פרויקט המחילה הוא נראה לי כמו נשמה אבודה

בלילה קר ב-12 בנובמבר 2004, שישה בני נוער ברונקוקומה, ניו יורק, קנו תרנגול הודו במשקל של כמעט 10 ק"ג ושילמו בכרטיס אשראי גנוב. בעודם נוסעים בכביש המהיר 'סאנרייז', ריאן קושינג (Cushing) בן ה-18 השליך את העוף הקפוא מבעד לחלון האחורי, סתם, בשביל הכיף. העוף פגע במכונית של ויקטוריה רובולו (Ruvolo), ניפץ את השמשה הקדמית והיכה ישירות בפניה. היא הובלה לבית החולים במצב אנוש. היא התעוררה כעבור מספר שבועות ללא כל זיכרון ממה שקרה. ויקטוריה כתבה על חוויותיה בספר שכותרתו “No Room For Vengeance in Justice and Healing” – "בצדק והחלמה אין מקום לנקמה".

כשהבטתי במראה, זיהיתי את עצמי אבל כל הפנים שלי היו מרוסקות, וכל עצמות הפנים שלי היו שבורות. לא היה לי מושג שעברתי ניתוח שנמשך עשר שעות, ונדהמתי כשהרופאים סיפרו לי שמעתה, ועד סוף חיי, יהיו לי שלוש לוחיות פלטינה בלחי השמאלית, לוחית אחת בלחי ימין ובנוסף ישנו מבנה של תיל שמקבע את עיני במקום, כי ארובת עין שמאל שלי רוסקה לחלוטין.

אני זוכרת שכשהפסקתי לקחת תרופות, שכבתי בחדר שינה בביתה של אחותי ובכיתי עד שנרדמתי. שאלתי 'למה אני, אלוהים? האם אי פעם עשיתי משהו נורא כל כך שזה מגיע לי?' ושוב, בכיתי עד שנרדמתי. אבל אז, בהדרגה, הבנתי שאולי אלוהים הניח לי לעבור את הזוועה הזו, כי אני הייתי במצב גופני כל כך טוב. המחשבה שיתכן שלכל זה יש סיבה, ושאולי אני הצלתי מישהו אחר, שאולי לא היה מסוגל לשרוד את זה, עזרה לי לעבור את תקופת השיקום.

ואז התובע המחוזי הודיע לי שבני הנוער האחרים שהיו במכונית עם ריאן חתמו על עסקת טיעון והסכימו להעיד נגדו. ביחד עם חומר הראיות החד משמעי, הדבר הספיק כדי לכלוא את ריאן ל-25 שנה. בשלב זה התחלתי לשאול שאלות על אודות ריאן. רציתי לדעת איזה מין בחור עושה דבר כזה? האם הוא תמיד היה בריון? האם נהג לפגוע באחרים? איזה דבר נורא פעפע בתוכו, שהוא היה חייב להטיח משהו כזה? כי כשהייתי צעירה בהרבה, חוויתי את מותם של שני אחיי, והרגשתי תחושה עזה, שאני לא מוכנה להיות לכך שחייו של צעיר נוסף יינטלו ממנו. לא רציתי שריאן יירקב בכלא.

אז ביקשתי להיפגש עם עורך דינו של ריאן, על מנת שאוכל לומר לו שאני רוצה לבקש חנינה לריאן או לפחות קיצור של משך המאסר.

ביום שבו התקיים המשפט, ראיתי בחור צעיר, שנכנס לאולם לבוש בחליפה שנראתה גדולה עליו בשלוש מידות. הוא נראה כל כך שברירי. הוא נכנס בראש שמוט, ונראה כועס על עצמו מאוד. כשראיתי אותו שם, לבי יצא אליו. הוא נראה לי כמו נשמה אבודה.

ברגע שהמשפט נגמר והוא אמור היה לצאת מהאולם, הוא פנה לעבר המקום שבו ישבתי וכל אנשי משמר בית המשפט נדרכו והיו מוכנים לזנק לעברו. לא היה להם מושג למה הוא הולך לכיווני, אבל כשהתקרב למקום שבו ישבתי ונעצר מולי, ראיתי שהוא בסך הכול בוכה, בוכה בכי נורא. הוא הביט בי ואמר: "לא התכוונתי שזה מה שיקרה לך. התפללתי למענך כל יום. אני כל כך שמח שאת מחלימה". ואז הדחף האימהי הזה פשוט השתלט עליי, וכל מה שיכולתי לעשות היה לחבק אותו כמו ילד ולומר לו: "פשוט תעשה משהו טוב בחיים שלך, קח את הניסיון הזה, ותעשה משהו טוב בחיים".

בגלל שביקשתי שתוענק לריאן חנינה, הוא נשלח לשישה חודשי מאסר וחמש שנים של מאסר על תנאי עם עבודות שירות וסיוע פסיכיאטרי. יש מי שאינם מסוגלים להבין למה עשיתי את זה, אבל הרגשתי שאלוהים נתן לי הזדמנות שנייה, ורציתי להעביר את זה הלאה. אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. ילדים כמו ריאן לא חושבים על מה שהם עושים. הם חושבים שהם בלתי מנוצחים ושהכול יהיה בסדר. הם לא חושבים על כך שלכל פעולה שלהם יש תוצאה.

כחלק מעבודות השירות, ריאן נתבקש להרצות בפני צעירים, בתכנית שיזם הפסיכולוג רוברט גולדמן, הפסיכולוג הראשי של מחוז סאפוק. כשסיים שנה של עבודות שירות שם, ריאן התנדב לשלוש שנים נוספות. ויקטוריה עובדת כעת עם ד"ר גולדמן ומרצה בפני צעירים על חשיבותה של המחילה. לאחרונה כתבו ביחד את הספר "בצדק והחלמה אין מקום לנקמה".

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © The Forgıveness Project