הצלחתי לגרש את הטירוף (ליום אחד)
X זמן קריאה משוער: 4 דקות
פתאום נכנס בי דחף לזרוק דברים. להיפטר מהם, להשליך במיאוס, לפנות את כל הדירה המחורבנת, לרוקן אותה מתוכן, באובססיביות, בפניות חדות - ממדפים לשידות, מארונות לקירות, משולחנות למגירות. כמה שטויות יש פה!
איך זה התחיל? מכתב בן שלוש שנים מקרן השתלמות נמצא קבור מתחת לערמה המכילה חשבונות חשמל, ספרים שהוזמנו מאמזון במועד לא ידוע, תעודת אחריות שתוקפה פג ודרישות תשלום מהאוניברסיטה (שאותן אני נהנה לדחות יותר מכל תשלום אחר). הוא נשמר שם מתוך החשש שיום אחד אאלץ להתייצב כמו דמות קפקאית במשרדי "פסגות", ובלי המכתב הזה, בלי חתיכת נייר בשנת 2015 לספירה, לא יתנו לי את הכסף. אני בוהה במעטפה ומבין שאני מטורף.
ואת הטירוף צריך לגרש, כמו שד, כמו רוח רפאים שרודפת טירה עתיקה.
הנה כמה דברים שאני מחליט לזרוק בהפגנתיות: ברכות לימי הולדת עד גיל 30; דיסק של "צלילי כדור הארץ" שלא ברור איך הסתנן אלי הביתה; חמישה טישרטים ישנים; שמרדף עם סיכומים למבחן מסימסטר א' תשע"ד; שתי חבילות כדורי טניס שכבר לא קופצים מי יודע מה; צרור של כבלים בעלי חיבורים שונים ומשונים לכל מקרה שלא יבוא. כל אלה נערמים לתוך שקית זבל גדולה המוצבת בפתח הדירה לקראת הירידה-לרגל אל היכל הפחים. אני שואף לטיהור וזיכוך מוחלט של בית, נפש וגוף, ולא אפסיק עד שאגיע למטרה, כמו קרנף דוהר, כמו קטר במנוסה, לטורנדו אימתני הפכתי, אל תעזו לעמוד בדרכי! (את האזהרה הזאת אני מפנה לקן נמלים שהתגלה מאחורי קופסת קרטון מוזנחת. במשך כמה חודשים היא עמדה בפינת הסלון כאבן שאין לה הופכין והסתירה מעיניי עולם שלם וחרוץ שהיה יכול לשמש לי השראה).
לאחר פרץ ראשוני של התלהבות אני מתחיל לחשוד שהבעיה העיקרית שלי היא ניירות. הנייר, או ליתר דיוק המכתב, הוא היצור החברותי ביותר בטבע. הוא נודד בעדרים ומחפש לעשות לו יישוב קבע הרחק מפח זבל או מַגְרֵסָה. אך לאור אופיים הקהילתי של המכתבים, לא קשה לאתרם. הם אפילו לא מתאמצים להסתתר, רק שורצים שבטים-שבטים בכל מקום. זה לא רעיון רע - להיטמע בסביבה. לעתים חולף זמן רב עד שמישהו מבחין בך. אבל מרגע שנחשפת אתה אבוד, ולכן אני מוצא כעת ערמות טפיליות של מכתבים בכל פינה, מינים מזנים שונים שהגיעו מכל קצוות עולמי - בנקים, חברות שירותים, אוניברסיטאות, מעסיקים. אפילו מבסיסי צבא ההגנה לישראל הם באו. הם צופנים בחובם את סודות עברי. אבל עד עכשיו הסתדרתי בלעדיהם יפה מאוד, ואין סיבה להניח שאהיה זקוק להם בעתיד. בתענוג גדול אני פותח שקית זבל נוספת ומתייג, "מסמכים".
אבל את תהליך הגירוש אי אפשר להגביל לחומר כתוב. מי שמסתפק בכך מסתכן בהשלכות נפשיות איומות, שלא לומר פיצול זהותי, כיוון שניירות ומסמכים אינם אלא עלה תאנה המסווה הצטברות חמורה הרבה יותר של פריטים מן העבר, כל אותם פריטים נשכחים שהצליחו איכשהו, בלי שאשים לב, למלא מדפים שלמים ברחבי הדירה. הם שייכים לגרסה של עצמי שהולכת ונמוגה עם כל גרב ספורט בלוי שאני שולף מהארון ומשליך אל הערמה הגדולה שצומחת על רצפת חדר השינה. ולא רק בגדים מאובקים יש בערמה, אלא גם שרידים מסוגים אחרים, כמו בקבוק ריק של קרם הגנה, או חפיסה בת 51 קלפים, או מפה ישנה של אמסטרדם (קרע בנייר משסע באכזריות את תחנת הרכבת, שהיציאה ממנה מלווה תמיד בחיוך גדול. הו אמסטרדם).
אני מסיים עם ארבע שקיות זבל של 90X75 ס"מ, מלאות בג'אנק, ובדרך החוצה מחליט ללכת עד הסוף ולאסוף גם את הבקבוקים למחזור בשקית אדומה גדולה עם לוגו מוזר. אני מדלג למטה תחת המשא הכבד, ניגש לסככה הקטנה שמחוץ לבניין, פותח את אחד הפחים הירוקים, מרים שקית אחר שקית בריכוז רב, מניח אותן בפנים ברכות וטורק את המכסה בנחרצות. אחר כך אני לוקח את שקית המִחזוּר, יוצא אל הרחוב, חוצה את הכביש אל הכלוב הצהוב ומרוקן לתוכו את הבקבוקים בזה אחר זה, בתחושה שהנה, אדם שעושה לביתו סופו שייעשה גם לסביבה ויהיה אזרח מועיל שתורם באופן פעיל ולא מסתפק בהצבעה בבחירות אחת לכמה שנים, או בלייק לידידה שהעלתה תמונות מהתנדבות, כי הניקיון והסדר מרככים את הנפש והופכים אותך בן רגע לאדם נדיב וטוב לב, ויש שיאמרו: טוב יותר בכל מובן אפשרי.
בבית אני מוזג לי כוס מים קרים ופותח את כל החלונות. קרני השמש חודרות פנימה ומציגות לראווה את המרחבים הפתוחים של דירתי. כמה נפלא. אני עושה לעצמי סיור קטן ברחבי הסלון ומקפיד לעמוד בכל אחת מהפינות הריקות שאליהן לא הייתי מסוגל לגשת עד לפני זמן קצר. החזה מתנפח מרוב גאווה - הכול אני יכול! אני ניצב שם בהילה של סיפוק ומעטה של זיעה מתוקה, רגע לפני המקלחת שאחרי, ומסרב להכיר בארעיותו של ההישג: הרי כבר מחר בבוקר יחל האי-סדר להתגנב בחזרה אל חיי. חולצה או מכנסיים ימצאו את דרכם אל הספה. תיק גב יתמקם לו על אריח מתוסכל. מכתב חדש יגיע מחברת הסלולר למרות שביקשתי במפורש להעביר את כל החשבונות לפורמט אלקטרוני. המכתב הזה, שינוח על השולחן בסלון, יבשר את תחילתה של הצטברות חדשה. ואני אתרגז ואחליט שהפתרון הוא לעשות ספונג'ה, אבל גם הניקיון לא יעניק לי הקלה. כמו מילה חצופה שעומדת על קצה הלשון וממאנת להתגלות עד שלפתע היא צצה כמה שעות לאחר מכן, זמן רב לאחר שהדיון הסתיים, וההיזכרות בה מעבירה בגוף רק רטט חולף של הנאה כשבעצם היה נדמה שהיא תוביל לאיזושהי שלווה עמוקה.
מחר בבוקר אני אבהה במעטפה שעל השולחן ואבין שאני מטורף. אבל מחר זה מחר, והיום השפיות חוגגת.
תגובות פייסבוק
9 תגובות על הצטברות חדשה
הקטע עם הניירות הוא חזק! אהבתי. כרגיל. יופי של כתיבה. המשך נא.
נכון!!
תומר היה נפלא. כל הכבוד. אני מזדהה ומצטרף למאבק בהצטברויות
מדליק, נהנתי מכל מילה !
אתה לא לבד תומר! הבנתי כל מילה!!
ענק מלך!
אתה לאאא מביןןןן מה הולך פהההה בארה״ב עם המכתבים.
זה נוראאאא
(אבל בינתיים עושה רושם שרשות הדואר פה, בניגוד לארץ, יעילה.)
קדימה לעשות סדר (כולל תמונות לפני-אחרי בבקשה).
זה מה שנקרא אתנחתא בין בלגן אחד למשנהו.
כתיבה חדה וקולחת
יפה לך תומר.
טיינקס
הרבה ברכיים
האם יש בעברית צורת זוגי?
במבט ראשון, השאלה נראית כמעט מיותרת, הרי יש לנו אוזניים ועיניים, ידיים, רגליים וירכיים, קרסוליים וברכיים. הצורה קיימת: -ayim, והדוגמאות לשימוש בה רבות. לא רק באיברי גוף, ובפריטים המשמשים בהקשר הנוגע לאיברים זוגיים כמו נעליים, מגפיים וערדליים, אלא במילים כמו מאזניים וכנפיים.
במבט נוסף, צריך לעצור לרגע ולפרק מעט את השאלה. הצורה קיימת כי אנו מזהים אותה, רואים אותה חוזרת במילים רבות שמשמעותן קשורה לעצם שמתגלה בשני מופעים מאוגדים, סימטריים, ביחד כמכלול. אחד ועוד אחד שיוצרים שניים – המצב הזה נוטה להיות ביסוד מילה שמסתיימת בצורן -ayim המציין זוג וזוגיות במובן של המכלול של שניים.
ובכל זאת, מדובר בקיום בעייתי. הריכוז הגדול של צורות זוגי במילים המציינות איברי גוף הוא מטעה. ריאה אחת, שתי ריאות – לא ריאותיים; כליה אחת ושתי כליות – לא כליותיים; גבה אחת ושתי גבות – לא גבותיים; תנוך אחד ושני תנוכים – ולא תנוכיים. האם נכנה את אלו "יוצאי דופן"? אך, יוצאי דופן ביחס למה? נראה כי יש מילים שמציינות אברי גוף שיש להן צורת זוגי. אך במילים אלו, צורת הזוגי מציינת לא רק את השניים או השתיים שיש לנו על פי הגדרה, מהטבע, אלא גם מספר גדול יותר. אורתופדים בודקים הרבה ברכיים במהלך יום עבודה ורופאי אף אוזן גרון מסתכלים לתוך הרבה יותר משתי אוזניים. לצד זה, כשאנחנו משתעלים והשיעול אינו עובר אנחנו הולכים לבדוק את הריאות, כלומר אפילו כשמדובר בריאות שלי עצמי, השתיים הן אכן "ריאות". זהו המצב גם באשר לאביזרים המשמשים איברי גוף זוגיים: נעליים, מגפיים, ערדליים. המילים מציינות גם זוג וגם הרבה. ועל הידיים אנו עוטים כפפות, לא כפפותיים, גם כשמדובר רק בידיים שלנו וגם כשאיננו גידמים.
שחלות, כמו כליות וריאות, יכולות להוביל אותנו לקביעה שמבחינת הצורות הזוגיות, המילים המציינות איברי פְּנים מתנהגות אחרת לעומת איברים הנראים לעין ברגיל, שהרי אין "שחלותיים". במובן הזה, נעיר כי "אין" מתייחס לכך שלמיטב ידיעתי, בשום טקסט עברי (לפחות בן הדורות האחרונים) המילה "שחלותיים" לציון שתי השחלות בגופה של אישה אינה מופיעה.
אכן, שאלת מה "יש" ומה "אין" בשפה מתגלה כאן במורכבותה המשמעותית. כי צורת הזוגי, כלומר הסיומת האמורה, -ayim, זמינה לנו למדי לשימוש. אך באיזה מובן היא זמינה? אמרתי "למדי" כי השימוש בה אינו חופשי לחלוטין, רחוק מכך.
קודם לכן, עוד מילה על "יש" ו"אין". בגישה האמפירית, כלומר הגישה שמסתכלת על הנתונים הקיימים בטקסטים, בלי להתערב בהם ובלי לשער "מה היה יכול להיות" או "מה אפשר" או "מה מותר", יש אסימטריה עקרונית. "יש" הוא מה שיש בטקסטים. "אין" משמעותו שלא מצאנו בטקסטים, אלא ש"אין" אינו מאפשר לנו לומר הרבה מעבר לכך, כי אם יופיע בטקסטים, לא נוכל להכחיש שה"יש" השתנה מעט. רצוי שיהיה זה יותר מאשר מופע יחידאי: הבלשן הגדול יעקב פולוצקי נהג לומר: "אחד יכול להיות טעות, שניים רושמים בצד, שלושה זה סעיף בדקדוק". הנחיה מתונה ומאוזנת לכל מי שגישתם אמפירית וחופשית מדעות קדומות ומתכתיבי בית הספר וספרי הדקדוק הדידקטיים.
יתרה מכך, אל לנו להיות שבויים בצורה. "מספריים" מציין כלי שיש בו מהות זוגית, אך אין לנו מילה לכנף האחת שלו. השם הפרטי של עיר הנצח, "ירושלים", נראה זוגי אך המקורות הקדומים, גם במקרא, מדברים על "ירושלם" ומקור השם כלל אינו ברור לנו, כך שאין סיבה לראות פה דווקא צורה זוגית, עוד לפני אזכור הזהירות שיש לנקוט בשמות פרטיים, שהם קטגוריה לשונית בפני עצמה.
אם כך, האם אפשר לומר שיש בעברית זוגי? הצורה קיימת. לא פעם היא משמשת בהקשרים של שניים או שתיים, הגם שהמילים הזוגיות יכולות להתייחס גם לריבוי גדול יותר. מעבר לצורה שאנו מזהים במילים מסוימות, האם הצורה עצמה זמינה לנו לשימוש יצרני? היא אכן זמינה, אבל יצירה של מילה בצורת זוגי שתציין שני פריטים זהים פחות או יותר תביע משהו נוסף. על פי רוב, יצירת מילה כזאת תיעשה במשלב הפואטי, או מתוך משחק וקריצה לקוראים או למאזינים. דוברים ודוברות של עברית יזהו את המשחק, יבינו את ההצבעה אל המישור הפואטי, וגם ידעו לא לחפש את המילה במילון שעל המדף. זהו אזור יצירתי, פתוח למדי של השפה העברית, שנותן עוד קיום לצורת הזוגי, אך גם מצביע על כך שבימינו, היא אינה חופשית לגמרי, בניגוד, למשל, לסיומת הרבים. יש ואין בעת ובעונה אחת, בעיה ותמיהה, בעיות ותמיהות, ואם תרצו: בעיותיים ותמיהותיים.
הנחיות לנוסעים
גדעון לבלהתפרפר. בספרדית יש מילה שקשה למצוא לה תרגום הולם בשפות אחרות. זהו...
X 3 דקות
כראוי ושלא כראוי
בתחום הלשון, ה"מה" הוא אדיר בהיקפו. מספר התופעות, העובדות, המרכיבים והמבנים עצומה מאוד. קשה להקיף את הכול. אפילו ביחס לשפה אחת, נדרשים לכך יותר מחיים שלמים של אדם, וגם חדי העין ועמוקי התפישה ביותר יחמיצו חלקים מן המכלול. קשה לחשוב על יצירה אנושית מורכבת יותר: כל שפה מגלמת פעילות של אינספור בני אדם על פני פרק זמן ארוך ביותר, שרובו הגדול אינו מתועד בכתובים. האנלוגיה המיידית, הטבעית – תרתי משמע – היא הביולוגיה, מערכות החיים.
מתוך כל ה"מה" העצום הזה, יתכן שנוכל לדבר מעט על דברים מתחום ה"איך". כשה"איך" מתייחס לציר הזמן, האפשרויות שלנו להשיב עליו יהיו מוגבלות מאוד. לעומת זאת, כאשר ה"איך" מתייחס למכלול של מבנים, אולי נוכל להשיב על ידי צירוף של מספר תופעות, עם נימוק סביר לכך שאנו מציגים אותן ביחד. או-אז נעמוד מול מה שכיניתי כאן בעבר "סעיף בספר הדקדוק של הלשון" ולומר פשוט: "הנה, כך".
ברמה האתית, העיסוק התיאורי בלשון דורש צניעות ומלמד אותנו ענווה. תמיד נצטרך לזכור שמולנו יש תמונה חלקית, נתונים ספציפיים, צלליות והשתקפויות של אינספור השפעות ותהליכים, בעוד אנו מנסים לתאר את המכלול שמעניין אותנו: קטע מסוים ממבנה ענק, שגם משתנה כל העת. כשאנו מוצאים את עצמנו מול טקסט, אנחנו מול מה שמכונה בצרפתית état de langue, כלומר מצב נתון של שפה, ששונה ממצבים אחרים – כלומר מהעולה מטקסטים אחרים, ובוודאי בתקופה אחרת. וגם מול טקסט מסוים, או מול קורפוס של טקסטים שיש היגיון לצרפם יחד לצורך התחקות אחר תופעה, מתגלה לנו שהכול מורכב מאוד, ולא פעם גם מפתיע. ובכל זאת, אין מדובר בעבודה סיזיפית, אלא בהתקדמות איטית ורבת יופי ביערות עד של עושר מופלא, שבהם אנחנו פוסעים בזהירות, מביטים, רושמים, מתעדים ולאחר מכן מסדרים.
ההקדמה התאורטית הזאת טובה לכל רשימה מהרשימות במדור הזה, ויש לקוות שכל זמן טוב לה גם מבחינת הקוראים והקוראות. והנה מיד דוגמה לתופעה שאפשר להעלות קווים ל"מה" שלה, אך ה"איך" והרבה יותר מכך ה"למה", הם מעבר לאופק, אם בכלל.
ובכן. חברת כנסת בשם אסנת מארק עמדה להתמנות לתפקיד ממשלתי בכיר. וכך נכתב בעיתון:
"לדברי מקורות המעורים בפרטים, ועדת המינויים תכננה שלא לאשר את המועמדות של מארק, והח"כית לשעבר בחרה למשוך אותה בטרם התבשרה על כך".
חברת הכנסת "בחרה למשוך אותה [= את המועמדות]", לאחר שוועדת המינויים "תכננה שלא לאשר את המועמדות". בשתי הפסוקיות, יש לנו מקור פועל שמשמש כמושא: "בחרה למשוך" ו"תכננה שלא לאשר". אלא שבמקרה הראשון מופיע מקור הפועל, "למשוך" כך כפי שהוא, ואילו במקרה השני, "לא לאשר" מופיע כשלפניו "ש-".
נפנה מיד לדוגמה נוספת, מעיתון אחר, יום למחרת הידיעה על חברת הכנסת מארק. הפעם מדובר בעיתון ספורט, שעוסק בעתידו של אסף נמני, מאמן קבוצת הכדורגל הפועל חדרה: "בחדרה החליטו שלא לדון בעתידו של אסף נמני". הם לא החליטו לדון, אלא החליטו שלא לדון.
דוגמאות כאלה אפשר לאסוף מדי יום, ודומה שברור למדי שכשמדובר במקור פועל שלול, יכולה להופיע לפניו "ש-", ואילו כשמדובר במקור פועל שאינו שלול, לא תופיע לפניו "ש-" בשום מקרה. עד כה, מדובר במקור פועל שהוא מושא לפועל נטוי: החליטו לדון או החליטו שלא לדון, בחרה למשוך או תכננה שלא לאשר. הפיתוי לשאול "למה קיים הבדל כזה?" ברור וטבעי. ויש מי שעבורם ברור וטבעי עניין נוסף: שאמורה להיות סימטריה בין חיוב ושלילה. כלומר שתת-מערכת של צורה חיובית תהיה סימטרית לתת-מערכת של צורה שלילית. והנה, הדוגמאות, שתי הדוגמאות הקטנות, מראות אנטי-סימטריה ברורה: לפני מקור פועל חיובי אין "ש-" ולפני מקור פועל שלול יכולה להיות "ש-". ואני אומר "יכולה להיות" כי יש דוגמאות למקור פועל שלול ללא "ש-", עניין שכל מי שייגש לתאר את התופעה באורח מלא יצטרך להתמודד איתו.
הנה: התיאור של ה"מה" קודם, והוא רחוק מלהיות שלם. האם אכן בחיוב אין "ש-"? האם בשלילה יש "ש-" תמיד? ואם לא, מה התנאים שבהם יש "ש-" לעומת התנאים שבהם אין "ש-"? אנחנו עמוק בניסיון ראשוני לגשת לתיאור ה"מה", וכבר ברור שהעבודה רבה וככל הנראה היא אינה פשוטה.
זאת ועוד: אפילו לא מיצינו את קמצוץ הדוגמאות שהבאתי כאן. בשתיהן ראינו מקור פועל כמושא של פועל נטוי. האם ה"ש-" מופיע או לא מופיע במקור הפועל השלול בתלות בפועל הנטוי, בסוג הפועל מבחינה סמנטית? ובכלל, האם יש תת-קבוצה הניתנת לאפיון של פעלים שאם יש להם מושא שהוא מקור הפועל הוא יופיע כשלפניו "ש-"? יכול להיות. את זאת נוכל לבדוק לאחר שנאסוף הרבה מאוד דוגמאות מתוך קורפוס של טקסטים. דרישה בסיסית והכרחית.
ואולי אנחנו מחפשים מתחת לפנס צר מדי? יש בעברית המודרנית מצבים של "ש-" שלעתים מופיע ולעתים אינו מופיע, שגם הם ראויים לתיעוד, למיפוי, לבירור ולתיאור. למשל, "הם עובדים כראוי" לעומת "הם מתנהגים שלא כראוי". שוב נראה, במבט ראשוני וחטוף, שה"ש-" ייטה להופיע עם הצורה השלילית. עוד "מה" לעבוד עליו. ורק לאחר מכן יתכן שנוכל לקשור בין תופעות דומות בשני מבנים שונים.
יתכן שבמהלך הניסיון להבין את המבנים הללו נפנה לביטויים כמו בכותרת המאמר הזה, או לביטויים קדומים יותר המעלים תהייה בעניין שימושים ב"ש-", כמו "מתוך שלא לשמה בא לשמה", ששייכים ל-état de langue אחר, ואולי יוכלו להאיר לנו מנגנון שעינינו אינן רואות מיד, ואולי לא. עסק מורכב, אמרנו. תענוג.