הביאנלה האחרונה בוויטני

המוזיאון לאמנות אמריקאית עוזב את הבניין שתכנן מרסל ברויאר לטובת מבנה "פשוט" יותר במרכז מנהטן
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

מוזיאון ויטני, כפי שאנו מכירים אותו, היה תמיד מקושר לבניין מרסל ברויאר האיקוני שנבנה במיוחד בשבילו בניו יורק. לטוב ולרע, האתגר העומד בפני האוצרים של תערוכות המתקיימות בבניין כל כך ייחודי עורר לאורך השנים דיון עמוק בנוגע לתפקידה של האדריכלות בתכנון בניינים המיועדים להצגת אומנות, והשפעתה על האמנים והאוצרים עצמם. את מקורותיו של הוויטני שוכנים ברעיון המוסד ה"לא-מוסדי", קרי ארגון המנוהל על-ידי אמנים, למען אמנים. מייסדתו, גרטרוד ונדרבילט ויטני, הייתה בעצמה אמנית, כמו גם כמה מהאוצרים המקוריים המקושרים ל"מוזיאון" החדש. עד 1940 האמנים המוזמנים להשתתף בביאנלה יכלו לבחור בעצמם אילו יצירות להציג, ואף יכלו לפרסם קטלוג שכלל מחירים ופרטי התקשרות בכוונה לעודד את שוק האמנות האמריקני. בשנות ה-70 האוצרים כבר זכו להכרה בשמם ובמעמדם המקצועי.

הביאנלה הנוכחית, שנסגרת בשבוע הבא, היא האחרונה שתיערך במיקום היחיד והמקורי של הוויטני בשדרות מדיסון פינת רחוב 75 בניו יורק. בית חדש וגדול יותר נבנה במרכז העיר, והמוסד יישא לשם את הלפיד בתקווה לקיים שם תערוכות פחות מוגבלות ולהרחיב את קהל המבקרים. התפתחות זו מגדילה את החשיבות והנוסטלגיה של הביאנלה האחרונה הזאת בוויטני הנוכחי. מבחר היצירות מוגבל, בהתאם למנדט המקורי של המוזיאון: אמנות אמריקאית (אף על פי שחלק גדול מהאמנים לא נולדו בארצות הברית, הם חיים ועובדים בה). השנה הוחלט גם לחזור למסורת של בחירת שני אוצרים-אמנים, אנתוני אלמס (תערוכה II) ומישל גרבנר (תערוכה III), ואוצר אחד, סטיוארט קומר (תערוכה I); החלל והתערוכה חולקו לשלוש קומות עם שלוש חותמות אישיות מובחנות. במבט ראשון נדמה שהחוט המקשר שמחבר בין הקומות הוא הסתמכות רבה על טקסט ויצירות מבוססות טקסט. רבים מהאמנים בביאנלה הם שמות מוכרים.

מספר העבודות המבוססות על טקסט הוא משמעותי. החל מ- Self Published 1,2,3, 2006-14 של ליסה אן אוארבך, שכללה פריטי לבוש סרוגים על בובות תצוגה, ו- Semiotext(e) בתור Yet Untitled, 2014, שהיה במקור כתב עת שראה אור ב-1974 והציג את התיאוריה הצרפתית לקהל אמריקאי (תערוכה I); עד ל- The Gregory Battcock Archive, 2009 של ג'וזף גריגלי, אסופת ניירות, תמונות וחפצים שהושארו על-ידי חברת אחסון והיו שייכים לעורך גרגורי באטקוק, ו-Tom Tit Tot, 2013 של סוזן האו, הדפסים קטנים בדפוס בֶּלֶט (תערוכה II); וכן Midway Shopping Plaza, 2014 של קן לום, פירמידה דו-ממדית של שלטי אמיל, Federer as Religious Experience…, 2006 של דייוויד פוסטר וואלאס, כתב יד בן שני עמודים של הערות מראיונות בנוגע לניו יורק טיימס מה-20 לאוגוסט 2006, ועבודה מינימלית מאוד שבכל זאת תופסת מקום רב: Sshhh, 2002 של בן קינמונט, שבה הוצגו בוויטרינות שונות חותמת הגומי המקורית ושכבות ההדפסים שנעשו איתה. לאלה צורף חלק גדול מהתיעוד והתכתובות שהיו מעורבים בתהליך המקדים, התהליך עצמו וייצור העבודה (תערוכה III). ועוד רבים אחרים.

כמו תמיד, נדרש זמן ושכל כדי לפענח עבודות מבוססות טקסט, ובתקווה להעריכן כראוי. כשמשתמשים בחומרי "אמנות" בחקירתן, נוסף להן אלמנט של הפתעה ועומק. אבל עבודה של טקסט טהור דורשת המון מהצופה, ולכן על התגמול להיות רב יותר כדי לספר את מאמצי הקהל. גם להעדפה אישית יש כאן תפקיד גדול. האוצרים מתפקדים כמנהלים אינטלקטואלים וחזותיים. אבל כישוריהם כמנצחים ויכולתם להעניק לקהל את מה שהוא מחפש ומצפה לו, את מה שמגיע לו לקבל, הם מה שקובע אם משימתם תוכתר בהצלחה.

אחת היצירות הפשוטות-ביותר-לכאורה הייתה מסמר התערוכה. 945 Madison Avenue, 2014 (תערוכה II) היא מחווה ישירה לאדריכלות של המוזיאון וסביבתו. מבעד לחלק סגור של אחד החלונות הגיאומטריים המזוהים עם העיצוב של ברויאר, יצרה האמנית זואי לאונרד אפקט של קמרה-אובסקורה; בחדר חשוך מופיע ייצוג דמוי-חלום של נוף מוכר, שבאורח קסם התהפך מהחוץ פנימה. מאחורינו ראינו את קו הרקיע וצורה קטנה ומוארת מבעד למה שהיה בעבר סימן מזהה. הפכנו למציצנים ללא אשמה המביטים דרך חלונותיו מכוסי הווילונות של בניין דירות מעבר לשדרה. זה היה נהדר. תחושה נוסטלגית וחמה עטפה את החדר.
חוויית "חדר מלא" נוספת היא Untitled (Whitney Biennial), 2014 של ביארן מלגארד (תערוכה I). כמעט כל החושים פועלים. הצופים נכנסים לחדר ומאפשרים לעצמם להיבלע בעולמו של מלגארד, ואף לחוות הלם. אוסף של סרטונים החוזרים על עצמם מוקרנים על צגים המותקנים על הקירות, ובה בעת האורחים מוזמנים לשבת ולהירגע על ספות עשויות בד ותמונות, בין בובות תצוגה בתנוחות ובגדים שונים. המיצב העניק תחושה חזותית וחושנית של הליכה על רכּוּת המורכבת ממגוון של שטיחים ארוגים במיקומים אקראיים-לכאורה. הטקסט בקטלוג לא תרם רבות להבנת היצירה, אבל זה לא משנה. זאת יצירה שבה היסטוריה אישית משתלבת בכוונות האמן, וכל צופה מקבל ממנה משהו שונה.

היצירה Okie Dokie, 2008 של דונה נלסון (תערוכה III) מורכבת משני ציורים גדולים מאוד על קנבסים התלויים מן התקרה. אלה מוטים הרחק מהקיר כך שהם יוצרים מובלעת בצורת V שבה אפשר להתרכז בציורים – האחד קדמי, האחר אחורי. השימוש שלה בפיגמנטי צביעה ורקמה (המשולבת ביצירה בגסות, יש לציין, וסרוגה לכאורה באקראי) מזכיר תקופה שבה שני אלמנטים היו הצהרות "אופנה" פופולריות ושופך אור על השימוש בחומרים האלה והקשר שלהם לתפקידים מגדריים.
השמטתי כמה תיאורים נוספים.

במבט כולל, התערוכות השונות בוויטני הן ניסיון בקנה מידה גדול לכלול מגוון של מדיומים, מגדרים ומקומות. לעתים התערוכות השיגו את מטרתן, ולעתים פספסו. לא קל לייצג הכול בשביל כולם – אתגר שכל ביאנלה חשה את כובד משקלו. לרוב גורר איתו אתגר זה תופעת לוואי מצערת, והיא הניתוק המורגש בתערוכות קבוצתיות שבהן לא כל יצירה נולדת מאותה נקודת התחלה קונספטואלית. וכאן, מכיוון שהיו שלושה אוצרים שלא פועלים כיחידה, לא הייתה יכולה להתקבל תערוכה קוהרנטית (אך לכל הפחות היה אפשר לצפות למידה של הפתעה). בכל זאת נראה שהם הגיעו להסכמה בלתי מודעת להישאר בגבולות שמרניים.
בנימה אישית, אני מצרה על כך שהוויטני בחר לעזוב את הבניין; רבים מהמבקרים הקבועים יאמרו שהוא הוא הדבר שמייחד את תערוכות המוזיאון. המיקום הנוכחי הערים קשיים רבים על התערוכות, אבל כשבכל זאת הצליחו האוצרים לייצר תערוכה טובה בוויטני, היא הייתה פנומנלית. החדרים תמיד אפשרו לכל אמן ואוצר לחלץ מעצמו את המיטב. אף על פי שאני מכירה היטב את עבודתו של הפסל דייוויד סמית אחרי שצפיתי פעמים רבות בעבודותיו לאורך השנים, אני חושבת שהתערוכה הטובה ביותר שלו הייתה בוויטני. התכנון של מרסל ברויאר לא מתאים לכל סוגי האמנות. ולמרות הצער על המעבר של הוויטני, יש גם חדשות טובות – הבניין ימשיך לאכלס יצירות מצוינות ויהפוך לבית האמנות העכשווית של מוזיאון המטרופוליטן. לפנינו תקופה מלהיבה שבה נזכה למבט חדש במבנה הקלאסי.

איימי סיימון היא אמנית ועיתונאית שמתגוררת ועובדת בסטוקהולם, ניו יורק ולאחרונה גם ביפו. היא הציגה את עבודותיה ברחבי ארצות הברית ואירופה, בין היתר בביאנלה לאמנות בוונציה ב-2009. מאמריה פורסמו בשפה האנגלית בכתב העת הסקנדינבי LOFT, שבו היא גם מתפקדת כעורכת האמנות.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי איימי סיימון.

תגובות פייסבוק