מדען אורח ד"ר שגב ברק

לאחר ההצלחה למחוק זיכרונות באופן ביולוגי, במסגרת טיפול בהתמכרות, שגב ברק מעוניין לבחון כיצד ניתן לעשות זאת באמצעות טיפול התנהגותי
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

מהי, לדעתך, פריצת הדרך המשמעותית או המסקרנת ביותר שנעשתה בתחום המחקר שלך בשנים האחרונות?

ההתמכרות נחשבה במשך שנים רבות כבעיה הנובעת מאישיות חלשה או בחירה לקויה, ובתור דבר שניתן לשלוט בו, אם רק רוצים מספיק. למעשה, הדימוי הזה להתמכרויות לסמים ולאלכוהול עדיין קיים בציבור הרחב. בקהילה המדעית החוקרת התמכרויות, ובמיוחד בזו החוקרת מנגנונים פסיכולוגיים ומוחיים, התחזקה בשנים האחרונות ההכרה שהתמכרות היא הפרעה עם בסיס מוחי ביולוגי. פריצת הדרך התפישתית הזו אפשרה גישה חדשה לאפיון וטיפול בהתמכרות. כיום, אנחנו טוענים שמדובר בהשתלטות של הסמים והאלכוהול על מנגנוני הלמידה והזיכרון: תוך סדרת שינויים במוח נוצרות צורות עוצמתיות ובלתי נורמליות של למידה וזיכרון, המכניסות את האדם למעגל של אבדן שליטה, שקשה מאוד לצאת ממנו ללא עזרה מבחוץ. אנחנו היום מבינים שישנם גורמים גנטיים (נטיה תורשתית להתמכרות) וכן גורמים סביבתיים כמו לחץ, המשפיעים על ביטוי הגנים, באופן שמביא אנשים לאבדן השליטה הזה. אני חושב שכיום ההבנה הזו סוללת את הדרך לפריצות דרך נוספות בעתיד, כולל פתרונות תרופתיים וטיפולים התנהגותיים יעילים בהתמכרות.

מהם המחקרים שמעסיקים אותך בתקופה זו?

אנחנו עוסקים בשתי שאלות מפתח בהתמכרות. השאלה הראשונה היא: מהם המנגנונים הביולוגיים הגורמים למעבר משימוש "חברתי" באלכוהול וסמים, לשימוש כפייתי ולהתמכרות. אנחנו מאמינים שבאופן נורמלי, יש לרובנו מנגנוני הגנה ביולוגיים המגנים עלינו מפני שימוש קומפולסיבי בסם, ובעצם גורמים לנו לווסת בעצמנו את השימוש כך שיהיה נעים ולא יזיק. דוגמה למנגנון שכזה, הוא סוג מסוים של חלבון בתאי-העצב במוח המפעיל תהליכים שונים, שבצעירותינו מאפשרים התפתחות ובבגרותנו אחראיים יותר על תחזוקה ובקרה. הבעיה נוצרת כשיש שימוש מופרז לאורך זמן בסם או באלכוהול, ובמיוחד כאשר אצל אותו אדם יש נטייה להתמכרות. אז מנגנוני ההגנה הולכים ונשחקים בהדרגה עד שהם נשברים. אנחנו מנסים לזהות את המנגנונים הביולוגים האלה במגוון שיטות המבוססות על מודלים במכרסמים.

השאלה השניה נוגעת לאחד האתגרים הקשים ביותר בהתמכרות, שבירת הגמילה, או כפי שהיא נקראת בשפה עממית, "נפילה" (relapse). רוב המכורים מנסים בשלב כלשהו בחייהם להיגמל והבעיה היא שרובם המכריע "נופל" בחזרה לסם או לאלכוהול כבר במהלך השנה הראשונה. באופן מפליא למדי, הנפילה עלולה להתרחש אפילו שנים לאחר מכן. מסתבר שישנם שינויים ארוכי טווח במערכות המוח האחראיות על למידה וזיכרון, שגורמים להתנהגות כפייתית גם חודשים ושנים לאחר הגמילה. אנחנו מנסים להתמקד בגורמים שמביאים לנפילה בהתמכרות (כגון לחץ או זיכרון הקשור בסם אשר מתעורר בנסיבות מסוימות כמו קרבה למקום בו הסם נצרך) ולנסות למצוא דרכים למנוע את הנפילה, למשל על ידי מחיקת זיכרונות הקשורים בסם.

אנחנו יודעים שכאשר מעוררים זיכרון ישן הוא מתגבש מחדש במשך כמה שעות שבמהלכן הוא מאוד פגיע. לכן רצינו לבחון כיצד ניתן לפגוע בתהליך הזה. לשם כך, לאחר שהעברנו חולדות תקופת גמילה מאלכוהול, נתנו להן תזכורת לסם, למשל בכך שהכנסנו אותן חזרה לקופסה בה הן קיבלו אלכוהול בעבר (מה שמקביל לאלכוהוליסט שמנסה להיגמל ונכנס לפאב האהוב עליו). גילינו שעיכוב אנזים מסוים האחראי על יצירת חלבונים חדשים בתאי-עצב, פוגע בגיבוש הזיכרון והחולדות לא הרגישו צורך לחפש את האלכוהול. כיום אנחנו ממשיכים לבחון אסטרטגיה זו של מחיקת זיכרונות לא רק באמצעות טיפול תרופתי, אלא גם על מנת למצוא טיפול התנהגותי.

הטיפול להכחדת ההתנהגות כולל הצגת הגירוי ללא החיזוק החיובי. למשל, לשים פעם אחר פעם את החולדה בקופסה בה היא קיבלה אלכוהול בעבר (הגירוי) אך ללא האלכוהול עצמו (החיזוק החיובי). באופן רגיל, אסטרטגיה זו אמנם תוביל להכחדת ההתנהגות (חיפוש אלכוהול), אבל אחת התופעות בהכחדה רגילה היא שהתנהגות חוזרת לאחר זמן מסוים, בין אם כאשר הזיכרון עובר החלמה ספונטנית ובין אם הוא מתעורר מסיבה אחרת כלשהי, כגון חשיפה לאלכוהול או שינוי בסביבה. במקרה כזה, הנגמל עלול ליפול מחדש לסם. אבל אנחנו חותרים למה שקיבל את הכינוי "סופר הכחדה" (super extinction) בכך שאנחנו מבצעים את הטיפול ההתנהגותי באותו שלב שברירי, אותו חלון הזמן בו הזיכרון של הנגמל עובר גיבוש מחדש. כך, השאיפה היא להשיג את אותה תוצאה של מחיקת זיכרון שהשגנו בטיפול הביולוגי.

כיצד אתה רואה את העתיד של תחום המחקר שלך?

המדע של היום מתמקד הרבה פעמים בתת מערכות, במולקולה ובגן ברמת התא הביולוגי ולעיתים אף במודלים מתמטיים באמצעות תוכנות מחשב. אין ספק שזה מאוד מקדם ומאפשר הרבה דברים שפעם נראו בדיוניים, אבל ישנן גם לא מעט מגבלות שלפעמים מתעלמים מהן. הבעיה היא שדברים יכולים לעבוד מצוין ברמה של רקמה או תא מבודדים או בוודאי בתוך מבחנה, אבל כשאנחנו עוברים למערכת השלמה (המוח כולו, או הגוף החי כולו) אנחנו פתאום מקבלים עוד המון דברים שאין לנו עליהם שליטה. תרופה שנראית מועילה במערכת מינימליסטית כזו, כמו תא או צלחת עם תרבית, יכולה להתברר כחסרת השפעה במקרה הטוב, או כבעלת השפעה הרסנית במקרה הרע, כשמדברים על מערכת שלמה של יצור חי. אבל בשנים האחרונות ישנה מגמה, שאני משער שעוד תתרחב, לכבד יותר את המחקר המערכתי, את ההתמודדות עם המכלול, תוך ניסיון לגשר בין שתי הרזולוציות- המקרו והמיקרו, ולשלב בין שתיהן.

מהו ההסבר האלגנטי, העמוק או היפה ביותר בעיניך לתופעה כלשהי?

אחת השאלות העתיקות ביותר בפסיכולוגיה היא שאלת השפעת התורשה מול השפעת הסביבה (Nature vs. Nurture). מקובל היה לומר כי זהו השילוב בין השניים שגורם לנו להיות מי שאנחנו אך מהו בדיוק השילוב הזה? כיצד ניתן להסביר אותו במונחים ביולוגיים? אחת התשובות העדכניות לכך היא האפיגנטיקה- מנגנון ברמה המולקולרית המושפע הן מגורמים פנימיים והן מגורמים חיצוניים לגוף ואשר גורם ל- DNA להתבטא באופן מסוים.

DNA, הקוד הגנטי הבנוי כסליל הכפול הזהה בכל תא בגוף, עובר שעתוק ל-RNA ואחר-כך הוראותיו מתורגמות לחלבונים שונים: בכל תא, חלבונים אחרים נוצרים, מה שמאפשר תפקודים שונים. כדי לשעתק מקטע מסוים ב- DNA צריך מנגנון שייפתח במקום ספציפי את הסליל המקופל בדחיסות בגרעין התא. המנגנון האפיגנטי הוא כמו ספרן שמסוגל לאפשר פתיחה של ארון הספרים המדויק בספרייה ענקית ודחוסה, כדי שהסטודנט יוכל לשלוף את הספר הנכון ולצלם ממנו לקראת הבחינה, וגם למנוע פתיחה של ארון הספרים במקום לא רצוי. למידה, פגיעה, התמכרות, טראומה – כל אלה ועוד, הם גורמים סביבתיים המשנים את המנגנון האפיגנטי ולכן ניתן לומר שהוא מהווה את הגשר הבין סביבה לתורשה.

מחקרים מהשנים האחרונות מראים שאפיגנטיקה אף עשויה לעבור בתורשה. אם חיה מסוימת עוברת טראומה, למשל, הגורים שהיא תוליד יושפעו מהטראומה הזו, למרות שלא יהיה שום שינוי במטען הגנטי שהיא תעביר להם. זה קורה גם כאשר הגורים גדלים אצל הורים מאמצים שלא חוו את הטראומה.

לגבי מה אתה אופטימי?

ההתפתחויות הטכנולוגיות בעשורים האחרונים, עוררו תקווה כי ניתן יהיה להגיע לתפוקות מחקריות טובות יותר על ידי אוטומציה. שאפשר יהיה לחבר נבדקים (בעלי חיים או בני אדם) למכשיר, לבחון את כל המדדים הפיסיולוגיים המדויקים, ולקבל שורה תחתונה נחרצת. הבעיה היא, שבתחומים מסוימים לא ניתן להיפטר מתיאוריות מופשטות, כאלה שלמחשבים ולכלים טכנולוגיים אחרים אין יכולת להתמודד איתן. אני אופטימי שמומחיות אנושית ויצירתיות לא יוחלפו מהר כל כך על ידי ההתפתחויות הטכנולוגיות. פריצות הדרך של העתיד מותנות בבקיאות בתיאוריות מופשטות וביכולת לערוך קישורים אסוציאטיביים ביניהן לבין הממצאים. לשם כך דרושה סבלנות ולא מהירות, ידע ולא מידע, דמיון חופשי ולא אוטומציה מוגדרת. אני מאמין שגם אחרי שתתפתח אינטליגנציה מלאכותית, תכונות אנושיות אלה עדיין תהיינה פעילות ונחוצות.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק