בעולם ללא מלים

האם אפשר להיעזר בשפה כדי לדמיין כיצד נחווה העולם לפני רכישת השפה?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בשנת חייו הראשונה של בני התמלאתי בהשתאות מול קצב השינויים המסחרר, ככל הנראה המהיר ביותר בחיי אדם. בתקופות מסוימות אפשר היה ממש להבחין מדי כמה ימים בנורות קוגניציה חדשות שנדלקות לראשונה. כמו למשל, ההבחנה הראשונית שלו בקיומה של הכלבה שלנו בבית, הצלחתו לזהות פנים מוכרות ולהבחין בינן לבין פנים זרות, או ההבנה כי ניתן לתקשר עם אחרים את ההתייחסות לאובייקטים באמצעות הצבעה עליהם. אבל עכשיו נדמה שהוא על סף מהפכה שבחשיבותה קשה להפריז: הופעתה של שפה.

עד כה הופיעו המילים "אור", "אין", "זה" ו"אבא" (אמא עוד ממתינה בסבלנות למילה "אמא"). לפני שיצטרפו עוד ועוד מילים רציתי לנסות לדמיין כיצד נחווה עולם פנימי ללא שפה אנושית ובעצם, האם זה משהו שאפשר בכלל לדמיין? הרי את תקופת טרום הדיבור שלי אינני זוכר, מן הסתם, וכיום הכלי המחשבתי המרכזי העומד לרשותי הוא השפה עצמה. ויחד עם זאת, אולי באמצעות מחשבה על כמה מהיבטי השפה ניתן לנסות, לפחות על דרך השלילה, לחשוב על אופי היעדר המילים.

אחד ההיבטים הוא, למשל, הסמכות הטבעית כביכול הטמונה בשפה. לפני כשבועיים, בעודי מסִיע את בני על עגלה בדרך לגן השעשועים בפארק וולפסון בתל אביב, ראיתי ילדים כבני שמונה-תשע מדלגים בין חישוקים על הדשא. בצד עמדו ילד נוסף ואיש במכנסיים קצרים ומשרוקית לצווארו, שמשיחתם שמעתי רק קטע קצרצר. "אבל למה?" התלונן הילד והאיש אמר לו בסבלנות, "כי אני המאמן". לא היה לי מושג ממה הילד לא היה מרוצה ובאיזה הקשר נשאלה שאלתו, אבל היה ברור שהוא הבין, שהוא מציית (או יציית) למשהו.

לכאורה, אין בכך שום דבר מיוחד. גם בעלי חיים רבים (פרימטים, כלבים ועוד) וגם פעוט שטרם רכש שפה יוכלו להבין מילים מסוימות שיגרמו להם לפעול בצורה מסוימת. בכך, לכאורה, אין הבדל מהותי בין פעוט לבין הילד בפארק. פעוט שהוריו ירגילו אותו לשבת על הרצפה כל פעם לפני שהוא מקבל מהם בקבוק, סביר להניח שלבסוף, כאשר הוא ישמע את המילה "לשבת", הוא יציית בעקבות ההתניה. אין כאן הבנה מורכבת אך היא אינה נראית שונה מהותית מההבנה שבהקשר מסוים, צריך לציית לאותו איש עם משרוקית שאמר "כי אני המאמן".

מצד שני, נדמה שהאיש עם המשרוקית כלל לא היה זקוק להתניה כלשהי (לא איום ולא הבטחה) כדי להשיג ציות. כאילו שהמילים עצמן, "כי אני המאמן", נושאות איזה כוח מאגי המאפשר לו להגיד לאחרים מה לעשות. אז בעוד שלפעוט יהיה ברור שעליו לציית למשמע צלילי המילה "לשבת", כי הוא יקשר את פעולת הישיבה עם קבלת הבקבוק, הילד בפארק ציית בין השאר בגלל הנטייה הטבעית של דוברי שפה לשכוח שהמילים אינן הדברים עצמם. כפי שהמילה "כדור", למשל, איננה הכדור עצמו, כך קל לשכוח גם שהתואר "מאמן" אינו בעצמו ייפוי כוח אובייקטיבי אלא שם קוד לסמכות הנשענת על הסכּמה הדדית. (מה גם שאין כזה דבר ייפוי כוח אובייקטיבי: אם נחזור ונשאל מי הֶאציל את הסמכות לבעל הסמכות נגיע לבסוף למבוי סתום כמו "אלוהים" או "כי ככה אמרתי".) כלומר, קל לשכוח שהתואר "מאמן" אינה זו שהופכת את האיש עם המשרוקית לכזה. מה שהופך אותו למאמן זוהי הסכמתו של הילד לציית לו במסגרת החוג (או לפחות הציפיה שיציית).

אם כך, עד כמה באמת שונה פעוט שטרם למד שפה מהילד בפארק? עד כמה ציות בעקבות התניה הוא נבדל מציות בעקבות הסכמה הדדית? אולי ההבדל המהותי הוא, שבמקרה הראשון כלל לא מדובר בציות. אמנם, ברור שאדם מהצד שיראה פעוט מתיישב על הרצפה כדי לקבל מאביו בקבוק, יקבע שהפעוט מקבל מרות. אבל הסיבה שהוא יקבע כך, היא משום שהוא מבין את כוונות האב ואת המניפולציה שנעשתה. מבחינת הפעוט, לעומת זאת, לאב אין כוונות ושום מניפולציה לא התרחשה; כל מה שמתקיים הוא פעולה ותגובה. ממש כפי שהאדם הקדמון למד שלמשמע קולות של טורף בפעולה ישתלם לו להסתתר, להמתין, ולבסוף לגשת לטרף וליהנות מהשאריות. אי אפשר להגיד בשום אופן שאדם כזה ציית למרותו של הטורף (הרי הטורף אינו מודע אפילו לקיומו). באופן דומה, מהפרספקטיבה של הפעוט, אפשר לומר שלא מתרחש כאן שום ציות, אלא רק הפעלה הדדית של מנגנון: קול מסוים מסמן לפעוט להתיישב ובכך, הוא זה ש"מפעיל" את אביו להגיש לו את הבקבוק.

אבל זה לא רק "המאמן". הסמכות שהמילים תובעות לעצמן היא בכל פינה ואם כך, האין היא משפיעה על התפיסה והפעולה שלנו ברמה הבסיסית ביותר? כאשר אנחנו לומדים את כל התכונות המאפיינות את המושג "כדור", למשל, פחות יעלה בדעתנו לקלוע לסל קערת אוכל. אך בעולם ללא שפה הדברים קיימים בזכות עצמם, ללא כל תיווך ש"יזהם" אותם במשמעויות. כך, אולי, אפשר להבין פעוט שטועם מברשת שיער או מבקש לבדוק את צליל נפילת הצלחת. כי עולם שבו מילים אינן אלא עוד קולות במרחב, כלומר הוויה המסתכמת בהתרחשות, תגובה ותוצאה ללא הינומת השפה המכסה עליהן, אלה הם עולם והוויה שההיבט המהותי העומד בבסיסם הוא קודם כל ההיבט החומרי. סך כל החוויות של אדם לפני שלב השפה אינו יכול לחרוג מההיבט הזה. זאת בעוד שרוב הדברים שמעסיקים בני אדם דוברי שפה מעוגנים ב"עובדות ממסדיות", כלשונו של הפילוסוף האמריקני ג'ון סרל; עובדות המבוססות על כושר הדמיון האנושי וההסכמה ההדדית. עובדות כמו משחק כדורסל, ניצחון במרוץ, חתונה, הפגנה, זכיה בפרס, פלישה צבאית, הסכמים עסקיים, העברת חוק בכנסת ועוד – כל העובדות האלה מבוססות על כללים שהומצאו ונוסחו במילים.

למרות שלמילים כשלעצמן אין כוח פיסי להפעיל בני אדם ולשנות מציאות, כוחן עולה לעיתים על כל כוח פיסי אנושי אחר (למשל מילים כמו "כי אני המאמן"; "הרי את מקודשת לי"; " אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית..."). התובנה כי דיבור הוא מעשה נטועה כבר ברומנטיקה ומאוחר יותר בהגותם של פילוסופים כמו ניטשה וּויטגנשטיין (ואולי עוד הרבה לפני כן, במיסטיקה יהודית קדומה). כלומר, ניתן לומר ששפה היא כלי מטאפיסי עם השלכות בעולם הפיסי, כלי המאפשר לדמיין עולם וכך גם לשנותו. עולם ללא מילים, אם כן, הוא עולם ללא הממד המטאפיסי הזה. במבט ראשון אפשר לחשוב שזהו עולם מאוד מגביל, אך אולי אין זה כך בהכרח.

עולם ללא מילים הוא עולם ללא יכולת לייצר נרטיב ולהיצמד לתבניות ולכן, ההוויה בו נוזלית יותר. בספרו "להיות בעולם", מנסה ההיסטוריון בעז נוימן להשתחרר מהמגבלות הנרטיביות התוחמות את החשיבה ההיסטוריוגרפית הקונבנציונאלית וכך לטוות תמונה היסטורית אחרת, משוחררת יותר. למשל, תיאור הבית בתקופה מסוימת, מבחינתו, אינו מסתכם במגורים במרחב פיסי מסוים עם חפצים כאלה ואחרים וסגנון ארכיטקטוני כלשהו, אלא הוא מהווה משמעות קיומית רחבה, אוסף משתנה של תחושות ואסוציאציות שסובייקטים רבים נושאים בקרבם. הניסיון ללכוד משהו מהאוסף הזה מייצר תמונה היסטורית מאוד גמישה וחופשית. ואולי זה סוג התיאור שהולם גם את עולמו של פעוט לפני רכישת שפה.

אז אמנם כבר נוצר הקשר המטאפיסי בין המילה "אבא" לבין מי שאני עבור בני ומבחינתו הם הינו הך. אבל עדיין חסרות שאר ההגדרות הנלוות למושג "אבא", כמו הקֶשר המשפחתי, הסמכות, ההבדל הקונבנציונאלי בין "אבא" ל"אמא" ועוד. תחת זאת, אולי "אבא" הוא נחשול בא והולך של הווייה עשירה, מידית ובלתי אמצעית: ערבוב חושי בין תווי פנים לגוון קול, ציפייה למגע מסוים, משחק ספונטאני חסר תכלית שעיקרו התנסות בהסתרה וגילוי, איטיות ומהירות, המתנה והפתעה.

אבל השער לעולם המילים הולך ונפתח במהירות. אנחנו, המבוגרים, מציפים אותו במילים והוא אינו יודע שובע, אינו מפסיק להצביע ולהגיד "זה". לפעמים מתחשק לומר לו: כל המילים האלה שאנחנו מעניקים לך, הן ממילא מעולם לא היו שלנו וגם לא של החפצים עליהם אתה מצביע; הן בסך הכל חוזה חברתי שמרגע שחתמת עליו אין דרך חזרה, אז אולי חכה עוד קצת. אבל כדי להגיד לו את כל זה, אאלץ להמתין בסבלנות עוד כמה שנים, עד שזה יהיה מאוחר מדי.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה | # חינוך
- דימוי שערהמתנה לתהליך מסתורי מדי. צילום: ניי קוויון

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על בעולם ללא מלים

03
אורנג אוטן

מדי כמה שנים אני נתקל במאמר שמנסה לעשות רומנטיזציה של השלב הקדם שפתי.
1. השלב הזה כמעט ולא קיים. שפה היא לא רק מילים. היא מחוות (גופניות, קולניות וכו') שבאמצעותן ניתן לתקשר. תינוקות עורכים מחוות כאלה משלבים מאד מוקדמים.
2. מה שלא ניתן לדבר אותו גם לא ניתן לחשוב אותו. זו הסיבה שאין לנו זכרונות משלבי הילדות המוקדמים.
3. נכון, שפה נובעת מהסכמה חברתית. אבל ברמתה הבסיסית ביותר היא נסיון הקשר בין שני בני אדם בלי קשר לגילם.
4. מינקות אנחנו עושים מסע מעיסה חסרת צורה וחסרת הבחנות להבנת הגבולות שלנו ולזיהוי הגבולות של העולם ושל אנשים אחרים. תהליך זה מתבצע באמצעות רכישת השפה שמאפשרת יחס אל העולם. כל עוד אין שפה גם אין עולם.

    04
    בר חיון

    אורנגאוטן תודה,
    אנסה להתייחס לפי הסעיפים שלך.
    1. אתה מטשטש את הגבול בין שפה אנושית לצורות אחרות של תקשורת אבל ההבחנה ביניהן היא חשובה וההבדל הוא עצום. נגעתי בסוגיה הזו בכתבה שנקראת "המצאת הדמיון", אם יבוא לך לקרוא. https://alaxon.co.il/article/%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%9F/

    2/ 4. אמירתך ש"מה שלא ניתן לדבר אותו גם לא ניתן לחשוב אותו" או ש"כל עוד אין שפה גם אין עולם", היא אמירה שאין לה שחר. תודעתם של בעלי חיים (וגם של בני אדם מן הסתם) מאפשרת להתייחס להיבטים בעולם ללא שפה. אפילו השערת ספיר-וורף (ע"ע) שהיא זהירה יותר ממה שכתבת נחלשה עם השנים.

05
רם

בקראית המאמר נזכרתי בקטע מ-"1984", שמדבר על השמדת מילים על מנת למנוע מאנשים את היכולת לחשוב ולדמיין רעיונות שנוגדים את עקרונות השלטון.

07
צהלה

מאוחר מדי? אף פעם לא מאוחר מדי ללמוד לסנן את יכולת הקשב של הפרט. אדרבה ככל שאתה מתבגר אתה רוכש יותר מיומנויות לעשות כן. הפרט כבעל בחירה חופשית נתון על היכולת ל"טאטא" מעולמו את הטפל (או החמץ אפרופו פסח) וע"י כך לזכך את שפתו בעולמו הפנימי. אף כי הדבר אינו בלתי אפשרי הרי שההשלכות החברתיות של תהליך זה נתקלות לא פעם בלחץ חברתי מסווה - כי מה יחשבו או איך אראה אם העולם החיצון יגלה שלא קראתי/למדתי/הייתי/ עשיתי/אמרתי /שמעתי את הספר/המקום/החויה/האנשים ההוא והזה? - כאמור הבחירה בידינו הפרטים ככלל

    08
    בר חיון

    תודה צהלה. אני מסכים שתמיד אפשר ללמוד אך חושב שיש דברים שאי אפשר to unlearn (לא הצלחתי לחשוב על תרגום הולם), וגם מאמין שיש בידינו בחירה אך חושב שבתחום הזה היא לא כל כך גדולה כפי שנדמה.

09
דני

בויכוח האם מה שלא ניתן לדבר אותו גם לא ניתן לחשוב אותו - האמת היא איפשהו באמצע. נכון שאפשר לחשוב מבלי לדבר, אבל הדיבור (או הכתיבה, או כל שימוש בשפה) הוא הראיה, ההוכחה לחשיבה הזו, כלפי חוץ. ללא זאת, אף אחד חוץ מהאיש החושב לא ידע על הפעולה ולכן מבחינות רבות היא תהיה חסרת משמעות, סוליפסיסטית.

10
palavrot

בר - הערתך על נקודה 1 נכונה, אבל אורנג אוטן צודק לחלוטין בנקודות 2-4. לבע"ח אין שפה ולכן אין להם תודעה רפלקסיבית, מטא-קוגניציה או THEORY OF MIND. לטעון אחרת, זה בדיוק חלק מהרומנטיזציה שעליה מדבר אורנג אוטן, שאין לה דבר עם הממצאים המדעיים.

בכל מקרה, שפה אינה מבוססת רק על מילים. אלא על דקדוק גנרטיבי שמאפשר גמישות ושימוש יצירתי ביחסים שבין אובייקטים. שפה מאפשרת למשל העמדת פנים PRETEND PLAY בדומה לרכישת שפה, גם את העמדת הפנים רוכשים כל הילדים בשלב התפתחותי קבוע בערך בגיל שלוש והרכישה מתבטאת כמעט אצל כולם בפרץ של משחקי העמדת פנים. למשל, כשאני משתמש בבננה כמו שפופרת של טלפון ותדבר דרכה ללא שפה לא אוכל לגעת שהבננה היא בעצם טלפון. כלומר הפעולה שלי בעולם בראה עולם חדש. זוהי יכולת שפתית. ללא שפה זה לא היה דורה. ולכן כל החלוקה בין טרום שפה לשפה היא חלוקה בעייתית. כל הרפרטואר ההתנהגותי שלנו מתאפשר ומוגבל always already באמצעות השפה.

11
יאיר

בר, בתגובתך דיברת על "תודעתם של בעלי חיים" אך לדעתי אין שום הוכחה מדעית שלבעלי חיים יש תודעה ואלו הן רק השערות.. הרבה פעמים אנשים רואים אצל חיות התנהגות שכביכול מעידה על מחשבה אך זה רק האנשה של החיות ואין בזה הוכחה או סימן לתודעה. אני גם מסכים עם הדעה שבלי שפה אין מחשבה..

    12
    בר

    יאיר, האם יש הוכחה מדעית שלבני אדם יש תודעה? אלא אם כן אתה מאלה שמאמינים שהתודעה היא איזה "ניצוץ אלוהי" או נפש מיסטית מנותקת מאורגניזם הביולוגי, אז התשובה על כך אינה פשוטה כפי שנדמה לך (לדיון מעמיק וידידותי למשתמש, אני ממליץ בחום על הספר "ההיסטוריה של המחר").
    באשר למשפט האחרון- אתה טועה. בלי שפה יש מחשבה ולזה דווקא כן יש הוכחות ניסויות (ישנן משימות רבות שאנחנו מבצעים תוך מחשבה מלאה וללא צורך בשפה) והוכחות תצפיתיות (ילדים בוגרים שגדלו בלי שנחשפו לשפה והביעו יכולות קוגניטיביות המעידות על מחשבה).