שקרים מהחיים היש כמוני בארץ דייקן?

מאחר לא יבין זאת
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

הדייקנות שתולה בי כאחד מאברי גופי. אלף פעם ניסיתי להסביר את זה לעצמי בסגנון פומפוזי פחות אבל הניסיונות האלה תמיד לוקים בחסר. ״דייקן״ הוא שם תואר פשוט וחסר מעוף, וכשאני אומר ״אני דייקן״ אני חוטא לממדי התופעה.

אם פלוני קובע איתי באלנבי פינת קינג ג׳ורג׳ בתשע, אני אהיה שם בתשע אפס אפס בלי שום ספק. גם אם אנסה לא אצליח לאחר. כשאני לוקח מרווח בטיחות ויוצא מהבית מוקדם, האוטובוס מתעכב בכמה דקות. כשאני מגיע לתחנה באיחור מסיבות שלא היו בשליטתי, קו 4 טס ברחובות כאילו הנהג, הרמזורים וכל שאר כלי הרכב מבינים שאם לא אתייצב ביעד על הדקה יהיה גורל העולם מוטל בסכנה. עד כדי כך אני מצטיין בעמידה בזמנים שאיני יכול אלא לייחס להישג הזה פן מוסרי. רוצה לומר, הדייקנות שלי היא מעלה, יש בה איזושהי אמת צרופה, ואני לא מבין איך אפשר להתייחס לאמת בזלזול.

לכן כשחבר מאחר שוב לפגישה, אני שוצף וקוצף ונשבע שבפעם הבאה שהוא קובע איתי לתשע, אני בתשע רק מתחיל להתארגן, אולי אפילו כמה דקות אחרי. ובכלל, כמה פעמים אפשר לצאת פראייר, להתחיל את הערב בכעס, לגייס את הכוח לסלוח, לבלוע את המרמור ולאפשר לכולם ליהנות למרות הכול. מילה אני לא אומר לכל המאחרים. השתיקה הנחושה הזאת היא היא הבסיס האיתן שבלעדיו יקרסו כל הקשרים החברתיים בחיי.

***

בתשע ו-17 דקות שי נכנס לבר כמו מלך העולם. הוא מנופף לי בחיוך זחוח ומזהה מישהי שהוא מכיר. אני נדהם כשהוא ניגש לומר לה שלום - הוא רואה בכלל מה השעה? יש בו שמץ של חרטה? הרי כבר 17 דקות, 18 דקות אני פה לבד, יושב על הבר, מנסה להתרווח ונכשל. התחלתי לחשוב שעשיתי טעות איומה, שאני הולך לחכות פה לנצח, לכוד בלימבו שבין דיוק לאיחור, בין ציפייה לאכזבה, בין צדק טהור להגזמה פרועה.

כבר 18 דקות אני פה לבד, 18 דקות מלאות אחרי המועד שנקבע מראש, שתואם בינינו בצורה המפורשת ביותר שניתן להעלות על הדעת. כל אותו זמן שוטטתי בפייסבוק, ניסיתי להיראות כאילו העולם על הזין שלי, אבל הרגשתי את המבטים החטופים שנורים לעברי וננעצים בי כמו מחוגי שעון מחודדים. הברמנית ניגשה אליי ושאלה מה אני שותה. לא ידעתי מה לענות. "אני מחכה לשי!" פלטתי בטעות. היא נראתה מופתעת. "לחבר, אני מחכה לחבר", ניסיתי לתקן, אבל התמרון לא הצליח לחלץ אותי מהמבוכה. אני יכול רק לתאר לעצמי מה עובר פה לכולם בראש. ואני בטוח שרק לפני רגע, אותה בחורה ששי מפלרטט איתה לנגד עיניי בחנה אותי בגיחוך וחשבה: מה קורה חמוד, אולי הלכת לאיבוד, אולי החברים שלך משחקים במקום אחר?

ועכשיו סוף סוף הוא מתקרב אלי ביד מונפת, מושהית באוויר בהמתנה ללחיצה. אבל התסכול כבר הספיק להצטבר לי בחזה והחל להקשות את הנשימה. אני רוצה להגיש את היד, להבליג כמו תמיד, אבל לא יכול. לא הפעם, לא באיחור שערורייתי כל כך. תחת מבטם של האורות העמומים אני מקבל החלטה גורלית ומציץ בקרירות בספרות הגדולות שעל מסך הטלפון הנייד.
"חשבתי שקבענו בתשע".

החיוך נמחה מפניו של שי ומתחלף בהבעה מבולבלת ואווילית. הוא בודק בבהלה מה השעה, פונה אליי שוב ואומר, "נו, מה הבעיה? אמרנו נפגשים תשע כזה". העיניים שלי נפקחות בתימהון כמו שני אפסים גדולים. כזה? תשע כזה? "כזה" היא לא עמדה מוסרית שאפשר לצאת איתה אל הערב בגאון, לענוד אותה על דש חולצתך לעיני כל העולם. "כזה" היא עמדה של אדם שבוחר להתנער מאחריות, להתנער מחוקי הטבע עצמם! הרי מה משמעות הזמן אם אין הבדל בין שעה מסוימת לזו שמגיעה 18 דקות אחריה? גדולי המטאפיזיקה לא יעזו לטעון ש-18 דקות הן תעתוע של ההכרה, בייחוד כשבחוויה הסובייקטיבית שלי הותירה התקופה הזאת צלקת. איך ייתכן שלא מגיע לי גמול על ההמתנה הסבלנית? איזו מילה טובה, אולי, "הי תומר, מצטער על האיחור, תודה ששמרת לנו מקום". על מי עוד שי יכול לסמוך שיגיע בזמן ויחכה לו על הבר כמצפן מוסרי שאין לו הופכין? היש כמוני בארץ דייקן?

ברטט של זעם אני מתכונן להרביץ בו תורה, אבל משהו עוצר בעדי. שי נראה לפתע כאדם שאחזה בו תדהמה גמורה. כתפיו הקפוצות בהמתנה להסבר לא משאירות מקום לספק: חברי הטוב, הליצן האהוב הזה, בכלל לא מסוגל להבין. ולא רק הוא, אני מפנים לפתע בפה פעור, אלא גם כל הליצנים האחרים שיושבים סביבנו, שותים וצוחקים. יושבי הבר, בבורותם, בקלות דעתם, משתלבים לכדי מארג של אושר והרמוניה שנגלה אליי כעת בכל הדרו: זוגות וחבורות. כוסות משיקות ומתחדשות. טיפות זיעה ובירה קרה. אודם בשפתיים וכפתור חולצה פתוח. מגע קל בכתף, בירך, בתחתית הגב. כבר 18 דקות תמימות אני עיוור למחזה היפהפה והמרנין הזה, שלכל שולחן ושולחן יש בו תפקיד. ולמרות שרק זה עתה התוודעתי לקיומו, ברור לי שלא אהיה מסוגל להחריב אותו, גם אם משמעות הדבר שעליי לשאת בעול השתיקה.

תוך שניות ספורות, שגם הן פרק זמן שהחלטות גורליות מתקבלות בו, אני משנה שוב את דעתי, מגייס את שארית כוחותיי ומחייך אל שי. "צוחקים איתך, נו", אני פולט ומסיט את הכיסא שלצדי בתנועה אגבית. "שב כבר, מה אתה שותה?".
לרגע אחד שי נותר קפוא, ואז מתיישב. "איזה מוזר אתה", הוא אומר ומסמן לברמנית שהנה, סוף סוף הוא הגיע.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על היש כמוני בארץ דייקן?

08
ג'ק

אני מוציא את עצמי מסתכל בשעון, עוצר בכוח את עצמי מלצאת, מחפש מטלות בבית להעביר את הזמן. "עוד לא, עוד עשר דקות, אל תשבר" אני אומר לעצמי.
פעם חברים שלי היו מזמינים אותי חצי שעה מאוחר יותר מאשר את השאר.
מאז התחתנתי...