כשאתה מהגר, ישנו הרהור מתמיד שנסוך עליך באשר תלך. הוא נוכֵח-נפקד, מרחף ממעל כרוח רפאים, ומייצר אצלך באופן סמוי שאלות כגון: מהו בית? מה צריך להתקיים במקום חדש כדי שהוא ירגיש כמו בית? ומהם – בדיוק – הרכיבים הדרושים לרקיחת המתכון הזה, המתכון לתחושת בית? זו על גבי זו מוצבות להן התהיות הללו לפניך, כפיגומים באתר בנייה.
על מושג ה"בית" ישנה ספרייה שלמה של יצירות וכתבי הגות רציניים, ומה הדבר הראשון שעולה לי בראש? שיר מתוך "פרפר נחמד", תוכנית הטלוויזיה לגיל הרך. מנגינתו של השיר קליטה וממכרת: "אם ישאלו אותי 'מה זה בית' אני אגיד ש / בית זה בסך הכול קופסה שגרים בה, קופסה ולא יותר". התשובה שמספק אדם לשאלה הזו, "מה זה בית?", היא מרתקת באופן אוניברסלי, אולם יש לה חשיבות מובחנת כשאותו אדם הוא מהגר, ולא לחינם היא מעסיקה אותו: בעיניי היא-היא המפתח לשאלה כיצד הוא חווה את חייו במקום החדש, וכמה זמן ישתקע בו.
יש מי שמגדירים בית בתור הליבה: שילוב של הדירה, לאחר שהשקיעו בה מאמץ עיצובי כדי להפוך אותה ל"שלהם", ושל מערכת היחסית הזוגית. ואמנם, מי שרואה את ביתו כמשק אוטרקי, כיחידה עצמאית שמספקת את כל צורכיו בכוחות עצמה, כמעין קרוואן שאפשר להניף כאן ולהנחית שם – עבורו חוויית ההגירה צפויה להיות חלקה יחסית. לעומת זאת, יש אנשים – ואני נמנֶה עליהם – שעבורם בית צריך להיתמך על ידי גורמים נוספים, ולא רק על ידי אלה המצויים בתוך ד' אמות. גורמים כמו סמיכותה של משפחה מורחבת, קיומו של חוג חברים, נוכחות היקפית של שפת האם, נוף וטבע שיוצרים חיבור רגשי למקום, ותחושת התמצאות עד כדי היכרות אינטימית עם סביבת המגורים. מי שנוטה להיסמך על מקורות חיצונים כמו אלה כדי לגלם עבורו את הוויית הבית, יחווה ככל הנראה תסכולים חוזרים ונשנים ותחושת זרות שלא תרפה ממנו. זה לא מאוד מפתיע, מדובר בשני מתכונים שונים בתכלית לתחושת בית, הן ברמת המורכבות של אופן ההכנה, והן בזמינות המצרכים הנדרשים עבורם. בלית בררה, ובהעדר חלק מהמרכיבים, ינסה המהגר המיישם את המתכון המסובך יותר, כמו היה אופה מיומן, לאלתר. הוא יפנה לתחליפים (לדוגמה, חבר לעת מצוא במקום חבר נפש), ינסה לחשוב על אפשרויות פעולה מקוריות (למשל, איך לשחזר את אווירת ארוחות שישי המשפחתיות), ובאופן כללי יעשה מאמץ עיקש להתמודד. עדיין, אני מוכן להתערב שאם תגללו אל ירכתי תיבת הדואר הנכנס שלו, יבצבץ שם מייל ובו כרטיס טיסה חזור, שהוא רכש מבעוד מועד – לכל מקרה שלא יהיה.
אלא שהניתוח שלעיל לוקה בחסר. קצת יותר משנה חלפה מאז עברתי למקום החדש, וממרחק הזמן הזה אני יכול לספר שמעבר למתכונים השונים לתחושת בית, ישנו תנאי מקדים שמוכרח להתקיים: לפני הכול, צריכה להיות התכוונות. כלומר, אתה חייב לקלף מעליך את שריון ההתנגדות למקום החדש, עליך לאפשר לו סיכוי להעניק לך תחושה של בית. אף אם תעשה זאת ביודעך שיהיה זה דגם שונה של בית מזה שהורגלת בו, וכפי הנראה לא תשתקע בבית הזה לשנים ארוכות. התנאי הזה, תנאי ההתכוונות, הוא מובלע ונעלם מן העין, ובתור שכזה עולה בי החשד שהוא נוטה לחמוק מתודעתנו. לפחות בתודעתי הוא לא היה עד לא מזמן. בראשית היו יחסיי עם המקום החדש פרוצים ונטולי כל מחויבות. כל פעולה שעשיתי, וידאתי מבעוד מועד, במודע או שלא במודע, שהיא חס וחלילה לא תקרקע אותי באיזושהי צורה; כל פְּריט שרכשתי לדירה, ניסיתי למצוא בצורתו הניידת ביותר, אפילו כשחיפשתי מַקְרן, הדגם שבסוף שבה את לבי, ולא בכדי, היה גדג'ט דמוי קובייה שניתן לחפון בכף היד; התעקשתי לדבוק בכרטיס דביט, כי המעבר לכרטיס אשראי סימן קביעות: תחילת תיעוד מוכר ורשמי של הסטוריית האשראי שלי כתושב המקום; לא הוצאתי רישיון נהיגה, כי בשביל מה – כך דיברתי על לבי – ממילא אני אוטוטו חוזר לארץ; ניסיתי להשהות, שלא לומר לגדוע, את נסיונות מקום העבודה שלי לסדר לי גרין קארד, כי מה לי ולתושבות קבע. בקיצור, חוץ מלישון כשלצדי מזוודה ארוזה, מוכן ודרוך להזנקה לשדה התעופה באישון לילה, סימנתי וי לצד כל פעולה שמגלמת מסירות מוחלטת לארעיות. כך היו הדברים. עד שלאחרונה חילחלה בי ההכרה: תחת הֲלַך רוח כזה, בלתי אפשרי לבנות בית.
אנחנו ממשיכים להסתובב ברחבי סן פרנסיסקו, אני ורוח הרפאים שמעלי. כשאני לא שם לב, היא מנסה להתגנב לתיבת הדואר הנכנס שלי ולבטל את כרטיס הטיסה חזור לארץ – "כי כאן זה הבית", היא סונטת בי. אך כשאני מוחה בתוקף היא ניאותה לדייק: "כי כאן, נכון לעכשיו, זה הבית".
אביב פרץ הוא איש הייטק ישראלי המתגורר בסן פרנסיסקו
תגובות פייסבוק
2 תגובות על בבית, עם רוח הרפאים
ריגשת. עוררת מחשבה. כתבת מקסים. לקחתי עמוק פנימה.
תודה רבה, שרי!
תפסיקו להקשיב ללב שלכם
רוברט רייטאם המחקר החדש בפסיכולוגיה צודק, אנחנו נולדים עם חוש מוסרי. מדוע אם...
X 22 דקות
צמיחה ללא מטרה
דייוויד פּילינגהממשלות והתקשורת עוסקות בו ללא הרף, סטטיסטיקאים מתעסקים איתו ללא הפסקה. כלכלים...
X רבע שעה
סוגרים
לפני זמן מה התבשרנו שהאפיפיור, פרנציסקוס הראשון, השלים עשר שנים בכהונתו בכס הקדוש כראש הכנסייה הקתולית. כלי תקשורת ישראליים-עבריים דיווחו על כך בעברית עכשווית לעילא, בנוסח ״האפיפיור פרנציסקוס סוגר עשור של כהונה״.
פרנציסקוס עצמו, במקור ארגנטינאי בשם חורחה ברגוליו, מן הסתם לא ידע שכך תוארה בעברית השלמת עשר שנותיו בתפקיד הרם. לרגע, יכלו הקוראים לחשוב שהאפיפיור הוא ישראלי שסגר מה שסגר ובוודאי יסגור עוד כל מיני פרקי זמן במה שנותר לו לחיות בעולם הזה.
במילים אחרות, העין נמשכה לאותו שימוש בפועל ״לסגור״ בעברית המדוברת העכשווית. פירושו, במקרים כאלו, הוא ״השלים״ וכשמדובר בפרקי זמן, בנתחי זמן שיש סיבה לציינם, ה״סגירה״ כוללת הענקה של גושפנקה כלשהי או הכרה פומבית. ״סגרתי שבוע בלי לגעת במתוקים״, אמר מישהו בשיחה שנקלעתי לשמוע חלקים ממנה. כלומר: יש מקום לציין שהשלמתי שבוע בלי לאכול דברים מתוקים. פרק הזמן שהושלם ברגע זה כמו נארז חגיגית ומוצג לראווה.
״לסגור״ מציג עושר נאה של משמעויות, שמצדיקות ערכים נפרדים במילון של העברית החיה שלנו. פרט ל״לסגור״ שתיארתי כאן בקצרה, יש ״לסגור״ במובן של ״להגיע להסכמה״, ״לחתום על חוזה״ וכדומה. ״סגרנו על תאריך״, מבשר הזוג הצעיר להוריו, והכוונה לתאריך לחתונה. ״סגרתי איתם על מחיר״, אומר מישהו אחר ומתכוון לכך שהוא הגיע לסיכום שבעקבותיו המחיר מוסכם וסופי. לכן טבעי למצוא ביטוי כמו ״סגורים על כל הפרטים״, שפירושו שיש בין הצדדים הסכמה על כל הפרטים כמכלול. כדורגלנים, למשל, ״סוגרים את כל התנאים״ בקבוצתם במסגרת חוזה חדש והם מכריזים, למשל, ״אני סגור במכבי חיפה״, כלומר הגעתי עם הקבוצה להסכמה חוזית, אפילו רק עקרונית, אך מתוך כוונה לחתימת חוזה מחייבת. בתוך כך התיישן מעט, ככל הנראה, הפועל ״לסגור עניין״, אך הוא טרם חלף מן העולם. אותו ״עניין״ הוא חלק מהפועל והוא אינו מתייחס אלא להסכמה הכללית שיש להגיע אליה.
בנוסף לכך, נפוץ מאוד הביטוי ״סגור!״ לביטוי הסכמה מלאה וקבלת התנאים שלה. כשהוא משמש בין דוברים, הנושא הוא העניין שביניהם, מה שהם דנו בו וגיבשו עליו הסכמה. באותה סביבה סמנטית אפשר למצוא את ״להיות סגור על...״, כלומר להיות במצב של הסכמה והחלטה מוגמרת בנוגע לעניין מסוים. ״אני סגור על הבולונז״, אומר מישהו מול תפריט, כשסביבתו מציעה לו משהו אחר. כלומר, לא, לא תודה, ההחלטה שלו כבר התקבלה ומבחינתו היא סופית.
ואם לא די בכך, ישראלים שואלים זה את זה ״מה נסגר איתו?״ כלומר, ברצונם לדעת מה הוא החליט, היכן הוא עומד, אך גם במובן שדומה ל״מה הקטע שלו?״ הצורה האימפרסונלית מתאימה לכך שהשאלה מתייחסת למצב, להלך הרוח של האדם שמתעניינים בו. יש טעם לשים לב שגם כאן יש לא פעם נגיעה בעניינים של החלטה.
עם השנים התפתח עוד ״לסגור״, והוא שייך לשגרת עולמם של חיילים וחיילות בצבא. הללו ״סוגרים שבת״, או ״סוגרים סופ״ש״. הדימוי שעלה בדמיוני בשעתו הוא של סימון X בלוח השנה על גבי המשבצת של שבת מסוימת, כלומר של סוף שבוע ישראלי של ששי-שבת, שבו החייל או החיילת נותרים כבולים לבסיס. אבל השערה כזאת אינה יותר מתמונת דמיון, מניסיון להקיש משהו הגיוני ביחס למקור הביטוי ״לסגור שבת״ וכל העניין דורש בירור על סמך מקורות כתובים. בכל אופן, אפשר לשמוע היום ״אני סוגר שבת״, ״אני סוגרת השבוע״ (כשהכוונה היא לששי-שבת בסופו) ו״כבר סגרתי פעמיים החודש, די, כמה אפשר, נמאס״ וכדומה.
אז מה נסגר עם האפיפיור? בשעתו, הקרדינלים סגרו עניין ובחרו בו לתפקיד, והוא די מהר סגר על השם ״פרנציסקוס״. מאז הוא סגר לא מעט ימי ראשון ולא ברור אם הוא סגור על זה שהוא אוהב את התפקיד, אבל נראה שזה הקטע שלו, הרי הוא סגר כבר עשר שנים, ועוד לא התפטר. סגור?