בואו נתווכח על זה

מדוע אנחנו סולדים מוויכוחים בנושאים החשובים לנו וכיצד עקרונות האלתור יסייעו לנו להפסיק לפחד
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

מתי בפעם אחרונה הייתם מעורבים בוויכוח שלקח אתכם למקום אחר מהמקום ממנו התחלתם; דיון שגרם לכם לאמץ תפיסה קצת אחרת, להעמיק את הבנתכם בנושא שחשבתם שאתם מבינים בו? איני מדבר על דיון עבודה תכליתי או עימות עם בן הזוג, אלא על ויכוח ספונטני בקונטקסט חברתי, בו אנשים שונים מחזיקים בדעות שונות בנושא מסוים. ואני מדבר על מצב שיחה בו אנשים לא רק מציגים את מה שהם כבר יודעים או מאמינים בו, ומתבלים בכל האנקדוטות שהם מכירים כבר בעל פה, אלא משתמשים בדברי האחר כקרש קפיצה מחשבתי כדי לשפר ולשכלל רעיון ישן, להצמיח אחד חדש, להציע (אפילו לעצמם) זווית הסתכלות אחרת ולגרום בכך לשיחה להתגלגל הלאה ולהתפתח. אלה הן בדרך כלל השיחות הטובות ביותר אך הן נדירות יחסית וראוי לשאול, מדוע. מבין כל הדברים שאנחנו מחפשים בשיחות חברתיות – לחלוק, להתלונן, לבדר, לרכל, להתייעץ, לשקוע בנוסטלגיה – מדוע ויכוח, דיון בין עמדות שונות, הוא דבר שמסומן מהר מאוד כמעיק, טרחני, מזהם אווירה ומעכיר יחסים?

איש אינו רוצה להיחשב לווכחן, כלומר ל"חופר" ונודניק במקרה הטוב, ואגרסיבי במקרה הרע. ולכן כאשר תוך כדי שיחה מתגלים פערי דעות בנושא מסוים, בדרך כלל הדינמיקה החברתית תצמצם את הצרימה הרגעית הזו באמצעות אחת משתי דרכים: התפשרות על אי-הבנה (כלומר, אין בינינו בעצם פערים משמעותיים) או "להסכים לא להסכים". ובקיצור: להגיע להסכמה כלשהי. מצד שני, במרחב הווירטואלי באינטרנט, הנטייה היא הפוכה- ההסלמה הופכת ויכוחים כמעט מיד לשיח חירשים.

אולי הוויכוחים ה"טובים", אלה שהופכים לתהליך רטורי של חקירה והעמקה, הם נדירים משום שמידע ממילא לא מסייע לשינוי דעות, אז למה לטרוח? מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מגבים את האינטואיציה הזו. חלקם אף מראה כי לא רק שמידע אינו תורם לשינוי דעות, אלא אף מבצר אנשים בדעותיהם הקודמות, כאילו המידע החדש היה אנטיביוטיקה לא מוצלחת שרק גרמה לבורות להתעצם עוד יותר. ההסבר לתופעה הזו קשור למנגנון הדיסוננס הקוגניטיבי: טיב הטיעונים המוצגים בפני אנשים ואמינות המידע הנמסר להם, חשובים פחות מהצורך לשמור על עקביות תפיסת העולם שלהם.

הטענה שרוב הוויכוחים אבודים מראש וההסבר לטענה זו באמצעות הדיסוננס הקוגניטיבי הם אולי לגיטימיים אך לוקים בחסר, כיוון שהם אינם לוקחים בחשבון את כוחו של ההקשר בו נמסר המידע ומועלים הטיעונים. עיבוד מידע שנקרא בשרשור טוקבקים בכתבה או בפייסבוק הוא שונה מעיבוד מידע שהתקבל בצפייה במהדורת החדשות, ואלה שונים גם מעיבוד מידע בעת שיחה עם זרים או חברים בקונטקסט חברתי. מה שמעניין הוא לנסות לברר מהן הנסיבות וההקשרים שמצד אחד מאפשרים אורך רוח והעמקה, ומצד שני מצליחים לשמר את חילוקי הדעות במקום לחתור מיד להסכמה מזויפת.

במהלך מסע הבחירות האחרון בארה"ב יזמה העיתונאית כריסטה טיפט (Tippett) דיונים בנושאים פוליטיים שונים. טיפט התעניינה באנשים שאכפת להם מהנושאים והינם בעלי דעה מוצקה, כדי לבחון את הדינמיקה שנוצרת בדיון. עניין אותה מתי השיחה עצמה נעשית חשובה לאנשים, לפחות באותה מידה שהנושא חשוב להם. אחד הדברים שהיא גילתה היה, שלמרות הנטייה למסגר מראש את הנושאים בדיכוטומיה של בעד ונגד, רוב האנשים מחזיקים בדעות שממוקמות על ספקטרום (למשל: בעד הפלות או נגד זכותם של אזרחים לשאת נשק, אך עם סייגים כאלה ואחרים). להכרה הפשוטה הזו, כי קיים ריבוי דעות עם סייגים שהופכים אותן למורכבות, יש חשיבות רבה ביצירת התנאים למרחב בטוח לשיחה. יש להניח שגם קונטקסט התרבותיוּת שהוכתב מראש תרם לכך. יצירתו של אותו מרחב בטוח היא הכרחית משום שלטענת טיפט, כדי לקיים דיון משמעותי שמתפתח, כל צד צריך להרשות לעצמו להיות קצת פגיע מול השני.

מחשבותיה של טיפט גרמו לי להיזכר בוויכוחים הלא מוצלחים – אלה המסלימים במרחב הווירטואלי מחד ואלה הנגדעים מראש פנים מול פנים מאידך – ולהבין, שאין אפשרות לקיים ויכוח פורה במרחב בו עצם השמעת דעה מנוגדת נתפס כאיום. בפייסבוק קל לראות את הדינמיקה הזאת. לא משנה כמעט מהו הנושא הבוער – פמיניזם, קיפוח עדתי, מהגרים, כיבוש, טבעונות – רוב הדעות נפסלות מראש כאשר הן נתפסות כמייצגות עמדה בלתי מתקבלת על הדעת. דה-לגיטימציה של דעות מוביל להאשמה הדדית (ומוצדקת) של סתימת פיות ולעיתים גם הקצנה נוספת, וזו כבר הנקודה בה הוויכוח נשרף. פנים מול פנים, כשאין מקלדת להתחפר מאחוריה, הוויכוח נגדע עוד קודם לכן.

אבל מה הבעיה באיום? בני אדם מצליחים לעשות דברים גדולים תחת איום. שאלו כל עיתונאי או סטודנט והם יספרו לכם על נפלאות איום חרב הדד-ליין. הבעיה בתפיסת דעות אחרות כאיום, היא שהוויכוח נעשה רציני מדי. מרחב בטוח של שיחה מאפשר ויכוח טוב, משום שזוהי שיחה שניתן לאלתר בה. ולכן למי שרוצה להתווכח היטב – וכדאי לנו לרצות להתווכח כי הצדקנות מעולם לא קידמה דבר – כדאי לשאול כמה עקרונות מאימפרוביזציה, למשל מתוך הרצאתו המצוינת של דייב מוריס בטד:

ראשית, הכי חשוב להתייחס לוויכוח כאל משחק. כלליו הם אותם כללי שיחה תרבותית אך לאורך כל הדרך צריך לשנן שהשלכותיה אינן "חיים ומוות"- הדעות הקיצוניות ביותר שיגיעו לאוזניכם לא יפצעו אתכם.

הרשו לעצמכם לטעות ולקחת רעיונות חזרה, דבר שלא תהיה לכם בעיה לעשותו כאשר הוויכוח הינו משחק. האינטרנט גדוש במאמרים שידריכו אתכם "כיצד לנצח בוויכוח" אבל מדוע אין מאמרים המדריכים אותנו כיצד להפסיד? לפּחד להפסיד בוויכוח יש כוח מאבּן ואילו דווקא הרשות לטעות מגמישה את המחשבה ומלבה את היצירתיות.

הקשיבו! רובנו מקשיבים לזולת בוויכוח, אם בכלל, רק במידה המאפשרת לנו להגיב. אך הקשבה מלאה לצד השני תאפשר לקיים עמו מגע משמעותי וכך, לעזור לפתח את הוויכוח ששניכם שותפים בו.

במידת האפשר, במקום "לא" הגידו "כן, וגם...". פתיחה בהסכמה היא אחד התכסיסים הוותיקים ביותר ברטוריקה. אפילו אם אינכם מסכימים לחלוטין עם דברי האחר, מצאו משהו בדבריו שקל להתחבר אליו והשתמשו בו כקרש קפיצה לטיעון הבא. "כן, וגם..." הן מילים שהופכות את צדדי הוויכוח לצוות שבונה דבר מה, ואילו "לא" היא מילה שהופכת אותם ליריבים בעמדת מגננה והתקפה.

ו... תיהנו. ויכוח אינו מלחמת קיום, אלא פריבילגיה של אזרחים במדינה דמוקרטית. הפרדוקס הטמון בוויכוחים גרועים הוא, שככל שהנושא בוער בעצמותינו אנחנו פחות מסוגלים לתפוש את הוויכוח כמשחק, פחות מאפשרים לעצמנו לטעות, להקשיב וליהנות. אבל ברגע שנבין שוויכוח הוא רק סימולציה ולא שדה הקרב האמיתי, נוכל לאפשר לו להפוך לכלי אפקטיבי של שינוי בחברה בה אנו חיים.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
- דימוי שערפרנסואה בושו, ״נפוליאון בפולמוס במועצת החמש מאות״, שמן על בד 1840, באדיבות מוזיאון ורסאי.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על בואו נתווכח על זה

02
יאיר אפטר

אהבתי את המאמר. הצורך לאאבק בוויכוח ללא אפשרות לחופש תנועה מייבשת ויכוחים. לצערי לטנגו צריך שתיים. גם כאן סוגיית ההתאמה הבין אישית רלוונטית על מנת שניתן יהיה לפתח "ויכוח דיאלוגי" של שני בני השיחה מזמינים את עצמם למוכנות לשינוי עמדות במידה ובן שיחם יאמר משהו משמעותי או מקדם חשיבה על הנושא הנדון

03
יאיר אפטר

אהבתי את המאמר. הצורך לאאבק בוויכוח ללא אפשרות לחופש תנועה מייבשת ויכוחים. לצערי לטנגו צריך שתיים. גם כאן סוגיית ההתאמה הבין אישית רלוונטית על מנת שניתן יהיה לפתח "ויכוח דיאלוגי" של שני בני השיחה מזמינים את עצמם למוכנות לשינוי עמדות

06
משה אוריין

"הקשיבו! רובנו מקשיבים לזולת בוויכוח, אם בכלל, רק במידה המאפשרת לנו להגיב..." . משפט יסוד במאמר. ציר מרכזי ממש.
העדר יכולת הקשבה בצרוף העדר יכולת של הרהור אישי מעמיק (anti FOMO) הם אויבי הקידמה.