ארכימדס טעה

לפעמים הכול נראה ונשמע בסדר, ובכל זאת – לא.

השורש העברי "תקל" הוא שורש ותיק ומבוסס. הפעלים ושמות העצם הבנויים עליו מוכרים לנו היטב: "תקלה", "להיתקל", "נתקל" וגם "תָקוּל". אלא שהשפה אינה רק מפרט של חלקים וחלקיקים העומדים לרשות הדוברים. המילון, כבר למדנו, אינו אלא פיקציה, שלכל היותר מראה אפשרויות תוך כיווץ ממד הזמן וגם התעלמות מקובלת משגרת השימוש. זאת אפשר לומר על המילון עוד לפני שבאים חשבון עם הבחירה מה להשמיט ממנו, כיצד להגדיר את הפריטים הכלולים בו ועוד. לכן נשים את המילון בצד, לפחות כאן, אם כי העצה טובה כמעט תמיד.

אז מה לא בסדר? איפה התקלה? השורש "תקל" הוא עתיק ומבוסס היטב וקיים גם בארמית. הוא מורה על קושי או מכשול, ואולי קשור ל"שקל", המביע גם מועקה. יש לנו ניסיון יומיומי עם תקלות במכשירים, בלוח הזמנים ולצערנו גם במערכות יחסים. לפעמים אפשר לתקן את הדברים ולפעמים לא. אנחנו גם יודעים מה זה להיתקל בדבר, להתנגש בו קלות או לפגוש אותו באורח לא מתוכנן, לטוב או לרע, שם הפעולה של "נתקל". עד כאן, הכול בסדר.

לפני שנים, מניסיוני כדובר עברית, היה נדיר מאוד להיתקל בצורה "תקול", לציון מצבם של מכשיר או מערכת שאמורים לפעול אך תקלה מונעת זאת מהם. המונח החל לבצבץ פה ושם, בעיקר בנוגע למכשירים, ויתכן שהפעם הראשונה ששמעתי אותו הייתה בצבא, כשדובר על מכשיר קשר שאינו במצב שמיש, אלא מונח בצד, עם תקלה, ודורש תיקון. "תקול" כנראה אכן מתייחד, בשימוש, לפריט המוגדר שאפשר להצביע עליו ולציין את מצבו, את היותו מקולקל. השימוש בצורה התרחב והיא היום נפוצה. המעבר הזה, מנדירות לתפוצה רחבה, אינו חלק מהמידע שהמילונים מספקים לנו. האפשרות שהייתה קיימת, מורפולוגית וככל הנראה גם לפי טקסטים, לקיומה של הצורה "תקול", התממשה מעצם השימוש, מההופעה בטקסטים כתובים ומדוברים במשך השנים האחרונות.

הדבר מעלה את השאלה בדבר משמעות קיומם של דברים בשפה. האם האפשרות לגזור צורה אומרת שהיא קיימת? ואם צורה גזורה או נטויה – על פי מנגנונים עבריים רגילים ומקובלים - אינה מצויה בשום טקסט, האם היא אינה קיימת? המבחן הבסיסי לכך הוא מעשי: אם צורה אפשרית כזאת מופיעה, משמשת ומובנת על ידי השומעים (או הקוראים), אין שום תקלה, והקיום הפוטנציאלי היה לממשות.

כך אולי קרה ל"תקול", שעברה מפוטנציאל או מצורה נדירה, למימוש קיים ונפוץ, שהתקבל ללא תקלות על ידי דוברי העברית העכשווית, אולי בהשראת העברית הנהוגה בצבא ואולי הודות לדחיפה מכיוון אחר. יחד עם זאת, "מותר" בהחלט לא לאהוב את הצורה, ומותר לא פחות לא להשתמש בה.

"יש תקלה במכשיר", "יש לי תקלה בקו הטלפון", "המחשב שלי סובל מתקלה" – כולן צורות ביטוי מקובלות ונפוצות בקרבנו הדוברים, ואין שום בעיה בהן. לעצם העניין המעשי, בעולם הממשי, מכשירים משנים מצבם מתקינות לתקלה, וההשלכות הן בעיה שלנו. כך חשבתי, לפחות, עד שנציגת שירות – אדיבה באורח פלסטי ושמנוני כמקובל – התקשרה אלי בעקבות פנייתי בתלונה על תקלה באתר אינטרנט עם ממשק למשתמשים בו, וגילתה הבנה, מהסוג האמפתי הממוסחר:

"אני מבינה שאתה חווה תקלה".

"לא", אמרתי, עקשן ונטול נחת, לאחר המתנה בת שעה ומעבר בין "מענה קולי" אחד למשנהו. "אני לא חווה תקלה, אני חווה שירות גרוע. התקלה היא במערכת, וזאת לא בדיוק חוויה".

ממהרת לרצות את הלקוח, הנציגה הקפידה להימנע מהנוסח ה"חווייתי", לאחר סיבוב נוסף שבו נפלט מפיה שאני "חווה תקלה", והעתיקה את דבריי כפשוטם, לפיהם יש תקלה במערכת.

עקרונית, אפשר לומר שאין פה בעיה. "חוויה" מציינת הן דבר חיובי והן דבר שלילי. ואכן, כשיש תקלה במערכת שאנו תלויים בה, החוויה שלנו אינה טובה. אלא שאפשר גם לשים לב לכך ש-to experience האמריקני הועתק מני וביה לעברית השירותית. בתוך כך, יש הרחקה של האחריות: אם הבעיה היא במערכת, הרי שהאחראים עליה נמצאים במוקד הדיון. אך אם הלקוח הוא שחווה מה שהוא חווה, האחראים הצליחו לעשות צעד אחד לאחור, בעזרת הניסוח המכובס. ויש לשים לב שבמצבים כאלו לא ייאמר על המערכת, הממשק או אתר האינטרנט, שהם "תקולים", אולי כי ב"תקול" יש גוון סופי מדי, חמור מדי, כמו של מכשיר קשר חבוט באפסנאות צבאית. חוויה כה שלילית תהיה כנראה תקלה חמורה לכול המעורבים בדבר.