ארבע מחשבות על אקסים

אבל בכל יום כיפור, אני עדיין חושב שאתה תתקשר לבקש סליחה. מה זה אומר עליך שאתה לא מתקשר? מה זה אומר עליי, שאני צריך את השיחה הזאת? מי היה מאמין, בזמנו כשאהבתי אותך, שיבוא זמן שבו אחשוב עליך רק ביום כיפור? אבל אלה פני הדברים, בכל שנה מאז שהכול נגמר. העיר עוצרת מלכת, השקט ממלא את האוזניים כמו צמר גפן, כופה עליך את ההתבוננות בעצמך. אנשים רוכבים על אופניים, או הולכים לבתי הכנסת, או נשארים בבית וצופים בטלוויזיה, ואני, אני בודק את הצג של הטלפון, כל שעה או שעתיים, בציפייה לראות את המספר שלך צף על המסך, כמו ענן פתאומי בשמיים החמים של יום כיפור. אבל אתה לא מתקשר. וגרוע מזה, אתה לא מבקש סליחה. ובכל צאת יום כיפור אני אומר לעצמי שטוב שכך. טוב שאתה לא מבקש סליחה. כי על הכוויה שהשארת אחריך, כמו טיפות של שמן רותח על כריות האצבעות, שעם הזמן התקלפו וצימחו תחת להן עור קשה יותר, אני לא באמת סולח לך. אני לא מוכן לסלוח. ואם אתה חושב עליי לפעמים, אני מקווה שאתה יודע, שהנה עבר עוד יום כיפור בלי שסלחו לך. חלפה עוד שנה שבה הסליחה שלך לא הוצעה ולא התקבלה. וכל עוד זה המצב, גם אני אמשיך להיות הפצע המגליד שלך, שנה אחרי שנה.

*

אני כבר לא חושב עליך כשאני שומע שירים עצובים. איזו דרך מפתיעה זו, להבין דווקא ככה שאני לא אוהב אותך יותר. ופתאום הבנתי שאלה לא רק השירים. אני כבר לא מדמיין אותך ברקע של היומיום שלי. אני לא מעמיד פנים שאתה נוכח, שאתה מתגעגע, שאתה מתחרט.
אבל מה עושים עם אהבה שמתה? קוברים אותה בקופסת נעליים, כמו דג זהב, וטומנים בחצר אחורית? גוזזים החוצה מהגוף, כמו ציפורן שהתארכה ונסדקה?
בסופו של דבר, זה הדבר היחיד שמעציב אותי. לא ההיעדרות שלך. אלא העובדה שנשארתי עם הגופה הזו, הרהיטים המתפרקים שהיו פעם האהבה אליך, הזיכרונות אתך, וזה שאני נאלץ להמציא להם פתרון עכשיו. איזה נטל נורא זה, אהבה ישנה.
אולי אניח הכל בחוץ, על המדרכה, בתקווה שמי שנזקק לאהבה של אחרים ימצא בהם תועלת. הרי אני עצמי הייתי פעם אחד מהנזקקים האלה, וככה מצאתי ואימצתי את האהבה אליך, מפינה נידחת ברחוב.

*

אתה לא מבין. כבר היו לו הרבה כמוך. כן, היה לו כיף אתך אתמול. הוא מאד נהנה. גם אתה מאד נהנית, הוא ראה את זה עליך. גברים לא מבטאים את ההנאה שלהם ביותר מדי מילים, אולי זו הסיבה שנשים לא תמיד בטוחות עד כמה הם נהנו. אבל גברים מבינים אותם. הם קוראים את ההנאה עליהם, כי הם מכירים את הביטוי שלה בגוף שלהם עצמם. אז לא היית צריך להגיד יותר מדי. הוא הבין שהיה לך טוב. הוא הסיק שתרצה שזה יקרה שוב. אבל זה לא יקרה. וזה לא בגללך. פשוט היו רבים מדי שדמו לך. אתה מבין, לא חסרות לו חוויות כאלה. פגישה שנקבעת שעה מראש, לפעמים בלי שום היכרות מוקדמת. מקלחת זריזה, בושם על הצוואר, מונית - ופתאום הוא במיטה של מישהו שאותו הוא לא מכיר, ולא יכיר ככל הנראה לעולם, גם אם הם ייפגשו עוד פעמים רבות. כמה מהר אפשר להתפלש בתוך מישהו אחר, בתוך הריח של השינה שעדיין עולה מהסדינים שלו, בתוך העורף שלו, שאותו פעם נישק מישהו אחר, שחשב שהעורף הזה לנצח יהיה שלו.
הבעיה היא אחרת. הבעיה היא שכבר הרבה זמן לא נישקו אותו. תפסו את הגוף שלו בשתי ידיים והפכו ומשכו אותו קרוב ורחוק יותר, אבל אף אחד לא חשב, לא יכל, לתת לו נשיקה בסוף. מה מפחיד כל כך בפלישה הזאת, של פה אל פה, לעומת הפלישות האחרות? ספק אם אתה יודע לענות. ספק אם אתה יודע משהו אחר, חוץ מהקירבה המזויפת הזאת, האינטנסיבית להכעיס, של הזמנת זר מוחלט למיטה שלך, ולעבור על כל פינה בגוף שלו, ובכל זאת לצאת מהמצב הזה כששניכם עדיין זרים אחד לשני. אז אתה לא תשמע ממנו יותר, למרות שתנסה. ובמשך יום או יומיים זה יטריד אותך, עד שיהיה לך מישהו אחר. גם את השם שלו אתה לא תזכור, אולי רק את הריח של החולצה שלו, ואת הסיבוב המהיר של הגב, כשהוא יוצא מהדלת ונעלם.

*

היום ראיתי את הצל שלך במראה. עמדתי מול הכיור, אחרי המקלחת, וראיתי אותך חולף מאחוריי, מביט רגע בהשתקפות שלך, ומתקדם הלאה, ונעלם. ידעתי שאתה לא באמת שם, ובכל זאת הסתובבתי, בבהלה. איך אתה פולש ככה שוב אליי הביתה? אם לא הייתי חושש שהשכנים יחשבו שיצאתי מדעתי, הייתי צועק. ומי יודע, אולי כבר צעקתי, בפעמים הקודמות שדמיינתי אותך כאן. אולי כבר יצא לי שם כזה בבניין, של המשוגע שמדבר עם אהבות שלא קיימות עוד. מחזיר אהבות קודמות. אולי בקרוב הם יתחילו להגיע לכאן, השכנים, עם סירים ופרחים, כמו מנחמי אבלים. ואולי הם יתחילו להתחמק ממני בחדר המדרגות. הנה המשוגע של הבניין, הם יחשבו לעצמם, שמתאבל על אהובים שלא נמצאים שם באמת, ומתווכח אתם על נסיבות עזיבתם, הרבה אחרי שהם עזבו. ואני אתבייש בך כשזה יקרה, ובעצמי, על שאני נותן לך להחריב את המוניטין שלי ולעשות ממני משוגע, ואחליט שאני לא אתן לך להיכנס אליי הביתה פעם נוספת. עד שתופיע שוב, כמו שאתה נוהג לעשות, מתחת למיטה, בלילה, כדי לחטט בצלקת הישנה הזאת, ותוכיח לי ולהם שזה לא רק בראש שלי אלא גם בנשמה, ובגוף, איפה שהעורקים פוגשים את הלב. ובמקום לצעוק עליך אני אחייך, כי לא יישאר לי אף אחד מלבדך לבכות מולו. ידעתי שתגיע, אני אגיד, ורגע אחר כך אתה שוב תיעלם.

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על ארבע מחשבות על אקסים

06
רוני קלדרון

מקסים.
ועצוב.
לא מפנטזת יותר. לא עושה יותר אידיאליזציות לאהובים ,למאוהבים,ולמאהבים. אפילו לא ליעקב.

יש את הנוחות של טינדר ושאר אפליקציות. :)