בשנת 2004 , כשמתיו שוּרְקָה היה בן 16, לקח אותו אביו למטפל מוסמך שטען שהוא מסוגל להפוך הומוסקסואלים להטרוסקסואלים. כתוצאה מכך הפך מתיו, שחי כעת בברוקלין, ניו יורק, לפעיל בולט נגד טיפולי המרה.
גדלתי בפרברי ניו יורק במשפחה יהודית מסורתית ומלוכדת. לא היינו דתיים מאוד אך בארוחות ליל שבת תמיד היו כ-30 איש סביב לשולחן ואני לא החמצתי אף ארוחה.
בנעוריי, כאשר המיניות שלי החלה לפרוח, הבנתי שאני נמשך לבנים. הייתי כל כך מבוהל להודות בפני עצמי שאני הומו עד שהייתי מוכן לעשות כל דבר כדי להשתלב. רבים מהבנים שהכרתי השתמשו כמוני בביטויים כמו "הומו" ו"מתרומם". יצרתי לעצמי חיים כפולים, חשבתי שאני משתייך לקבוצת הילדים הפופולאריים בעוד שבתוך תוכי סבלתי.
פעם אחת ערכתי מסיבה. הזמנתי את כל המכרים שלי מלבד שני ילדים שנודעו כבריונים. הדבר גרם למתח מתמשך וטינה כלפיי. ביום הראשון שלי בתיכון נסעתי במכוניתי ועצרתי ליד תמרור עצור כששני הנערים הללו חצו את מעבר החציה בעודם מקניטים אותי ומתגרים בי. כשהם סיימו לחצות צעקתי לעברם "מתרוממים מ***נים!"
לאחר שעה ועשרים דקות מצאתי את עצמי בחדר מיון עם אף שבור. ההתקפה הובילה לצו הרחקה שהוצא נגדי בעוד ששני הנערים גורשו מבית הספר והסתבכו עם החוק.
לאירוע טראומטי זה הייתה השפעה גדולה עלי. עצם העובדה שהוכיתי על שני נערים גרמה לי לחוש שאני חסר גבריות. חודש מאוחר יותר, כמו מתוך זעקה לעזרה "יצאתי מהארון" מול אבי. תשובתו הייתה:" אני אוהב אותך בכל מצב ואני מתכוון לתמוך בך". לאבי היו חששות משלו באשר למשמעות של להיות הומוסקסואל מוצהר ולכן הוא סידר לי פגישה עם פרופסור באוניברסיטה – מטפל שאמר לי שאין כזה דבר הומוסקסואליות, ושאת הרגשות שאני חש כלפי בנים אני יכול לחוש גם כלפי בנות. הייתה זו תחילתו של טיפול המרה שנמשך חמש שנים. הייתי משוכנע שאני פגום מבחינה נפשית והפיכתי להטרוסקסואל הייתה עניין של חיים ומוות עבורי.
טיפול המרה הוא תהליך אכזרי ומזיק במיוחד. המשמעות עבורי הייתה להיפרד מאימי ואחיותיי. גרנו באותו בית אך נאסר עלי להיות עמן בקשר; זה נמשך כך שלוש שנים. הבית שלי הפסיק להיות מקום מוגן ואוהב עבורי. אמי שיתפה פעולה בחוסר רצון כי אמרתי לה שאני זקוק לישועה. הפכתי לשוטר בביתי שלי. בכל פעם שאמי ניסתה לדבר איתי אמרתי לה: "אל תהרסי את זה, אני משתדל כל כך!" במקביל הורו לי לבלות זמן רב ככל האפשר עם נערים אחרים בבית הספר כדי לעודד אחווה גברית "בריאה".
ככל שהתבגרתי הבלבול וטינה שלי התגברו. ההורים שלי לא הסתדרו ביניהם; נראה היה שטיפול ההמרה שלי חשף סדקים בנישואין שלהם.
בכל תקופת התיכון חוויתי חרדה עצומה ואף שקלתי להתאבד. כשמלאו לי 21 וכבר הייתי מותש לחלוטין מהטיפול שלא הוביל לתוצאות, אזרתי אומץ והחלטתי לחיות את חיי כהומוסקסואל. אמי תמכה בי ובפעם הראשונה חשתי חופשי להיות מי שאני באמת.
באותה שנה, כשהוריי החלו בתהליך הגירושין, בחרתי לתמוך באמי. הם התווכחו על נכסי משפחה שהיו רשומים על שמי. החלטתי להגיש תביעה משפטית נגד אבי. רציתי לנקום והייתי מסוגל לעשות הכל כדי לפגוע בו. במהלך תקופה זו חזר אבי לישראל, ארץ הולדתו. לא חשבתי שאראה אותו שוב.
לאחר שהשתתפתי בסדנאות הפורום של לנדמרק הבנתי שאני רוצה להשלים ולהתפייס עם אבי.
ב-2012 יצרתי קשר עם אבי ואמרתי לו שקניתי כרטיס טיסה לישראל ושאני בדרכי לבקרו.
בערב הראשון יצאנו לאכול במסעדה ואחרי הארוחה הצעתי לו שנצא להליכה. מכיוון שלא דיברתי עמו במשך חמש שנים, אבי לא ידע אם המשכתי בטיפול ההמרה או שאני חי כהומו מוצהר. הוא שאל האם "יצאתי מהארון" ועניתי לו שפגשתי כמה דמויות שהיו עבורי דמויות לחיקוי מעוררות השראה שהעניקו לי הרבה אהבה ותמיכה, ושאכן "יצאתי מהארון". באותו הרגע הוא חזר לעמדה שתמיד החזיק בה ואמר לי שזו טעות ושאני אפגע מכך. תגובתי הראשונית הייתה כעס אך הפעם רק הקשבתי לו. הוא ליהג במשך עשר דקות ונאם את הנאום המוכר ששמעתי פעמים כה רבות. לראשונה הרגשתי שהוא מתחנן שאציל את עצמי. בעבר תמיד ראיתי אותו כאדם נורא שאינו מבין אותי ושלא אכפת לו ממני, אך הפעם ראיתי אב שפשוט אוהב את בנו. נשארתי רגוע וכאשר הוא סיים לדבר חיבקתי אותו ונשקתי לו על לחיו. הבטתי בעיניו ואמרתי לו: "אל תדאג, אבא, אין ממה לחשוש. אני יודע מי אני ואיך העולם פועל ואני מבטיח לך שאחיה את חיי כמו שהם ואלה יהיו חיים יפים". אבי הביט בי במבט המום ואמר, "בסדר".
הייתי בן 24 כאשר קיבלתי את אבי בחזרה ומאז יש בינינו מערכת יחסים קרובה ונפלאה.
המחילה שמחלתי לאבי הובילה להיעלמות מוחלטת של החרדה והמתח שהיו מנת חלקי. אני מצליח כעת לישון ברצף לילה שלם. כל השנים שבהן כעסתי על אבי לא נכחתי באמת בתוך חיי. לכעוס זה דבר מתיש ובזבוז זמן. הכעס הסיט אותי מהדברים החשובים לי באמת – לממש את חלומותיי ולחיות את חיי בדרכי.
״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.
תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי סימונה באט
תצלום ראשי: © The Forgiveness Project
תגובות פייסבוק
שיר מלנכולי לאיני יודע איזו אישה
נתתי לך את הימים, את השעות ואת הדקות
של שנות החיים הללו שחלפו.
בשיריי נותרו
דמויות שהן מסכות אלמוניות
של פנייך האסורות.
הרעב שלא הושבע שחשתי
היה רעב אלייך,
רעב של האינסטינקט
שלא נשמעו לו.
כעת אני נסוג, קורא את השירים,
סופר את האכזבות ברשימת הלב,
זוכר את סיוט התשוקות,
אני מביט במדבר האנושי השומם,
ושואל מדוע, מאיזו סיבה
בדיונות של חזך חולפת הרוח
בלי להיתקל בחסד
של הסימן הקל ביותר של ידי.
מיגל טורגה (Torga), ששמו האמיתי היה אדולפו קורייה דה רושה (Correia de Rocha), נולד בצפון פורטוגל ב-1907 והלך לעולמו ב-1995. כתב שירה, סיפורים קצרים, מחזות ויומן בן 16 כרכים. הוא נחשב לאחד מגדולי הספרות הפורטוגלית במאה ה-20. עבד כרופא כפרי וכרופא אף אוזן גרון בעיר קואימברה.
תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר
הסורים בדרך לגדרות
אילן כפירהר אחד, מוצב אחד ושלושה דגלים מכילים בתוכם את סיפורה של המלחמה...
X שעה פלוס
איפה אוכלים היום?
אלעד גבירץאתה מוצא את עצמך חוזר ועושה בכל יום את אותה פעולה, אתה...
X 3 דקות