המדען המטורף שיציל את ענף הקולנוע

מנהל המזנון בבית הקולנוע יודע באיזה עולם כלכלי הוא חי: כמה עולה לו הפופקורן, מה שיעור הצופים הקונים פופקורן ומה הרווח הצפוי בכל שבוע. מנהל הקולנוע, כמו כל חוליה בשרשרת ההפקה של סרט, אינו יודע באיזה עולם כלכלי הוא חי: תעשיית הקולנוע, כמו אחותה הקטנה תעשיית ההוצאה לאור, מייצרת מוצרים שאי אפשר לחזות מראש את הצלחתם בשוק.

כל הטייקונים בהוליווד היו משוכנעים שהמפיק דיוויד או. סלזניק יפסיד את המכנסיים כאשר הפיק ב-1939 את "חלף עם הרוח". כאשר הסרט הפך ללהיט עצום, הם רצו להפיק סרטים במתכונת דומה -- "קליאופטרה", "מרד על הבאונטי", "ווטרלו", "התנ"ך". ואז הם הפסידו את המכנסיים. יוניברסל ו"יונייטד ארטיסטס" דחו את התסריט של ג'ורג' לוקאס ל"מלחמת הכוכבים". והתעשיה היתה מאוחדת בדעתה ש"טיטניק" של ג'יימס קמרון יביא את האולפנים לפשיטת רגל; הוא הכניס 1.8 מיליארד דולר והפך לסרט הריווחי ביותר בתולדות הקולנוע.

המודל הכלכלי של חברת הפקות בנוי על חוק 10:1 -- על כל עשרה סרטים שהחברה תפיק, אחד יהפוך ללהיט גדול ויכסה את ההפסדים של התשעה האחרים. ההיסטוריה הכלכלית של הענף מלאה בניסיונות לצמצם את הסטטיסטיקה האכזרית הזאת: פעם מחליטים להפיק רק סרטים עם כוכבים ופעם מחליטים להמר רק על סרטים קטנים נטולי שמות, פעם מכוונים לזוגות ופעם מכוונים לנוער, פעם מצמצמים את מספר ההפקות ופעם מכפילים אותו. בסופן של כל הרפורמות האלה, שלא פעם גרמו לפשיטת רגל קולוסאלית, כולם חוזרים לחוק 10:1. הדרך היחידה להימנע מתשעת הכישלונות היא לזהות אותם מראש, ואת זה אף אחד לא הצליח לעשות.

טה-דאם! קבלו את פרופ' ויני ברוזהזה, סטטיסטיקאי וחוקר בן 39 המכונה בהוליווד "המדען המטורף". או אולי זה כינוי שהוא המציא לעצמו, כי גם אחרי ראיון מדובר ל"ניו יורק טיימס", מעט מאוד ידוע עליו. הוא מציג עצמו כקרוב משפחה רחוק של אלברט איינשטיין, טענה שאי אפשר לבדוק אותה, וממילא אין מי שרוצה: הוליווד אוהבת סיפורים. אם הוא לא קרוב של איינשטיין אלא רק המציא סיפור שהוא קרוב של איינשטיין, גם זה בסדר.

הבשורה של פרופ' ברוזהזה היא אלגוריתם המבוסס על ניתוח 150,000 תסריטים שהפכו לסרטים. האלגוריתם בודק מה האלמנטים הסיפוריים אשר הופיעו בכישלונות קופתיים רבים, וכאשר המחשב עובר על תסריט חדש, הוא יודע לזהות את האלמנטים המנבאים כישלון קופתי.

למשל: סצינת באולינג זה אסון. בסרטים רבים שנכשלו בקופה מופיעה סצינה באולם כדורת, ולפיכך פרופ' ברוזהזה ממליץ להחליף אותה בסצינת פינג-פונג או כדורסל.

הוא גובה רק 20 אלף דולר לכל בדיקת תסריט, הוצאה כמעט שולית בעלות של הפקת סרט, ולפיכך האתר Slate סבור שהמודל הכלכלי שלו אינו בנוי על הצלחה כלשהי, אלא על ההנחה שהמפיק, הנמצא במצב של חוסר ודאות מוחלט, יעדיף לשלם את הסכום הפעוט הזה מאשר לקחת את הסיכון של כישלון. האם ידעתם, למשל, שסרטים שבהם רוח רפאים מופיעה מיוזמתה הצליחו הרבה יותר מסרטים שבהם הגיבורים ביקשו מרוח הרפאים להופיע? כדאי להיפטר מהסצינה הזאת של סיינס עם כוסות ונרות לפני הפרמיירה.

ברוזהזה רחוק מלהיות הראשון שמבקש לפצח באמצעים סטטיסטיים את נוסחת הרב-מכר. הניו יורק טיימס משום מה מתעלם מניסיונות קודמים: לפני שלוש שנים ביקש פרופ' ג'וש אליאשברג מאוניברסיטת ווארטון להציג מודל חיזוי הוליוודי בנוי על מאגרי מידע דומים. מאז התאחד הצוות שלו  עם צוות מחקר של אוניברסיטת ניו יורק, ולמרות תיקון האלגוריתמים, המודל לא הצליח לחזות את השוק.

לא במפתיע, התסריטאים לא מתלהבים: בראיון לאטלנטיק מזכיר אגוד התסריטאים שיש לא מעט סרטים עם סצינות באולינג שהכניסו עשרות מיליוני דולרים, ביניהם כמובן "ביג לבובסקי" של האחים כהן.

אבל פרופ' ברוזהזה יודע שהכותבים פשוט מפחדים מהאמת. "כל תסריטאי חושב שהתינוק שלו הכי יפה בעולם," הוא הסביר לניו יורק טיימס, "אבל אני לא מפחד לומר שיש גם תינוקות מכוערים".

מקורות:העמוד הביוגרפי של ויני ברוזהזההראיון של ויני ברוזהזה בניו יורק טיימסהניסיון הסטטיסטי מ-2006 לחזות הצלחות סרטיםהמחקר מ-2010 של פרופ' ג'וש אליאשברגסצינת הבאולינג ב"זה ייגמר בדם" שהביאה לדניאל דיי-לואיס את האוסקר 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על המדען המטורף שיציל את ענף הקולנוע

01
ד.

מהמאמר עולה שכל המודל שעליו מדובר מתייחס אך ורק לתסריט. ואיפה שאר הסרט? מה על השחקנים, הבמאי, הצלם ושאר העושים במלאכה? מה על העיתוי ביחס לסרטים אחרים היוצאים בסמיכות-זמן, ביחס למאורעות עולמיים והלכי-רוח מקומיים?
נשמע כל כך לא רציני עד שצריך שם הוליוודי ודימוי של מדען מטורף כדי לשווק את הרעיון.