חושב שאריאל העלה לדיון - שאולי, למרות מה שאנשים היו חושבים, בקונטקסט שמאפשר זאת ועם התנאים המתאימים, אולי גם המשפחה והסובבים וגם החולה עצמו כן היו מעדיפים להיות ביחד ובבית בימים ובשעות בסוף חייו של אדם קרוב.

    ובשל העלאת הנושא החשוב והלא טריוויאלי הזה ובכתיבה שהיא פריכה ומרגשת - אני מברך את אריאל !

    07
    טל זילברמן

    אין לי ידע לגבי איך מוות היה מתרחש בתקופות שונות של ההיסטוריה מה ובתרבויות שונות. אני לא בטוחה שברוב הזמן שהאנושות קיימת המוות היה רחוק מהעין. בתי חולים בפורמט שאנחנו מכירים זה דבר חדש. בכל מקרה מניסיוני כרופאה פנימאית רוב מטופלי מעדיפים למות בבית. יש גם כאלו שמעדיפים את סביבת בית החולים. אין דרך אחת נכונה למות שהיא טובה לכולם. אין פתיחות למגוון ההעדפות וההשקפות.

08
ליאורה טופז

מאמר מאלף ופוקח עיניים. עכשיו ברור לי הרצון של הורי הקשישים לחיות עד יומם האחרון בביתם שלהם ואיך ניתן להיענות מתוך אהבה וכבוד

09
בתיה קנבל

תודה לאריאל על המאמר המפוקח והרגיש, ״כשיש לך הזכות ... לאהוב במילים ובמגע את היקרים לך מכל...״ ובאותה עת להמשיך להיאבק וגם להרפות ... תודה על פתיחת רגעי מחשבה אלו לחיזוק היכולת שלנו לחגוג את החיים ולזכור לבחור נכון במוות טוב לאהובינו.

10
סמדר זאבי

בס"ד
הנטיה של אנשים למות בכבוד מתגברת לאחרונה למול המוות המסורתי. לכל אדם הזכות לבחור באופן בו יסיים את חייו, אך צריך לקחת בחשבון שלא כל התכנונים מתבצעים לפי רצוננו.
היות והאדם נולד עם אגו, הסבירות שלא תמיד יבחר במה שטוב למשפחתו, אלא במה שטוב ונכון לו.

12
אילן

פרספקטיבה נוספת, אישית שלי. אני כגבר צעיר ובריא בן 41 אין לי מושג מתי יהיה היום שבו אחלוף מהעולם. סטטיסטית עד סביב גיל 50 אני נמנה בקבוצת סיכון של מוות עקב ארוע לבבי, שלא לדבר חלילה על תאונה או ארוע טרור. אי ודאות זו הובילה אותי להבין שכל יום שווה זהב. אם מחר הוא היום, אני רוצה שידעו שהייתי חיים טובים, רוצה שיחגגו את מה שהספקתי ולא שיבכו על מה שעוד לא. ואם זאת אם בשערי שמים תהיה לי הזכות לבחור עם לעבור או לחזור (בבריאות טובה) אני יודע מה תהייה התשובה שלי. כי אני יודע מה היעוד שלי כאן ויש לי עוד הרבה להספיק. תודה דניאל.

14
גיזי

אריאל יקר, תודה לך על מילותיך הרגישות ומעוררות המחשבה, שמצטרפות להרהורי התדירים בנושא, בתקופה מתמשכת של אריכות ימים בבריאות לא טובה, של הורי היקרים. לדעת ״לבחור נכון״ זו זכות גדולה. זכות דנשללת מראש מכל כך הרבה אנשים שלוקים בדמנציה על סוגיה השונים. ואז נותר לנו, המטפלים/ות בהם לקוות שנאריך ימים בעצמינו ונדע לבחור נכון.

17
ירין דן

תודה על מאמר נפלא מעורר מחשבה.
מסכימה כי במרוץ החיים, פעמים רבות מיטשטשת הלגיטימיות של רצונו של החולה להרפות ולבלות את ימיו האחרונים במקום שהוא אוהב עם אנשים שהוא אוהב. לפעמים גם החולה עצמו נמצא כבר ברוטינה אינסופית של בדיקות, טיפולים, אישפוזים ולא עוצר יותר מרגע לחשוב שאולי "מותר" לו גם אחרת. תכתיב אוטומטי אומר לו שאם הוא אוהב את משפחתו, הוא חייב להלחם ולעשות מה שטוב להם. מתוך אהבה כמובן. אנחנו שאוהבים את הורינו או יקירינו האחרים, צריכים להכיר אפשרויות טיפוליות נוספות על אלה המוכרות. לעצור את האוטומט הזה. לפתוח בפני היקרים לנו את האפשרות הזאת. האפשרות לעבור מהעולם במקום עוטף ואוהב, במקום שלהם.

19
קובי דורון

אבא שלי היה בבית החולים במחלקה פנימית.
ד״ר דימיטרי, סגן המנהל קרה לי לשיחה.
אתה , אמר, צריך לעשות לעצמך סוויץ בראש.
תפסיק לשאול מה יש לו.
תדע קודם כל, שאבא שלך הולך למות.
אנחנו לא נעשה לו פרוצדורות של איבחון. לשם מה, נניח שנדע שיש לו סרטן פה וגידול שם. אז מה אם נדע, לא נטפל בזה, ולכן חבל על הבדיקות. זה גם יקר, גם מכאיב, גם משפיל וגם לא יביא שום תועלת.
נתרכז רק בטיפולים שיביאו לו הקלה בכאבים.
אחרי 3 שבועות אבא מת, בבית

20
סילביה דן

מאמר עמוק, רגיש עם מקום למחשבה.
בגילי המתקדם היה בו לטעמי משהו מרגיע ואפילו מנחם.
יש כמובן מנהגים אחרים בתקופות שונות ובתרבויות שונות. אנחנו חיים בעידן שלנו, בישראל. לדעתי החומר הוגש ברגישות ובעידון הנדרשים בנושא לא קל, שמעסיק את האנושות מקדמת דנא. בהתאם גם התגובות המגוונות והמעניינות. יישר כוח!!!

21
ערן

מאמר נהדר.
חסרה פה פסקה העוסקת בטרנד שצובר תאוצה גדולה במדינות צפון-אירופה ובחלק ממדינות ארה״ב - בהמתת חסד.
מדינת ישראל בהיותה סמי-דתית בעייתית במיוחד בנושא זה. בעיניי זוהי זכות בסיסית של כל אדם שהרפואה המודרנית אינה יכולה לו.

    22
    אריאל דניאלס

    יש התקדמות בארץ כמו החקיקה הנוגעת לחולה הנוטה למות אך אתה צודק שעוד רחוקה דרך עד האפשרות להמתת חסד בארץ הקודש. תודה!

24
בריאות וכבוד לכולם

בגדול מסכים עם הכיוון, אבל בשום פנים אין לזלזל "בתרופה הביולוגית התורנית". אחת כזאת הצילה\מצילה את חייה של אשתי. לו חיינו לפני 15 שנים ייתכן שהיתה במצב סופני היום.