פרויקט המחילה אחי נרצח בידי דאעש

דיוויד היינס, אחיו של מייק היינס, עבד בארגון סיוע בריטי וראשו נערף על ידי דאעש. דיוויד עבד עבור סוכנות הסיוע הבינלאומית ACTED כאשר במרץ 2013 הוא נקלע למארב על גבול טורקיה. הוא נחטף והוחזק בשבי בסוריה במשך 18 חודשים. בספטמבר 2014 התפרסם סרטון וידאו המתעד את רציחתו. מאז מות אחיו עוסק מייקל היינס במסעות ברחבי העולם במטרה להפיץ מסר של אחדות, סובלנות והבנה.

כשהיינו ילדים דיוויד ואני היינו לא רק אחים, היינו גם חברים – חברות שהמשיכה להתקיים גם כשבגרנו. בשנת 2000 כשדיוויד החל להיות מעורב בפעילות הומניטרית, דיברנו על האפשרות שהוא עלול להיחטף. ידענו שזה מסוכן אך זה היה היעוד שלו והסכמנו (וכך גם הורינו) עם עמדת הממשלה הבריטית שתשלום כופר רק יזרים עוד כסף לידי הטרוריסטים.

מהרגע שדאעש חטפו את דיוויד זכינו לתמיכה נהדרת מהממשלה ויחד סיכמנו לא לדבר על החטיפה. הדבר נמשך 18 חודשים ארוכים – תקופה שהייתה מלאה בתפילה, תקווה, ייאוש ודאגה אינסופית. זה היה מאוד מאוד קשה בעיקר עבור הוריי וכך גם עבור בתו הבכורה של דיוויד ואשתו השנייה, אך במובנים רבים האירוע גם ליכד אותנו כמשפחה.

המוטו של המשפחה שלנו היה: "קווה לטוב ביותר והתכונן לגרוע מכל". עם זאת, לאחר שהעיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי נרצח, לא היינו מלאי תקווה. לאחר שדיוויד נראה ברקע בסרטון ההוצאה להורג של בן ערובה אמריקאי נוסף, סטיבן סוטלוף, ידענו שזה רק עניין של זמן. פניו של דיוויד הביעו אימה, זו לא הייתה אימה באשר לגורלו אלא הבעת חלחלה מהיותו עד לרצח של סטיבן. זה היה הרגע שבו סיפור החטיפה של דיוויד הפך לסיפור תקשורתי גדול.

בידיעה שדיוויד לא היה רוצה שמישהו ייהרג או ייפצע בגללו, פניתי מיד לערוץ הטלוויזיה הממלכתי והודעתי שאם מישהו שוקל לבצע פעולת תגמול הדבר יהיה בניגוד לרצון המשפחה.

ואז הגיעה הידיעה ממנה חששנו. עשרה ימים לאחר הרצח של סטיבן סוטלוף, ב-12 בספטמבר 2014, בשעת לילה מאוחרת, קיבלנו שיחת טלפון ממשרד החוץ שהודיע לנו כי התקבל סרטון וידאו המתעד את עריפת ראשו של דיוויד. על אף שציפינו לכך, דבר לא הכין אותנו לרגע הזה, דבר לא יכול להכין אותך לכך שעליך לבשר להוריך שבנם מת. בהמשך בישרתי גם לבתו ולאשתו וגם זה היה גיהינום. הנחמה היחידה שלי הייתה הידיעה שכעת דיוויד לא יסבול יותר.

במקום שבו אני מתגורר, בדנדי, חיים אנשים מעשר תרבויות אתניות שונות. זמן קצר לאחר שדיוויד נרצח שוחחתי עם איש מוסלמי מבוגר ששאל אותי: "מדוע אתה מדבר איתי?" הוא הניח שאני שונא אותו. אמרתי לו שאנשים משתמשים בדת שלו כתירוץ ושנחרדתי לגלות מה עושים הטרוריסטים כדי לעודד פשעי שנאה בקרב שני הצדדים.

בתחילה חשבתי שיש רק קולות בודדים בישימון הקוראים לאחדות, סובלנות והבנה אך אז גיליתי שיש יער שלם של קולות כאלו – כולנו פועלים למען אותה מטרה בדיוק אך איננו זוכים לפרסום על כך. חדשות טובות אינן מוֹכרות. כעת אני הולך לבתי ספר, מסגדים, כנסיות ומדבר על הצורך במאבק בכוחות השנאה, בין אם היא מגיעה מכיוון פונדמנטליסטים אסלמיים או מהימין הקיצוני. איני מתכוון למאבק מזוין, המאבק חייב להיות מאבק אתי ומוסרי.

אני כועס על כך שהטרוריסטים שואפים לבודד ולפצל את הקהילות שלנו ואני כועס גם על האופן שבו התקשורת מנציחה את הדימוי של כל מוסלמי כטרוריסט. אך הכעס שלי חיובי – הוא מעניק לי את התמריץ להמשיך בעיסוקי. בחרתי שלא לשנוא כי שנאה עבורי היא תגובת רפלקס ששום דבר חיובי לא יכול לצאת ממנה. זה רק הורס אותך מבפנים. מצד שני אני בהחלט מתעב את האנשים המטפחים את דאעש והייתי שמח לראות אותם מאחורי סורג ובריח.

אנשים המתכננים ומבצעים פעולות ברבריות איבדו כל תחושת חמלה, אז כיצד אפשר לחוש חמלה כלפיהם? אוכל לחוש חמלה כלפי האנשים האלו אם בשלב כלשהו הם יוותרו על האלימות ויכירו בעובדה שמעשיהם היו פסולים. באשר למחילה זוהי שאלה מאוד קשה עבורי מכיוון שלא מדובר במחילה על מות אחי אלא במחילה על כלל מעשיהם של הטרוריסטים האלה, על האופן שבו הם מתייחסים לאנושות. ועל כך, בשלב הנוכחי, לא אוכל לסלוח להם. עם זאת לצעירים ששוכנעו לנסוע לסוריה אני סולח ללא סייג כי אני רואה בהם קהל מטרה וקורבנות שהולעטו בתפיסת מציאות מעוותת.

 

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי סימונה באט

תצלום ראשי: © The Forgiveness Project

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.
§ מחשבה | # השראה
- דימוי שערמייק היינס. תצלום: © The Forgiveness Project

תגובות פייסבוק