הלוליין של מעלה

רחוק רחוק בכפר ג'מריל קרה הדבר.
לַל, אחד מנערי הכפר, אהב לעמוד על הידיים ולעמוד על הראש.
אהב ללכת על מעקים צרים ולהניף את ידיו. אהב להלך על גדרות גבוהות ולהניף אחת מרגליו.
מי שהתבונן בו השתומם וחרד לגורלו.
"לל, רד משם! אתה תיפול! היזהר!" הזהירו אותו בבהלה.
"אני נזהר!" היה לל משיב.
"אתה תיפול!" הזהירו שוב ושוב.
"לא אפול!" השיב בעקשנות.
פעם כשאמו ראתה אותו רץ על גדר גבוהה וצרה, נתמלטה צעקה מפיה: "בני! לל!" והיא סרבה להאמין למראה עיניה והתעלפה. לימים התרגלה האם לראות את בנה רץ על גדרות וחדלה להתעלף, ואפילו למדה לנופף לו בידיה לשלום.
יום אחד מתח הנער חבל בין שני עצים.
"מה אתה עושה?" חקרו תושבי כפר ג'מריל את הנער.
"חכו ותראו!" ענה והמשיך למתוח את החבל. והפלא ופלא: לל קפץ על החבל והתחיל להלך עליו. והוא עשה זאת בבטחה, כמו ציפור בשמים, כמו דג במים.
אחדים מתושבי הכפר היו מציצים בסקרנות מן החלונות ומן הדלתות. אחרים עמדו שעות ארוכות על גבעות הכפר ואימצו את מבטיהם בחידה המהלכת על החבל ואינה מועדת, והיו שלחשו: "מטורף! השד נכנס בו! אוי לנו! ילדינו עוד ילמדו את תעלוליו."
אימהות בעלות פרצוף של אוי ואבוי עקפו את הדרך והובילו את ילדיהן בדרכים אחרות, שלא יראו את המטורף על החבל. אבל הילדים התעקשו, טיפסו על העצים ועל הגגות לראות את הלוליין. הריעו לו ומחאו כפיים בהתלהבות ובקריאת עידוד. וילד אחד אהב להשליך לעבר לל את כדור המשחק שלו, והלוליין היה תופס ומחזיר, תופס ומחזיר.
"היזהר! אתה תיפול!" קראו לעבר הלוליין שלמעלה, "אתה תצנח על אבן ותפצח את הראש. אתה תיפול על ראשם של עוברים ושבים, אתה תיפול אל תוך חבית מלאה מי גשם, אתה..."
והנער לל נפל? לא! ככל שהזהירו אותו –הגביה יותר ויותר על החבלים שחיבר בין העצים והלך בבטחה. שמר על שיווי משקל ומדי פעם היה מנופף באוויר ורץ על החבל הדק. ופעם אפילו חילל בחליל במרוצתו על החבל.
מבט מרוכז הצטייר על פניו של הלוליין על החבל, ששרטט באוויר ציורים ברגליו. עיניו התרגלו לראות את גגות הכפר. עיניו התרגלו לראות רחוק רחוק. עיניו ידעו שהשמים עשויים מקטיפה כחולה. המחשבות היפות ביותר באו לראשו כשהיה מהלך על חבל, כמו ציפור במעופה, שאז השירים היפים ביותר מתנגנים בליבה.
אחדים מנערי כפר ג'מריל ניסו לחקות את לל –ניסו ונפלו. ולא הוסיפו לנסות עוד. עד מהרה למדו לדעת: מה שלל יכול לעשות בקלי-קלות –הם אינם יכולים, ולא כדאי להם להשתדל בדבר הזה.
לל לא סיפור לאמו, שעל האדמה גופו מתנדנד וראשו סחרחר. כמו שיכור הולך הוא ופוחד ללכת. ורק באוויר הליכתו בטוחה וגופו קל כנוצה, ורק באוויר אפו מריח את האושר.
פעם אמרה לו אמו וחיוך עצוב על שפתיה: "לל, בני, השמים הם הגג של העולם, אתה מותח את החבל גבוה יותר ויותר, החבל נעשה דק יותר ויותר. האם אתה אוהב את הסכנה, בני?"
"לא, אמא," השיב לל, "אני אוהב את הגובה..."
מחשבות מדאיגות קימטו את מצחה של האם: "בני, אתה גדל ומשקלך כבד יותר ויותר. האם החבל ימשיך לשאת את כובד משקלך?" שאלה והוסיפה: "אולי תמתח רשת שתגן עליך מן הנפילה?"
לל ידע שהרשת תרגיע את אמו, אבל לא תוכל להגן עליו. והוא תמה ושאל את עצמו: "האם זהו הזמן וזוהי השעה לגלות לאמא את האמת, שהחבל כלל אינו נושא את גופי, ורגלי אינן נוגעות בחבל, ואני מרחף באוויר?"
הרהר לל בדבר וגמר אומר לא לגלותו, והרי הדבר הזה היה נפלא מלהיות אמת.
וגם אמו שמרה מפניו סוד, שחזרה וסיפרה לעצמה מדי פעם:
"כשלל היה תינוק, השארתי אותו בעריסה בחצר, להשתזף בשמש. ציפור התקרבה אליו, נשקה לו, השאירה נוצה בעריסה ועפה לה..."
ולל הגביה את החבלים והמשיך להלך עליהם. מספרים בכפר ג'מריל, שאפילו על קורי עכביש יכול היה ללכת. וכשהלך באוויר – ציפורים חלפו מעל לראשו ונופפו לו בכנפיהן, ולל היה מחזיר להם נפנוף מן הגובה.
מה לחשו הציפורים ללל? מה לחש לל לציפורים? זאת לא ידעו לספר בכפר.