החיים אחרי הצונמי

מה הביא אותך בעצם לאיי ניקובר?

עבדתי עם נוודים בהימליה ב-1998, כשהממשלה ההודית קראה לי. הם חיפשו מישהו שיוכל לתעד את התרבות המסורתית של איי ניקובר – מישהו שיהיה מוכן לחיות בתנאים קשים. לא היו שם אז תשתיות או אמצעי תקשורת של ממש.

ספר לי על האיים ועל הרשמים הראשונים שלך.

זה מקום מדהים, יפהפה – ומבודד מאוד. הוא חלק מקבוצת האיים של אנדמן וניקובר, כ-1200 קילומטר מזרחית למפרץ בנגל ביבשת ההודית. כ-12 מהאיים מיושבים, וכשאני הגעתי התגוררו באזור בסביבות 42,000 איש. את החלק האחרון במסע שלי היה עליי לערוך בקאנו.

איך קיבלו אותך הניקוברים?

פגשתי את המנהיגה, עיישה מג'יד, והיא הרשתה לי לבקר בכפרים. ישנתי בבניין ישן והרוס באי טרינקט ולאט לאט התחלתי להכיר את האנשים. בכל שנה ביליתי כששה חודשים באיי ניקובר המרכזיים, ותיעדתי את כל מה שראיתי. בסופו של דבר הפכתי לחלק מהמשפחה. זה נמשך ככה חמש שנים. ואז בא הצונמי.

היית באיים כשזה קרה?

לא, הייתי בהודו, בדרכי לשם. כשהגעתי, שלושה שבועות אחר כך, אי אפשר היה לזהות את המקום. קו החוף כולו השתנה כי האיים שקעו לעומק מטר וחצי בעקבות רעידת האדמה. הגלים, שחלקם הגיעו לכעשרים מטר, שטפו את האיים מקצה לקצה. כל הכפרים נעלמו, עצי הדקל ששרדו היו שקועים בחציים מתחת למים, והים היה מלא בהריסות. הנתונים הרשמיים דיברו על כ-4500 מתים, אבל רוב מי שעבד שם חושב שהמספר היה גבוה בהרבה.

ומה קרה אז?

כשהגעתי לאיים כבר היו שם לפחות ששים עמותות. ההצלה הראשונית כבר התרחשה. ואז הגיעו הרבה תרומות, והרבה מהן היו דברים מגוחכים לגמרי, כמו שמיכות: זה מקום חם, ואתם מחלקים שמיכות? הביאו לשם ג'אנק פוד, רדיו וכיריים שעובדות על גז, אבל לא היו אז באיים בלוני גז. הניקוברים היו מבולבלים. הם רצו בעיקר כלי עבודה, כדי שיוכלו לבנות מחדש את הבתים שלהם, ואורז. לקח הרבה זמן עד שהכלים הגיעו.

מה הממשלה ההודית עשתה?

בהתחלה הם בנו מקלטים מפח, אבל הם היו חמים מדי, והתושבים סירבו לגור בהם. אז הם שילמו לכל משפחה כ-300 רופי (בערך 70 דולר אז) כדי שיגורו במקלטים, כדי שהתקשורת תוכל לראות שהם חיים בבתים "מתורבתים". בינתיים הוחלט לבנות 7000 בתים מודרניים, מחומרים מיובאים, כדי לאכלס משפחות גרעיניות.

הבעיה היא שהתרבות הניקוברית מבוססת על משפחות משותפות של 40 או 50 איש, בדרך כלל בבית מורחב אחד, כשיש ראש משפחה שאחראי על הרכוש ועל המשאבים. המשמעות של בניית בתים למשפחות גרעיניות הייתה התעלמות מהמערכת המשפחתית המשותפת. כל תכנית הסעד הייתה מבוססת על משפחות גרעיניות – הרעיון של הגשת עזרה למשפחות עצומות לא היה מוכר. וזרם המזומנים החמיר את הבעיה.

מאיפה בא הכסף?

מהממשלה ההודית. כמעט שלא היה כסף באיים לפני הצונמי: הקהילות באי היו עצמאיות. אם הן הזדקקו למשהו שלא יכלו לייצר בעצמן, הם סחרו בקוקוס מיובש,שנקרא קופרה. אבל פתאום הוזרמו לאזור פיצויים במיליוני דולרים.

הפיצויים שולמו למשפחות גרעיניות. באיי הניקובר המרכזיים בדרך כלל היה לנשים יותר כוח, אבל לפי החוק ההודי הגברים הם ראשי המשפחה, ולכן הם קיבלו את הצ'קים. כספי העזרה המשיכו לזרום במשך שנים אחרי הצונמי, ולגברים הייתה שליטה על הכסף ועל המשאבים.

הכסף משך סוחרים. הם הביאו איתם אופנועים, טלוויזיות, טלפונים סלולריים, ג'אנק פוד, קוקה קולה... מוצרים שלא היו מוכרים קודם לכן. והם גבו על הכול מחירים מופרזים. הכסף החזיק עד 2013.

קראת למצב "אסון מורכב". למה הכוונה?

אסונות טבע כמו צונמי משפיעים על בני אדם בדרכים חומריות, כמו אובדן של חיים או רכוש – וגם בדרכים פסיכו-חברתיות, כמו טראומה. אסון מורכב הוא תוצאה של התערבויות לא נכונות לאחר האסון, שמערערות והורסות את התכונות הלא-חומריות שבזכותן חברות יכולות להתארגן ולעמוד מחדש על רגליהן במצב נורמלי.

האם נכון לומר שהמבנה התרבותי של הניקוברים נהרס?

לחלוטין. המבנה החברתי כולו התרסק, והקהילות עברו מעצמאות לתלות. במקומות שבהם אנשים עבדו פעם יחד, יש היום תחרות וקנאה. כשחברה הופכת לאי-שוויונית, יש לכך השפעה על הסולידריות. לצד זאת חלה גם הרעה בבריאות, ובמיוחד עלייה בשכיחותן של תופעות כמו סכרת, יתר לחץ דם וסטרס. זה קורה מכיוון שהניקוברים אינם מסוגלים לעמוד בעלויות של החיים המודרניים.

דבר נוסף שהתקלקל הוא היחס של בני האיים לטבע. כשערכתי את המחקר המוקדם שלי, גיליתי איסורים עונתיים לגבי דיג וציד באזורים מסוימים. זוהי קיימות. אבל עכשיו הניקוברים זקוקים לכסף כדי לשלם על דברים, והדיג מתבצע ללא הפסקה. יש לחץ רב על המשאבים.

איך אפשר להימנע מאסונות מורכבים בעתיד?

התשובה הקצרה היא סיוע אחראי, כשהמחויבות היא כלפי האנשים שמנסים לעזור להם, לא כלפי התורמים. אומרים ש"אם אי אפשר לספור את זה, זה לא חשוב" (If you can’t count it, it doesn’t count). קל להראות לתורמים שלך שבנית 7000 בתים, חילקת איקס טונות של אורז או הצבת 150 שירותים. העמותות לכודות במלכודת הזו: קל להציג תמונות של ניקוברים יושבים על אופנועים ולהגיד שהם שוקמו, אבל הארגונים האלה צריכים למצוא דרכים חדשות למדוד את ההצלחה שלהם.

ואם אתם תורמים לצדקה, עליכם להיות מודעים לכך שלא מספיק לתרום 50 דולר ולהרגיש טוב לגבי עצמכם. אתם צריכים לבדוק מה קורה, להתעניין בתרבות שאתם מנסים לעזור לה ולדרוש סיוע רגיש תרבותית. דרך אחת לעשות זאת יכולה להיות באמצעות פורום אינטרנטי לתורמים, שבו גם מקבלי הסיוע יכולים להשתתף בדיון, לדווח איך הם רואים את מיזמי הסיוע באזורם – לתת להם קול. אני קורא לזה "דמוקרטיזציה של הסיוע".

איך נראים החיים באיי ניקובר היום?

עוד לא חלפה אפילו שנה וחצי מאז שהכסף אזל, אבל שלושים אחוז מהאנשים כבר חוזרים לצורת החיים המסורתית. אני שומע שוב ושוב על משפחות שחוזרות למקומות המגורים הישנים שלהן. שמונה משפחות גרעיניות חזרו לדיור מסורתי באי טרינקט רק לפני חודש. רעידת האדמה חצתה את טרינקט לשניים, והאי היה פחות או יותר נטוש מאז פינויים של ניצולי הצונמי, אז זה עניין די גדול.

סימרון ג'יט סינג הוא אקולוג חברתי באוניברסיטת ווטרלו באונטריו שבקנדה. המחקר שערך באיי ניקובר לפני ואחרי הצונמי של 2004 מוצג בסרט דוקומנטרי חדש: Aftermath: The second flood.

@2015 New Scientist Magazine, Reed Business Information Ltd. All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services, Inc.