העולם מלוכלך אז מנקים

אחד ממושגי המפתח בפסטיבל ברנינג מן שהסתיים לפני שבוע במדבר נבאדה בארה"ב הוא MOOP, ראשי תיבות של matter out of place. איסופו או מניעתו של ה-MOOP קשור באחד מעקרונות הלא-תעשה של הפסטיבל, ה-leave no trace, אל תשאירו עקבות. בתום האירוע אמור המדבר היבש עד אימה שעליו קמה מדי שנה בלק רוק סיטי, העיר הזמנית שהיא הפסטיבל (בזמן התרחשותו היא העיר הרביעית בגודלה במדינת נבאדה), לחזור לקדמותו. כל המיצגים אמורים להישרף, או לפחות הגדולים שבהם, ואלה שאינם נשרפים נלקחים משם על-ידי יוצריהם. צוות של מתנדבים עמל על זיהוי פיסות נייר שהתעופפו ברוח, בדלי סיגריות, חלקיקי בדים ונוצות (אנשי הפסטיבל ניסו לאכוף איסור גורף על שימוש בנוצות, אך נאלצו לוותר מפאת חיבתם העזה של המשתתפים לאביזר הססגוני) במסירות של מתנדבי זק"א. המשימה שלהם תיארך חודשים.

מנקים אחרי פסטיבל ברנינג מן, 2009. צילום: jmoonkey

לפי ההגדרה המופיעה באתר הפסטיבל, MOOP הוא "דרך נוחה להתייחס לכל דבר שאינו שייך במקור לאדמה שעליה מתרחש האירוע. לכן כל דבר שלא היה במקור על או חלק מ"בלק רוק דזרט" נחשב ל-MOOP, לא משנה עד כמה הוא קטן, ויש להסיר אותו כחלק ממאמצינו לא להשאיר עקבות. MOOP כולל גם מים אפורים ואת החלקיקים שבהם".

ואכן השימוש במושג החדש MOOP מבהיר תהיות שהיו עלולות להתעורר מול דרישה קונבנציונלית יותר, נאמר "לא ללכלך", או באנגלית: do not litter. יש גם סיבה סבירה להניח שזה היה הרבה פחות כיף. בניגוד לפועל הרשמי litter, שבו השלטון או הסמכות פונה לנתינים, moop הוא כיפי, מרי-פופינסי כזה: בואו נרים כולנו מטאטאים, ומגרפות, ופינצטות, ועוד שלל אביזרים שונים ומשונים שהוכשרו למשימה וננקה ביחד.

אבל אנשי הברנינג מן אחראים רק לקיצור הקליט, לא לעצם ההגדרה של לכלוך כחומר שאינו במקומו הטבעי. ההגדרה הזו מזוהה עם האנתרופולוגית הבריטית מרי דאגלס, שניסחה אותה בהשראת וויליאם ג'יימס. בספרה "טוהר וסכנה" הגדירה דאגלס את הלכלוך כתופעה תרבותית, ולא פיזית, של חריגה מהסדר הקיים. שערה על הראש לא מגעילה אותנו; היא מגעילה כשהיא בכיור (לא המקום שלה) ועוד יותר כשהיא בסלט (ממש לא המקום שלה). בשערה כשלעצמה אין שום דבר מלוכלך; ההחלטה שהיא אינה במקומה היא החלטה שמתקבלת במסגרת התרבות. "לכלוך מוחלט אינו קיים, אלא בעיני המסתכל". אפילו חומרים שברור לנו שהם לכלוך, כמו צואה, יכולים לשמש כחומר בנייה בתרבויות מסוימות, כלומר להיות לא-לכלוך.

לואי ה-13 קיבל את האמבטיה הראשונה שלו רק בגיל 7, בהוראת רופאו, רעיון שבוודאי מזעזע הורים בימינו, שמקפידים על רחצה יומית גם אצל תינוקות שלא התגלגלו בשום מקום פרט לסדינים הצחים בעריסתם

ישנן תרבויות שמפורסמות בהרגלי הניקיון שלהן, כמו למשל התרבות היפנית. מי שינסה לרחוץ עם יפנים יגלה שמה שאנחנו מכנים רחצה הולמת נתפס בעיניהם כבדיחה דוחה למדי, ושאפילו אם ינסה מאד לא ימצא מה לעשות בכל הזמן שבו הם מבלים בטקס הקרצוף הקודם לטבילה במרחץ המשותף (אונסן או סנטו). אבל אם נדמה לנו שהתרבות ההודית סלחנית יותר כלפי ניקיון, ההפרדות שבה אינן קשיחות פחות, הן רק שונות. בערים ההודיות אפשר לראות הרבה לכלוך שאין ספק שנתפס כלכלוך גם בעיניים מקומיות; עם זאת, כשהכרטיסנים ההודים זורקים את בקבוקי המים שלהם מהרכבת הם כנראה לא רואים בכך לכלוך, וגם שערות במקלחת לא מעוררות יותר מדי גועל במישהו. לעומת זאת, איש לא יעז להיכנס לבתים המצוחצחים שבכפרים העניים ביותר בנעליים מן הרחוב (לכלוך). וכמובן שקיומה של שיטת הקאסטות מעידה על האובססיה ההינדית לטוהרה.

הרגלי הניקיון שלנו היו נראים הגזמה פראית ואף מסוכנת לתושבי אירופה במאה ה-16, למשל. המאות ה-15 עד ה-18 היו ככל הנראה הזמן המסריח ביותר להסתובב ביבשת זו, שעבר הניקיון שלה היה דווקא מבטיח. היוונים נהגו לרחוץ את גופם באמבטיות פרטיות ואחר כך גם במרחצאות גדולים, שחלקם נבנו סביב מקורות מים מסוימים, שלפי אמונתם בורכו על-ידי האלים בתכונות מונעות מחלות. הרומאים פיתחו את ההרגלים האלה לכדי תרבות מרחצאות מפוארת. המקוואות שעודם מוסד יסודי של תרבות החיים החרדית דומים למרחצאות הרומיים, שהיו גם הם לא רק מקומות רחצה, אלא גם מוקדים למפגש חברתי שבהם מחליפים דעות ומסכמים עסקאות. ההבדל המשמעותי הוא כמובן שברומא וגם אחריה היה ברובם עירוב בין נשים ולגברים. הרומאים טבלו את גופם בבריכות שנעשו חמות יותר ויותר מחדר לחדר, מרחו על גופם שכבה נדיבה של שמן זית ואז גירדו את הכול בעזרת כלי עשוי מתכת בשם סטירגיל. סבון לא היה להם; וצריך לזכור שלמרות החיבה לרחצה, המים עצמם כנראה לא היו נקיים במיוחד, כלומר לפי ההגדרה שלנו. את המראה יכול לדמיין מי שביקר במרחצאות בהודו למשל וראה אנשים מקרצפים את גופם במים מלאים שאריות שמן, נוזלי גוף וכל מיני דברים אחרים. וכמובן שמאחר שרק לעשירים מאד היו מרחצאות בבתיהם, רוב האזרחים רחצו במרחצאות ציבוריים שחלקם הכילו מאות ואף אלפי אנשים, ושרחצו בהם ילדים וזקנים, בריאים וחולים.

האמבט הגדול במרחצאות הרומיים של באת', אתר תיירות פופולרי בימי הביניים. צילום: דיליף

בימי הביניים דווקא כן התרחצו, בניגוד לדימוי המלוכלך שלהם, אבל כנראה שלא כולם ולא כל הזמן: נזירי מנזר וסטמינסטר, למשל, צוו להתרחץ ארבע פעמים בשנה – בחג המולד, פסחא, בסוף יוני ובסוף ספטמבר. מרחצאות ציבוריים עדיין היו נפוצים למדי והמשיכו לשמש כמוקד חברתי, וכעת סבון כבר היה בשימוש נרחב. אלא שהמגפות שהשתוללו באירופה במאה ה-15 הביאו לחיסול תרבות המרחצאות. התיאוריה הרווחת גרסה שמגיפות כמו כולרה או "המוות השחור" לא עברו מאדם לאדם, אלא התפשטו דרך המיאזמה, אוויר מזוהם. עדיף היה להימנע מרחצה כדי שלא לפתוח את הנקבוביות ולחשוף אותן לפגיעתה הרעה של המיאזמה. האמונה הזו לא זכתה להתנגדות מצד אנשי הדת, שממילא לא חיבבו את העירום, את הרחצה של גברים ונשים בצוותא ואת העסקים הלאו דווקא מהוגנים שהתנהלו במרחצאות. בעקבות זאת הסתפקו בני אירופה ברחיצת החלקים הנראים לציבור בלבד, או בשמה הפופולארי המקלחת הצרפתית. לואי ה-13 קיבל את האמבטיה הראשונה שלו רק בגיל 7, בהוראת רופאו, רעיון שבוודאי מזעזע הורים בימינו, שמקפידים על רחצה יומית גם אצל תינוקות שלא התגלגלו בשום מקום פרט לסדינים הצחים בעריסתם. האירופאים של אותה תקופה האמינו שבגדי הכותנה שהם לובשים סופגים את הזיעה, ואיתה את הלכלוך, מהגוף. במקום רחצה – כביסה.

לפי ההערכות העולם מוציא כ-24 מיליארד דולר על מיני סבונים ו-106 מיליארד על אביזרי ניקיון וחומרים אחרים, כולל האמבטיות, האסלות והכיורים עצמם

הרחצה חזרה לבסוף לאופנה במאה ה-19, בין השאר בזכות ההידרותרפיה. שני ספרים שפורסמו באנגליה של המאה ה-18 עסקו בשימוש במים כדי לעודד זרימת דם ולטפל במחלות בעזרת תכונותיהם השונות, ולאו דווקא בגלל תרומתם לניקיון. הויקטוריאנים, לעומת זאת, כבר הצהירו ש"cleanliness is next to godliness". הניקיון הפך לערך יסוד שהייתה לו משמעות דתית. כפי שהיה על המאמינים למרק את נפשם, כך היה עליהם לצחצח כל פינה בגופם ובביתם. הם הסתפקו אמנם באמבטיה שבועית, כי אמבטיה הייתה עסק מסובך ויקר, אך רחצו את כל גופם בכיור וגם החליפו את בגדיהם מספר פעמים ביום. ההרגלים האלה התחדדו, כפי הנראה, על רקע הטינופת ששררה סביבם. בלונדון של המאה ה-19 כבר זיהו את המיאזמה עם משהו מוחשי יותר, הריחות שעלו מן הביוב בעיר או מנהר התמזה המזוהם. האמונה שהמיאזמה אחראית להתפשטות הכולרה הביאה לאימוץ תקנות תברואה חדשות שנועדו לצמצם את הריחות, ובעקיפין הביאו לטיהור המים, המקור האמיתי למחלה. הבנת הקשר בין תברואה ירודה ומחלות, אף שמקורו היה בטעות, הביאה לרפורמות מקיפות בתחום בריאות הציבור ולעלייה במודעות לניקיון, ותרמה להפיכתה של לונדון מאחת הערים המזוהמות בעולם (נהר התמזה היה כה מסריח עד שבשנת 1858 נוסעי רכבת שירדו בלונדון ברידג' הקיאו) למטרופולין אזרחי מוביל.

פרסומת משנת 1949 לסבון Camay.

תעשיית הסבון שהתפתחה במהירות תרמה לא מעט לכך שאזרחי העולם המערבי מיהרו לאמץ את הרחצה השבועית, ואחר כך את היומית. הלכלוך האולטימטיבי התגלה סוף סוף בדמותם של החיידקים, שנתפסו כאורחים לא קרואים ומסוכנים שאורבים בכל מקום. כעת לא היה די גם במה שנחשב קודם לכן תחזוק שגרתי של בית – הסרת אבק, טאטוא ושטיפת רצפות, הרגלים שבעצם התפשטו רק במאה ה-18 – היה צורך לשפוך בכל מקום כמויות של חומרים אנטי בקטריאליים. לפי ההערכות העולם מוציא כ-24 מיליארד דולר על מיני סבונים ו-106 מיליארד על אביזרי ניקיון וחומרים אחרים, כולל האמבטיות, האסלות והכיורים עצמם. גם כעת אנו מגלים מדי פעם מקור בהלה חדש – הכספומט, המקלדת, ידית הדלת.

החיידקים ערמומיים ויכולים לחכות לנו במקומות המתעתעים ביותר: על הסמרטוט או הספוג שבו אנו משתמשים כדי להסיר אותם. ואם אכן 76% מהספוגים נגועים בחיידקים, האם אנחנו מנקים בכלל? דרך אחת להתמודד עם הטענה הזו היא להודות שחלק גדול ממאמצי הניקיון שלנו הם משחק תרבותי שיש לו מטרות אחרות. הדרך השנייה תהיה כמובן לקנות מגבות חד פעמיות וסבון עוד יותר אנטי-בקטריאלי. או פשוט לא לגעת – לא במשטחים (דלתות נפתחות, ברזים אוטומטיים) ולא בחלקי גוף (כיסוי הפה או האף בכף היד בזמן התעטשות או שיעול הוחלף בארה"ב במרפק, שיאן חשש שיבוא בהמשך במגע עם אדם כלשהו).

והנה בשנים האחרונות מסתבר שאולי חלק מהדברים שחשבנו שהם לא במקום, הם דווקא כן. חיידקים למשל: הורג 99.9% מהחיידקים, התפארו סבונים אנטי-בקטריאליים (סבון? זה לחלשים), עד שהסתבר שהחיידקים אינם לכלוך, הם אנחנו; שאנחנו דווקא צריכים את החיידקים על העור שלנו, לפחות את חלקם, שבלעדיהם אנחנו מפתחים שלל בעיות. שתינוקות שנולדים בניתוח קיסרי ולא נחשפים לחיידקים בתעלת הלידה חשופים יותר למחלות שונות, כמו לאסטמה. את העלייה החדה בשיעור הסובלים מאלרגיות במערב (אחד משלושה, לפי חלק מהערכות) מייחסים בין השאר לעולם סטרילי מדי, כתוצאה משימוש מוגזם באנטיביוטיקה. הלהיט הנוכחי ברפואה הוא שיקום מערכת החיידקים בגוף, בין אם על-ידי שימוש בפרוביוטיקה ובין אם על-ידי החדרת חיידקים ממערכת מאוזנת אל מערכת חולה. כלומר החזרת "הלכלוך" למקומו. ההכרה הזו עוררה בשנים האחרונות תנועה של אי-רחצה, ואנשים שמתגאים שלא התרחצו חודש (מרשים, אבל לא בהשוואה למאה ה-15) או לא חפפו שנתיים.

כשדאגלס אמרה שלכלוך הוא הגדרה תרבותית, היא הפריכה טענה נסתרת שרבים מאיתנו מחזיקים בה, לעתים שלא במודע. כביכול הרגלי הניקיון שלנו הם עניין רציונאלי. אנחנו מנקים כי מלוכלך. אנחנו מנקים כי לכלוך זה רע, בגלל החיידקים, בגלל הזיהומים. אולם כפי שראינו, אנשים ניקו הרבה לפני שהקשר בין לכלוך למחלות היה ברור, והגבולות של הנקי והמלוכלך ממשיכים להשתנות. גם אם לא צריך תיאוריה של חיידקים כדי להריח אוויר רעיל או להבין שביוב ברחובות או גוויות של חיות אינם רעיון מוצלח, היסוד ה"טבעי" בתפיסת הלכלוך שלנו מצומצם ממה שנדמה לנו.

השאיפה של ברנינג מן לנקות את כל ה-MOOP נראית תחילה מובנת מאליה. אולם מה אומרת הגדרת הלכלוך שעומדת מאחוריה? הלכלוך בברנינג מן הוא הכול, כי הפסטיבל נערך על אדמה חשופה וצחיחה. מארגני הפסטיבל לא אוהבים להתחייב על הסמליות של האקטים הנערכים בו, כמו למה בכלל שורפים בו פסל גדול של איש, אבל אפשר להבין כי ההחזרה של המצב לקדמותו הטהורה נועדה במקור לסמן את הארעיות של האדם בעולם כנגד אתוס היפר-צרכני. עם זאת, הפסטיבל הפך בשנים האחרונות לגדול ומסורבל יותר. כדי להגיע אליו צריך לנסוע קילומטרים רבים ברכבים פרטיים, תנועה שצורכת כמויות של דלק. המקום לא מספק למשתתפים דבר, אבל הם בהחלט מביאים דברים איתם, כולל גנרטורים שמספקים חשמל לעשרות אלפי האנשים, מאות ה"קמפים", ההופעות והמסיבות. אם הסיפור של ערים הוא איך להתמודד עם זבל, הפתרון של ברנינג מן הוא עדיין בעיקר לקחת אותו למקום אחר. מכוניות עוזבות את הפסטיבל כשהן עמוסות בזבל, כדי לזרוק אותו במזבלות עצומות שפתחו השמורות האינדיאניות שמסביב. כמה מהמתנות הצבעוניות שבאיו מחלקים זה לזה מגיעות לפחי הזבל במקום אחר בארצות הברית או בעולם?

בדיוק כפי שאין בברנינג מן כסף, אבל ההכנה לפסטיבל דורשת משאבים כספיים לא מבוטלים, כך הוא לא משאיר עקבות – בבלק רוק סיטי. לעומת זאת, לפי חישוב שנערך ב-2006, אם מחשבים את פליטת גזי החממה לנפש, אם ברנינג מן היה מדינה, הוא היה המזהם הרביעי בגודלו בעולם. ייתכן שהעובדה הזו חשפה את מה שהולך ומתברר עם תופעות כמו קרוואנים מדוגמים של אנשי עמק הסיליקון שנידונו כה רבות בהקשר לפסטיבלים האחרונים: הגדרת הלכלוך של ברנינג מן היא לא קריאת תגר על הצרכנות או על המודל התרבותי השלט. היא לא כל כך שונה מהצורך של בני התקופה הויקטוריאנית לנקות את עצמם בכפייתיות כדי להפריד את עצמם מהזוהמה שמסביב, ומהאחריות לה. אפשר להבין מה קוסם למנכ"לים ציניים מעמק הסיליקון באובססיביות להכחשת העקבות שהפעילות שלהם כן משאירה על הסביבה ועל העולם. אבל לכלוך אף פעם לא נעלם, הוא רק משנה מקום, וכמו שברנינג מן מנסחים את החזון שלהם כרגע, המקום של הלכלוך בסך הכול לא אצלם.