דיוויד היינס, אחיו של מייק היינס, עבד בארגון סיוע בריטי וראשו נערף על ידי דאעש. דיוויד עבד עבור סוכנות הסיוע הבינלאומית ACTED כאשר במרץ 2013 הוא נקלע למארב על גבול טורקיה. הוא נחטף והוחזק בשבי בסוריה במשך 18 חודשים. בספטמבר 2014 התפרסם סרטון וידאו המתעד את רציחתו. מאז מות אחיו עוסק מייקל היינס במסעות ברחבי העולם במטרה להפיץ מסר של אחדות, סובלנות והבנה.
כשהיינו ילדים דיוויד ואני היינו לא רק אחים, היינו גם חברים – חברות שהמשיכה להתקיים גם כשבגרנו. בשנת 2000 כשדיוויד החל להיות מעורב בפעילות הומניטרית, דיברנו על האפשרות שהוא עלול להיחטף. ידענו שזה מסוכן אך זה היה היעוד שלו והסכמנו (וכך גם הורינו) עם עמדת הממשלה הבריטית שתשלום כופר רק יזרים עוד כסף לידי הטרוריסטים.
מהרגע שדאעש חטפו את דיוויד זכינו לתמיכה נהדרת מהממשלה ויחד סיכמנו לא לדבר על החטיפה. הדבר נמשך 18 חודשים ארוכים – תקופה שהייתה מלאה בתפילה, תקווה, ייאוש ודאגה אינסופית. זה היה מאוד מאוד קשה בעיקר עבור הוריי וכך גם עבור בתו הבכורה של דיוויד ואשתו השנייה, אך במובנים רבים האירוע גם ליכד אותנו כמשפחה.
המוטו של המשפחה שלנו היה: "קווה לטוב ביותר והתכונן לגרוע מכל". עם זאת, לאחר שהעיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי נרצח, לא היינו מלאי תקווה. לאחר שדיוויד נראה ברקע בסרטון ההוצאה להורג של בן ערובה אמריקאי נוסף, סטיבן סוטלוף, ידענו שזה רק עניין של זמן. פניו של דיוויד הביעו אימה, זו לא הייתה אימה באשר לגורלו אלא הבעת חלחלה מהיותו עד לרצח של סטיבן. זה היה הרגע שבו סיפור החטיפה של דיוויד הפך לסיפור תקשורתי גדול.
בידיעה שדיוויד לא היה רוצה שמישהו ייהרג או ייפצע בגללו, פניתי מיד לערוץ הטלוויזיה הממלכתי והודעתי שאם מישהו שוקל לבצע פעולת תגמול הדבר יהיה בניגוד לרצון המשפחה.
ואז הגיעה הידיעה ממנה חששנו. עשרה ימים לאחר הרצח של סטיבן סוטלוף, ב-12 בספטמבר 2014, בשעת לילה מאוחרת, קיבלנו שיחת טלפון ממשרד החוץ שהודיע לנו כי התקבל סרטון וידאו המתעד את עריפת ראשו של דיוויד. על אף שציפינו לכך, דבר לא הכין אותנו לרגע הזה, דבר לא יכול להכין אותך לכך שעליך לבשר להוריך שבנם מת. בהמשך בישרתי גם לבתו ולאשתו וגם זה היה גיהינום. הנחמה היחידה שלי הייתה הידיעה שכעת דיוויד לא יסבול יותר.
במקום שבו אני מתגורר, בדנדי, חיים אנשים מעשר תרבויות אתניות שונות. זמן קצר לאחר שדיוויד נרצח שוחחתי עם איש מוסלמי מבוגר ששאל אותי: "מדוע אתה מדבר איתי?" הוא הניח שאני שונא אותו. אמרתי לו שאנשים משתמשים בדת שלו כתירוץ ושנחרדתי לגלות מה עושים הטרוריסטים כדי לעודד פשעי שנאה בקרב שני הצדדים.
בתחילה חשבתי שיש רק קולות בודדים בישימון הקוראים לאחדות, סובלנות והבנה אך אז גיליתי שיש יער שלם של קולות כאלו – כולנו פועלים למען אותה מטרה בדיוק אך איננו זוכים לפרסום על כך. חדשות טובות אינן מוֹכרות. כעת אני הולך לבתי ספר, מסגדים, כנסיות ומדבר על הצורך במאבק בכוחות השנאה, בין אם היא מגיעה מכיוון פונדמנטליסטים אסלמיים או מהימין הקיצוני. איני מתכוון למאבק מזוין, המאבק חייב להיות מאבק אתי ומוסרי.
אני כועס על כך שהטרוריסטים שואפים לבודד ולפצל את הקהילות שלנו ואני כועס גם על האופן שבו התקשורת מנציחה את הדימוי של כל מוסלמי כטרוריסט. אך הכעס שלי חיובי – הוא מעניק לי את התמריץ להמשיך בעיסוקי. בחרתי שלא לשנוא כי שנאה עבורי היא תגובת רפלקס ששום דבר חיובי לא יכול לצאת ממנה. זה רק הורס אותך מבפנים. מצד שני אני בהחלט מתעב את האנשים המטפחים את דאעש והייתי שמח לראות אותם מאחורי סורג ובריח.
אנשים המתכננים ומבצעים פעולות ברבריות איבדו כל תחושת חמלה, אז כיצד אפשר לחוש חמלה כלפיהם? אוכל לחוש חמלה כלפי האנשים האלו אם בשלב כלשהו הם יוותרו על האלימות ויכירו בעובדה שמעשיהם היו פסולים. באשר למחילה זוהי שאלה מאוד קשה עבורי מכיוון שלא מדובר במחילה על מות אחי אלא במחילה על כלל מעשיהם של הטרוריסטים האלה, על האופן שבו הם מתייחסים לאנושות. ועל כך, בשלב הנוכחי, לא אוכל לסלוח להם. עם זאת לצעירים ששוכנעו לנסוע לסוריה אני סולח ללא סייג כי אני רואה בהם קהל מטרה וקורבנות שהולעטו בתפיסת מציאות מעוותת.
״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.
תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי סימונה באט
תצלום ראשי: © The Forgiveness Project
תגובות פייסבוק
חייו של שוטה
רִיוּנוֹסוּקֶה אָקוּטָגָוָוהלידידי מָָסָאוֺ קוּמֶה, אני מפקיד בידך את ההחלטה מתי והיכן לפרסם את...
X 8 דקות
קץ האוניברסיטה
אסף צחורבאלף השנים האחרונות, האקדמיה הייתה המוסד החברתי החשוב מכולם. עם עליית הרובוטים...
X 17 דקות
הלך הבלוג
אחד התנאים הבסיסיים לכך שמלה חדשה תיקלט היא שהדבר שהיא מציינת ישרוד במציאות. הדבר נכון למלים חדשות, ובכללן מלים עבריות המחודשות באורח יזום, וגם למלים שאולות, כמו המלים האנגליות הרבות שנכנסות לעברית. בתחום האינטרנט והטכנולוגיה הממוחשבת, תחום עתיר חידושים, שבו דורות נמדדים אפילו בחודשים ספורים, יש תחרות מתמדת בין מלים חדשות ובין חידושי המציאות. בתחרות הזאת, טהרני הלשון נוטים למצוא את עצמם מובסים על ידי המציאות המהירה.
דוגמה לכך היא המלה "בלוג", מלה אנגלית עם סיפור מעניין, שנקלטה בעברית ללא היסוס, ולא הספיקה להוליד מלה עברית חדשה ומקורית, והנה "בלוג" הוא כבר עניין מיושן למדי, כמעט שריד ארכאי לימים של טרום רשתות חברתיות ומסרים של שלוש מלים ותמונה.
המלה האנגלית "blog" היא תוצר של תהליך ארוך ומפותל, שמתחיל בבול עץ (log) שנגרר מאחורי כלי שיט בנהרות ושימש כדי למדוד את מהירותם; לאחר מכן, כשהמהירות נרשמה ביומן, נקרא היומן כולו "log", והשם החל לציין גם את יומנו של הקברניט המשמש לרישום כל אירוע בהפלגה; בעידן המחשבים "להירשם ביומן המערכת", כלומר "הכניסה" למערכת היא באמצעות log-in וכדי "לצאת" מהמערכת יש לבצע log-out; רישום במערכת ממוחשבת נקרא לכן log, ובעידן האינטרנט זכו יומני הרשת להיקרא web logs, מושג שהתכווץ פונטית ל-blog. כך התבססה המלה האנגלית, ועד מהרה גם יובאה לעברית כ-"בלוג". לאחר מכן, אדם המנהל בלוג נקרא "בלוגר", בעברית כמו באנגלית.
עינם של דוברי העברי וקוראיה התרגלה בקלות לארבע האותיות המרכיבות את המלה הקצרה. הצליל שלה אפשרי, צורת הרבים טבעית, ולא היה מופרך לחשוב שייגזר גם פועל עברי "לבַלֵג", שמשמעותו תהיה בוודאי "לנהל בלוג" או "לכתוב רשומה בבלוג", כמו באנגלית.
בימי השיא של הבלוגים באינטרנט, שאלת המונח האנגלי המיובא לשפות רבות העסיקה גם את דוברי הערבית ברשת. התנהלו שיחות, ויכוחים ודיונים על הצורך למצוא מלה ערבית טובה ל"בלוג". מעבר למקור הלועזי שהפריע לרבים, עלו בין המעורבים בבלוגים הערביים נימוקים נוספים לכך שיש להחליף את "בלוג" במלה ערבית. הכותבים דיברו על הסרבול שבמושג "בלוע'רז", התעתיק הערבי המקובל ל"bloggers" ("בלוגרים" בעברית); אחדים דיברו על הבלבול בין "בלוג" כיומן כולו ובין "בלוג" כפריט טקסטואלי בודד שהוא חלק מהיומן. הדיונים בערבית התרחבו עד לאזכור עניין ה"הירשמות" במערכת ממוחשבת, המונחים login ו-logout והפועל האנגלי to log שפירושו "להירשם ביומן אירועים" וגם "להיכנס למערכת ממוחשבת".
בסופו של דבר נראָה שהבלוגרים הערבים הגיעו להסכמה גורפת שהמונח הערבי המתאים ל"בלוג" הוא "מדונה" (maduna). השורש ד.ו.נ. בערבית קשור לרישום, תיעוד כתוב, איסוף בכתובים, ניהול רישומים – הן בתחום המנהלי והן בתחום היצירתי. מוכר לנו למשל המונח "דיוואן", שהוא אוסף שירים של משורר, אולם קבלת פנים, משרד, מנהלה, מועצה וגם ספר חשבונות באוצר של המנהל האסלאמי הקדום. השורש הזה מציע לבלוגרים הערבים גם את המלה "תדווין" לטקסט הבודד בתוך הבלוג, שייקרא מעתה "מדונה" וגם מאפשר גזירת "מדוני" (maduni) ו"מדונין" ל"בלוגר" ו"בלוגרים". בערבית הפלשתינית מקובל המונח "דיוואן" גם לציון "סיפור מופרז, חסר-שחר", כשצורת הרבים קיימת בסלנג העברי "דוואווין", ומובנה "דברי רהב", שממנה גזרו הדוברים העבריים צורת יחיד שאינה קיימת בערבית: "דאווין".
מכל אלה, בהקשר העברי, אפשר היה להציע לשוב ולו במקרה הזה לאופציה שנזנחה בעיקרה: לגזור חידוש בעברית על בסיס הערבית. כך יכולנו לקרוא ל"בלוג" כולו "מדוּנה", וה"בלוגר" היה נקרא "מדוּנאי". עדיין היינו נותרים ללא מונח לפריט הבודד ב"מדונה", אבל לפחות היה שם עברי למוקד המדון והדאווינים המכונה בשם האנגלי "בלוג".
אלא שאם החל תהליך ממשי של חיפוש חלופה עברית ל"בלוג", המציאות הייתה מהירה ממנו. היא הדיחה את הבלוגים מגדולתם והמירה אותם ב"פוסטים" ברשתות המכונות "חברתיות", וכעת כל ניסיון לקבוע מלה עברית ל"בלוג" ייראה משונה, מה שנקרא בעברית "אנכרוניסטי", כלומר מוזר כיוון שהוא אינו בעתו, לא בזמן רלוונטי (כלומר שיש לו נגיעה עניינית לדבר). לא נורא, הרי אפילו "מרשתת" – המלה העברית ל"אינטרנט" סובלת מקשיי היקלטות, וגם "דוא"ל" ל"e-mail" קיימת רק בכתובים, בטפסים רשמיים אחדים, וגם היא לא זכתה שייגזר ממנה פועל או כל מלה עברית אחרת. ובינתיים, אנחנו גם לומדים שאפילו את תהליכי היבוא והקליטה של מלים אנגליות קשה לנו לחזות, לא מבחינת הקצב, לא מבחינת התוצאה, ובוודאי לא מבחינת הסיבות לדברים. ובכל זאת, בעולם שבו אין גוררים עוד פיסה של גזע עץ בעקבות כלי שיט, זכרו של הגזע נשמר בשפה, בצורות מפתיעות ובלתי צפויות.