לכולנו היכולת האוטומטית, במידה כזו או אחרת, להתעלם מהדברים הבולטים והרועשים סביבנו, כדי לחלץ את הפרטים הקטנים שברקע. למעשה, קשב סלקטיבי זה הוא מפתח מרכזי בהתפתחות קוגניטיבית נורמלית ואחד מביטויו הנודעים בפסיכולוגיה הוא "אפקט מסיבת הקוקטייל": היכולת לא רק להפנות תשומת לב לשיחה מסוימת בתוך רעש מסביב, אלא גם להקצות קשב, בלי כוונה תחילה, לפרטים אי שם ברקע כדי לקלוט למשל את שמנו שנהגה לפתע בשיחה אחרת, רחוקה.
לבעלי אינטליגנציה גבוהה מהממוצע היכולת להתעלם מהדברים הבולטים עשויה להיות קושי. אנשים אינטליגנטים מתקשים לזהות נוכחות ותנועה של אובייקטים גדולים, טוענים חוקרים מאוניברסיטת רוצ'סטר בניו-יורק. זהו קושי המאפשר להם לסנן הסחות דעת ולהתרכז במטלות באופן יעיל יותר מהממוצע.
על הנבדקים במחקר הוטלה משימה פשוטה: הם התבקשו לעקוב אחר אובייקטים צפים על פני מסך מחשב ולענות מהר ככל האפשר מה כיוון תנועתם. בעלי מנת משכל גבוה הצטיינו בזיהוי תנועת האובייקטים הקטנים והתקשו דווקא בזיהוי תנועת הגדולים, משימה שהיתה לכאורה קלה יותר. כלומר, "זה לא שאנשים עם מנת משכל גבוהה פשוט יותר טובים בתפיסה חזותית", אמר בראיון ל"טלגרף" ד"ר דוג'ה טאדין שהוביל את המחקר, "תחת זאת, התפיסה שלהם דקת אבחנה יותר". החוקרים מציעים כי הנטייה האוטומטית להעדיף את הפרטים הקטנים על פני הגדולים משקפת סדר עדיפויות מיטיב: הצלחה להתעלם מהמובן מאליו שנמצא מתחת לאף, מאפשרת להתמקד בפרטים הקטנים ולהתמיד בקשב זה לאורך זמן.
הקשר שבין קשב סלקטיבי ובין IQ מעניין במיוחד כשמדובר בהפרעת קשב וריכוז (ADD). על אף ההסכמה כי יש קשר גנטי ביניהם, באופן מעניין האחד לא מנבא את השני בהכרח. כלומר, ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז עשויים להיות בעלי אינטליגנציה ממוצעת, גבוהה מהממוצע או נמוכה. ישנם חוקרים התולים שונות זו בגורמים סביבתיים על ההתפתחות, וישנם המנסים להסבירה בשל ההגדרה הרחבה למדי של אינטליגנציה על סוגיה השונים. המחקר הנוכחי אינו דן בהפרעות קשב וריכוז, אך הוא מעלה על הדעת נקודת איזון אפקטיבית, לפחות בכל הקשור להבחנה חושית של הקשב: הקושי לזהות את תנועתם של אובייקטים בולטים הוא מיטיב כאשר אינו עולה מעל רמה מסוימת.
מקורות
המחקר על הקשר בין אינטליגנציה לבין הבחנה חושית.
מחקר אורך על תאומים, שבחן בין השאר את הקשר הגנטי בין הפרעות קשב לבין מנת משכל
עוד על הקשר בין הפרעות קשב לבין מנת משכל
תגובות פייסבוק
תהנו! (זו פקודה)
מעין גולדמןאני רוצה לכתוב. חייבת. רוצה לכתוב כמו שנשים מסוימות רוצות להתאהב. כמו...
X 7 דקות
כך ברחתי
״תוך כדי נסיעה, פתחתי בחשאי את חגורת הבטיחות. כשהרגל שלו דרכה על דוושת הבלמים ברמזור אדום, פתחתי את הדלת וברחתי מהמכונית. לא היה לי ארנק, לא היה לי כלום. אבל ידעתי שיהיה בסדר, כי היו לי סיגריות״. כך מתחיל סיפורה של ג׳ניפר היקסון. היא חלקה את חייה עם גבר אלים. אלים מאוד. והיא למדה לתמרן סביב מצבי הרוח שלו. להיות נחמדה. להרגיע אותו. ובסופו של דבר גם לברוח. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה היא ניסתה לברוח. הפעם היא מצאה את עצמה בשכונה נחמדה, עם מדשאות מטופחות ורעש מרגיע של ממטרות, וכל מה שהיא רצתה זה כמה שעות של שקט, בלי אלימות.
ואז היא מנסה לנוח. להדליק סיגריה. והיא מגלה שאין לה מצית, אבל ממול עוברת אישה נסערת, בוכה. זו נותנת לזו סיגריה, זו נותנת לזו גפרורים. כלומר, גפרור אחד, כי החבילה שהייתה בכיס שלה עברה לפחות כביסה אחת ורק אחד מהגפרורים שרד. הן מעשנות ביחד. השיחה מתפתחת ביניהן במהירות, כי הן מיד מזהות את אותם סימנים ומחליפות סיפורים. הלילה הזה לא קל לשתיהן. ״אני יכולה לספר לה גם את הדברים המכוערים״, אומרת היקסון, ״כי היא מבינה איך זה יכול להיות נורא וגם יפה, וכמה מתוק הוא יהיה אלי כשאחזור״.
האישה הזו, הזרה, לוקחת אותה לביתה. ״זה היה ביקור מהעתיד שלי״, היקסון אמרה לעצמה בדרכה הביתה, אל החבר האלים שלה. ״אבל אני... אני יכולה לעזוב מתי שאני רק רוצה״. זה לקח לה הרבה זמן, אבל היא נגמלה: מהסיגריות ומהגבר. והיקסון סיפרה על כך בערב של ארגון The Moth המוקדש למספרי סיפורים. ההופעות החיות מועלות לפודקאסט הנפלא של הארגון, והסיפור המפתיע, המלא חמלה והומור הזה, מסופר בפרק שכותרתו Where There's Smoke.
ואולי היא שוב תפרח
ג'ו מת'יוסהדמוקרטיה נבנתה לראשונה על הרבה אבנים רופפות. השאלה כעת היא אם אפשר...
X 5 דקות