העתיד לפי פוקימון-גו

התאונות שאירעו לאחרונה לשחקני פוקימון-גו ולנהגים במכוניות של טסלה, מאותתים לנו על חזוּת העתיד הווירטואלי שלנו. שחקני פוקימון-גו מתעלמים מאזהרות ונופלים מצוקים, בעודם מחפשים יצורים משונים בשם Mewtwo, Zapado ו-Articuno, ואילו אחרים נפגעים על ידי מכוניות במעברי חציה. נהגי טסלה המתעלמים מאזהרות מעורבים בתאונות, ואחד מהם אף נהרג. התקריות הללו יכולות ללמד אותנו הרבה יותר מאשר לציית לאזהרות בנות חלוף המהבהבות על המסכים שלנו.

הלקח הוא שהמין האנושי אינו מותאם היטב לעולם העתיד שהטכנולוגיה תשלוט בו – אכנה אותו בשם העולם הווירטואלי. עירוב שני העולמות – הפיזיו והווירטואלי – מציב סכנות.

במשך מאות אלפי שנים, גופו, מוחו וחושיו של האדם עברו אופטימיזציה על ידי האבולוציה כדי לשפר את יכולת ההישרדות והתקשורת האישית בעולם הפיזי. כשמציבים את המערכות האנושיות המעוצבות באלגנטיות רבה בלבן של סביבות וירטואליות, סביר שהמערכות האנושיות הללו ימעדו וייכשלו.

חשוב להבין שהגוף שלנו והחושים הפיזיים שלנו היו שונים אילו הם היו עוברים אופטימיזציה לחלל וירטואלי. אילו הטבע תכנן את הגוף שלנו לסביבה הטכנולוגית של ימינו, הוא ללא ספק היה בונה אותו כך שיוכל להתמודד עם ריבוי משימות. במקרה כזה יתכן שהיינו זוכים בשני זוגות של עיניים או יותר – שתי עיניים כדי לראות לאן אנו הולכים ושתיים כדי לסמס או לשחק פוקימון-גו. אני יודע שזה נשמע מגוחך, אבל תחשבו לרגע על דג ה-Anableps. לדג הזה יש שתי עיניים מחולקות, שנועדו לאפשר לו לתפקד בהצלחה בשתי סביבות שונות בעת ובעונה אחת. זוג אחד מותאם לראייה מעל למים, וזוג אחר לראייה מתחת למים. אוכלי הבשר הללו טורפים חרקים מעל למים, וגם אוכלים דגים קטנים, חסילונים זעירים ויצורים נוספים החיים מתחת למים. העיניים שמעל למים מאפשרות להם להימלט מטורפיהם: אנפות ועיטים.

בעוד שארבע עיניו של ה-Anableps מותאמות לסביבתו, הדאגה העיקרית שלי באשר להתאמה של המין האנושי לעולם הווירטואלי נוגעת לכימיה של המוח שלנו. ספציפית, אני חושב על הדופמין ועל האוקסיטוצין שמשוחררים כדי לעודד התנהגות של חיפוש אחר פרס וכדי לעודד קירבה חברתית. עלינו להיות מודעים לכך שכשאנחנו מטמינים את חיינו בתוך מערכות וירטואליות, המערכות הללו עלולות לשנות את הכימיה של המוח שלנו ולחולל שינויים באישיותנו ובהתנהגותנו.

הגוף שלנו משתוקק לשחרור של דופמין, וסיפוקים גורמים לשחרור החומר ומעודדים התנהגות שמטרתה להשיג סיפוקים נוספים כדי לשחרר עוד דופמין. סיפוקים יכולים להיות מופקים מחומרים – קוקאין, הרואין, אופיואידים, סיגריות ואלכוהול – שמעודדים שחרור של דופמין וגורמים להתמכרות. משחקים, תקשורת ברשתות חברתיות, אימייל והאינטרנט – גם הם מזכים את המוח בסיפוקים ומעודדים שחרור של דופמין. מעבר שלב ב-World of Warcraft, מציאת פוקימון נדיר, חיפוש בהודעות מייל ובהודעות טקסט בתקווה למצוא חדשות טובות ופריטים מעניינים, והעלאת פוסט מוצלח בפסייבוק – כולם משחררים דופמין ומעודדים התנהגות שמטרתה להשיג סיפוקים.

אלא שהגוף שלנו לא עוצב עבור העולם הווירטואלי, כך שהתנהגות שמטרתה השגת סיפוקים עלולה להוביל להתנהגות חסרת אחריות כגון נפילה ממצוקים, התעלמות ממטלות בלימודים והתנהגות חברתית הקרובה להפרעות אישיות מוכרות היטב: הפרעה אישיותית נרקיסיסטית והתנהגות אובססיבית-קומפולסיבית.

בנוסף לכך שהם גורמים לשחרור של דופמין, משחקים וירטואליים מתוכננים היטב כולאים את השחקנים ב"מצבים של זרימה", שבהם כל תשומת הלב ממוקדת אך ורק בפעילות המשחקית. גוף מתאים היה נאבק ב"מצבי זרימה" כאלו, אלא אם כן הוא היה בסביבה בטוחה לחלוטין. גוף כזה היה אפילו מעלה את רמת הקורטיזול במוח, כדי להעלות את רמת החרדה ולגרום לנו להבחין  באיומים. שחקני פוקימון-גו שדעתם מוסחת אף היו קורבנות לשוד בברקלי, קליפורניה, וגם במקומות אחרים. משטרת ברקלי הזהירה שחקנים לגלות ערנות לטיפוסים חשודים בעודם משחקים. למרבה הצער, בני-אדם אינם מותאמים היטב לעולם הווירטואלי כפי שדג ה-Anableps מותאם לעולמו. שחקני פוקימון-גו זקוקים לשני זוגות עיניים.

בעוד שדופמין מעודד התנהגות שמטרתה להשיג סיפוקים, ההורמון אוקסיטוצין משחק תפקיד חשוב באינטראקציות החברתיות שלנו. שחרור של אוקסיטוצין במוח מעודד קירבה חברתית, יוצר אמון, מעורר את האינסטינקט האימהי ומעודד את ההערכה החיובית שלנו כלפי הסובבים אותנו. אינטראקציה פיזית – נגיעה, חיבוק, ערסול של תינוק וקיום יחסי מין – כולם מעודדים שחרור של אוקסיטוצין. הקירבה, הזיקה והאמון שנוצרים חיוניים לפעולה תקינה של המשפחה והחברה. היחסים החברתיים במרחבים הווירטואליים חסרים כל אינטראקציה גופנית שמעודדת שחרור של אוקסיטוצין. למרות שג'יימס אלטוכר (James Altucher) טען ש"לייק" בפייסבוק עושה את העבודה, קשה לדמיין יצירתם של יחסים אישיים הדוקים המתקיימים אך ורק במרחב הווירטואלי. לא זאת בלבד שאינטראקציה גופנית חיונית ליצירת קשרים הדוקים – היא גם ממתנת את התנהגותנו. הרבה יותר סביר שנפעל בתוקפנות או נעליב אדם באורח אנונימי, באינטרנט, כשאנו יודעים שהאדם שאנו פוגעים בו אינו יכול לתקוף אותנו פיזית.

יש דרך נאותה להשתמש בטכנולוגיות העתיד הללו כדי לשפר את חיינו. עלינו לוותר על האפשרות לחיות במרחבים וירטואליים ובמקום זאת להשתמש בטכנולוגיות הללו כדי לשפר את חיינו במרחב הפיזי. בראש ובראשונה עלינו להתייחס לבני-אדם במרחב הפיזי ולהשתמש ברשתות החברתיות כדי לתמוך במערכות היחסים שלנו איתם, בדיוק כפי שעשינו עם חידושים קודמים כגון הדואר, הטלפון וטיסות במטוסים. עלינו לנהל את הטכנולוגיות, במקום למסור להן את השליטה.

יתכן שהדרך הטובה ביותר לראות את המחירים והתמורות שאני מתכוון אליהם היא להביט על עולם המכוניות ללא נהג.

כלי רכב אוטונומיים מרמה 2 מניחים שהנהג שולט ומסייעים לו לשפר את נהיגתו: הם מבטיחים שהוא שומר מרחק ממכוניות אחרות ושהוא אינו סוטה לנתיב סמוך בכביש מהיר.

הבעיות מתחילות בכלי רכב אוטונומיים מרמה 3. ברמה 3, המערכת מסוגלת לנהוג במכונית בסביבות פשוטות. הנהג אמור לפקח על המערכת וליטול את השליטה אם היא טועה. המערכות הללו טובות עד כדי כך שנהגים משתעממים ומוסרים את השליטה למערכת, ללא סייג. במקרה של התאונה של טסלה, הנהג לא שם לב למתרחש.

ברמה 2, המערכת מסייעת לנהג לתפקד טוב יותר. למרבה הצער, המוח שלנו אינו בנוי להתמודד עם רמה 3. הוא משתעמם, בשעה שעליו לשמור על ערנות ולהיות מעורב.

נראה לי שזהו מודל נאמן למדי לחיינו. עלינו להשתמש בטכנולוגיות כדי שחיינו במרחב הפיזי יהיו פשוטים יותר, בטוחים יותר ונוחים יותר, אך עלינו להציב מגבלות חדות בפני מערכות, כשהן מוציאות אותנו מן הנישה האבולוציונית שלנו. עלינו לגלות חשדנות כלפי מערכות שנועדו לנצל מעגלים של שחרור דופמין. עלינו לקבל את העובדה שבסביבות וירטואליות קשה ליצור מערכות יחסים עמוקות המבוססות על אמון. לכן, עלינו להשתמש ברשתות חברתיות כדי להעצים את מערכות היחסים הפיזיות שלנו, ולא כדי להחליף אותן.

יחלפו עשרות שנים בטרם נבין את ההשפעות של מסירת חלקים משמעותיים של חיינו בידי המרחב הווירטואלי. הגוף שלנו, המוח שלנו והחושים שלנו, עוצבו באורח מופלא כדי להפוך אותנו ליעילים במרחב הפיזי. עלינו לחשוב בזהירות רבה בטרם נכפה עליהם לתפקד בסביבות חדשות בחיפוש אחר הדבר הנוצץ הבא.

 

ביל דוידוב (Bill Davidow) שימש בתפקידי ניהול בכירים בתעשיית ההייטק ובתחום ההון-סיכון במשך יותר מ-30 שנה. הוא מחברם של ספרים רבים, בהם Overconnected.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תצלום ראשי: אדם מנסה לתפוס פוקימון במשחק פוקימון-גו בפריס. תצלום: Edward Berthelot, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ביל דוידוב, Medium.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על העתיד לפי פוקימון-גו

למיטב זכרוני, אנשים מתו מתאונות עוד לפני המצאת הפוקימון והרכב האוטונומי חלקית.
הייתי מעז ומנחש שאנשים מתו מתאונות עוד לפני המצאת הגלגל. בתקופה בה, על פי התזה של המאמר, היו מותאמים לחלוטין לסביבתם.

תנו למציאות להתרחש, היא ממילא לא שואלת אתכם.

03
דני

הטכנולוגיה, כפי שהביאה את העולם הוירטואלי, יכולה גם לסייע בהתאמת בני אדם לעולם הזה. סביר מאד שבקרוב אכן יהיו לנו (למי שצריך ורוצה ויכול להרשות לעצמו) עוד זוג עיניים, כמו לאותו דג. המוח האנושי מספיק גמיש כדי להתרגל לכך. הסכנה המתוארת היא אמתית, אבל לחלק ממנה יהיו פתרונות מהסוג הזה.