השני לא סתם טיפש

מה יקרה לנו אם באמת ננסה להבין את מי שמולנו וחושב אחרת, לגמרי אחרת?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

יש משחק מהנה שאני אוהב לשחק עם חברים שאפשר לסמוך עליהם: המשחק נקרא "דעות שנויות במחלוקת". החוקים הם פשוטים: לאחר סיום המשחק, אסור לדבר על דעות שנאמרו במהלכו , ואסור ל"התווכח" – אלא רק לשאול שאלות באשר לסיבות שמישהו מרגיש או חושב כך או אחרת. הדעות יכולות לנוע בין "אני חושב שסרטי ג'יימס בונד מוערכים יתר על המידה" לבין "אני חושב שדונלד טראמפ יהיה נשיא מצוין".

בדרך כלל מישהו מגיב לדעה ואומר, "או אלוהים! לא היה לי מושג שאתה אחד מאותם אנשים!" "חשבתי שאתה בצד שלנו!"

אנו משתפים בקישורים לאתרי חדשות, אתרים שקיימים בעיקר כדי לייצר תוכן שאפשר לשתף, כך שחברים יוכלו לטפוח אחד לשני על השכם וללעוג למי שנמצא בצד השני.

הרעיון שכולם דומים לי נקרא בפסיכולוגיה "הטיית הקונצנזוס השגוי". נטייה זו מופיעה לעיתים קרובות כאשר אנו רואים מדדי רייטינג של תכניות טלוויזיה וחושבים "מי לעזאזל צופה ב-NCIS?" או בפוליטיקה, "כל מי שאני מכיר תומך בפיקוח הדוק על נשיאת נשק! מי הדפוקים שמתנגדים לכך?!" או בסקרים, "מיהם האנשים שמצביעים עבור בן קארסון?"

באינטרנט המשמעות הנובעת מכך היא שאנחנו עשויים להיות מופתעים מדעות של חברינו או בהקשר רחב יותר מהדעות באמריקה. במשך הזמן הדבר הופך בהדרגה לאמונה לא מודעת שאנחנו וחברינו שפויים ואילו ה"צד השני" משוגע ויש ללעוג לו – צד שני שפשוט לא "מבין את זה" וברור שהוא פחות אינטליגנטי מ"איתנו". אך התנהגות חברתית מקוונת מתנשאת איננה מועילה, היא מאדירה את עצמנו על חשבון דיון רבגוני ואם נרצה לערוך דיון פורה באינטרנט עלינו להשאיר התנהגות זו מאחור.

התופעה שמתפתחת היא סוג של בועה מהדהדת אשר כל מי שבתוכה משוכנע באופן הולך וגובר שכולם שותפים להשקפת עולמו, שמספרם גדל, בעוד שלא כך הוא. הדבר פועל כמו שעון: כאשר מתרחש אירוע והמעגל החברתי שלך ברשת מגיב בהלם לעובדה שמי שנמצא מחוץ למעגל החברתי מגיב באופן בלתי צפוי, אנשי המעגל שלך לועגים לצד השני על כך שהם "מנותקים" או "טיפשים".

פרדריק דה בוֹר, אחד הכותבים החביבים עלי, נוגע בסוגיה זו במאמרו "Getting Past the Coalition of the Cool". הוא כותב:

"[האינטרנט] מעודד את טשטוש האבחנה בין חיי העבודה, לבין החיים החברתיים ובין החיים הפוליטיים. " הי, האדם שצייץ על תכנית הטלוויזיה שאני אוהב גם כן שונא חוסר צדק", בהמשך הדבר הופך ל"אני יכול לזהות בעל ברית לפי תכניות הטלוויזיה שהוא אוהב". העובדה שאתה יכול לחלץ מווידאו של ריהאנה דעות פוליטיות הופך בדרך המעורפלת המאפיינת את האינטרנט לתחושה שמי שאינו רואה משמעות פוליטית במוזיקה של ריהאנה אינו מצוי בצד שלך."

כאשר אנשים מכריזים שהם אינם "בצד שלנו" התגובה הראשונית שלנו היא לברוח או לפטור אותם כטיפשים. כדאי להבהיר כי ישנם אנשים גזענים, מלאי שנאה שאינם ראויים לבדל של תשומת לב. אני מתכוון לאנשים שלאמיתו של דבר מחזיקים בהשקפת עולם הפוכה סביב סוגיה מורכבת, והיא נובעת מסיבות שקולות ואמיתיות, או בכל אופן טובות לא פחות משלך.

אין מדובר בסוגיה של "תקינות פוליטית". זוהי דחיה בסיסית של האפשרות לשקול את העובדה שאנשים שאינם מרגישים כמוך עשויים להיות צודקים. זו העדפה לראות את הצד השני כגזור לפני תבנית נתונה ולא כפי שהם – בני אדם מורכבים.

במקום שתהיה לנו סקרנות אינטלקטואלית אמיתית אנו משתפים בקישורים לאתרי חדשות, אתרים שקיימים בעיקר כדי לייצר תוכן שאפשר לשתף, כך שחברים יוכלו לטפוח אחד לשני על השכם וללעוג למי שנמצא בצד השני. הביטו בהם, בצד השני! הם כל כך טיפשים ולא מסוגלים לראות את הדברים בדרך שאני רואה אותם.

לשתף בקישורים שלועגים לצד השני כאילו מי שנמצאים בו הם קריקטורות אינו סימן לכך שאנחנו מעודכנים יותר. זהו סימן לכך שאנחנו מעדיפים להיות אידיוטים זחוחים במקום לבחון השקפות חלופיות. זהו סימן לכך שאנחנו מעדיפים להראות לחברים שלנו שאנחנו דומים להם מאשר לנסות להבין את אלו שאינם חברינו.

כך אין שום אפשרות שתחשוב את עצמך לאדם סקרן, במיוחד במדיה החברתית. איננו יכולים לחשוב על עצמנו כאנשים "אמפתיים" ואז להפנות את הגב ולזלזל במי שאינו מסכים אתנו.

המשמעות בכל הנוגע לטוויטר ולפייסבוק היא שאנחנו מעדיפים לשתף בדברים שקל יהיה לקבל עבורם אישור והסכמה מחברינו מאשר לשתף בדברים שאנחנו יודעים שהם אמיתיים. אנחנו משתפים בחומרים שמתעלמים ממציאות רחבה יותר, שמשתפים במידע באופן סלקטיבי או שהם פשוט שקריים. המידע המוטעה כל כך נפוץ עד שהוושינגטון פוסט הפסיק לפרסם את הטור שבודק עובדות באינטרנט כי נראה שלאנשים פשוט לא אכפת אם החומר אמיתי.

"אם בעבר הפרכת זיופים באינטרנט דרשה מידה מסוימת של חקירה, כיום הדבר קל עד כדי שיטוט ולחיצה על דף ה'אודות' או ה'גילוי נאות'. בעוד שבעבר הנכונות להאמין למתיחות ברשת נבעה מתוך בורות תמימה, כיום לעיתים קרובות אין זה כך. כותרות כדוגמת "קייסי אנתוני נמצאה מבותרת במשאית" הופכת לויראלית בדרך הישנה של שמחה לאיד ואפילו שנאה."
"כיום חוסר אמון בממסד הוא כה גבוה והטיות קוגניטיביות הן תמיד כה חזקות עד שאנשים הנופלים קורבן למתיחות שמופיעות במסווה של סיפור חדשותי לעיתים מעוניינים רק בצריכת המידע שנמצא בהתאמה עם דעותיהם – גם כאשר מדובר בזיוף בעליל."

הפתרון שדה בור מציע הוא: "אתה צריך להיות מוכן להקריב את ביטויי ההתנהגות החברתית שצברת לך בזהירות ולהיות מוכן לעבוד עם אנשים שאינם כמוך".

במילים אחרות עליך להכיר בעובדה שבצד השני יש אנשים ממשיים.

אך אני רוצה ללכת עוד צעד אחד קדימה. עלינו לגשת לכל נושא כשלנגד עינינו האפשרות שהפעם אנחנו טועים.

האם אין זה אפשרי שאתה, הקורא ב-Medium – ומשתמש מתקדם בטוויטר, ממש כמוני, לוקה בכך מעת לעת? האם אין זה אפשרי שאיננו צודקים בכל? שהאנשים המתגוררים במקומות שונים משלך, הצופים בתוכניות שאינך צופה בהם וקוראים ספרים שאינך קורא, הם בעלי דעות ומערכת אמונות תקפות כמו שלך? הייתכן שאינך רואה את כל התמונה?

אתם חושבים שהתקינות הפוליטית יצאה משליטה? עקבו אחר הפעילים החברתיים הרבים בטוויטר. אתם חושבים שעמדתה של אמריקה בקשר לכלי-נשק היא תמוהה? קראו את הידיעות על כך ש-31% מהאמריקנים מחזיקים בבעלותם נשק. אינני מתכוון לומר שהצד השני צודק אלא שסביר להניח שיש לו סיבות אמיתיות לחשוב כך. ורק לאחר שנבין את הסיבות הללו נוכל לנהל דיון אמיתי.

כפי שכל משתתף ותיק במועדון דיבייט יודע: אם אינך יכול להסביר את העמדה הנגדית של יריבך אינך מבין את הנושא לעומק. אנחנו יכולים לקונן ככל שנרצה על המבוי הסתום הפוליטי ועל התקשורת מעוררת המחלוקת. אבל לא נוכל להתקדם באמת כבני אדם עד שלא נעשה מאמץ כן להבין את האנשים שאינם כמונו. לא תצליח לשכנע אף אחד לחשוב כמוך אם לא תכבד את עמדתו ואת דעותיו.

הנה אתגר לפעם הבאה שאתם מנהלים דיון עם מישהו שלא מסכים אתכם: אל תנסו "לנצח". אל תנסו "לשכנע" אף אחד בהשקפתכם. אל תנסו לצבור נקודות על ידי כך שתלעגו להם באוזני חבריכם. במקום זאת נסו "להפסיד". הקשיבו להם. בקשו מהם לשכנע אתכם והתכוונו לכך. אף אחד לא עומד לגלות לחבריכם שוחרי איכות הסביבה שרק שאלתם שאלות הבהרה אחרי שאחיכם הציג את עמדתו בעד קידוחי גז ונפט באמצעות פצלים, תוך פגיעה בנוף ובסביבה.

או שאולי בפעם הבאה שתחושו צורך עז לשתף קישור במדיה החברתית בענייני אקטואלי, שאלו את עצמכםן מדוע אתם עושים זאת. האם זה מפני שהקישור מגלה מידע שלא חשבתם עליו? או שהקישור מאשר את השקפת עולמך ומזכיר למעגל החברים האינטלקטואלי שלך שאינך בצד השני?

אני מפציר בכם לחפש מישהו שמנוגד לכם. כאשר אתם שומעים שמישהו מצטט "עובדות" שאינן תומכות בהשקפתכם? אל תחשבו ש"זה בטוח לא נכון!" במקום זאת נסו לשקול את האפשרות "הממ, האם יתכן שהאדם הזה צודק? כדאי שאבדוק את זה".

הסירוב להבין באמת את אלו שאינם מסכימים איתך הוא עצלות אינטלקטואלית וחמור מכך, הדבר בדרך כלל גרוע יותר ממה שאתה מאשים בו את הצד השני.

 

שון בלנדה (Sean Blanda) הוא העורך הראשי והמנהל של 99U, אתר שזכה בפרסים ומשמש פלטפורמה לכנס שנתי. הוא מחברה של סדרת ספרים ועורך רבעון העוסק בהעצמת הקהילה היצירתית. שון בלנדה מתגורר בניו-יורק.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שוֹן בְּלַנְדָה.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על השני לא סתם טיפש

01
בנצי בר טלולה

אני במלכוד
מצד אחד בא לי לכתוב מאמר נהדר, אני מסכים עמו
מצד שני מהות המאמר טוענת נגד תגובה שכזו

מאמר טוב
בכל זאת
נראה מי ידע באמת
לפעול לפי אותה הצעה

05
בועז בש מרץ'

מאמר חשוב ביותר ו"חובה" למגיבי טוקבק ודפי פייסבוק למיניהם!
חסר במאמר פן נוסף של "הטיית המציאות לטובת הדעה האישית"
והוא הפן שמגיע דווקא מקרב אנשים פיקחים מהממוצע.

הסוג הראשון: בעלי IQ גבוה וידע רב (בין אם בתחום ספציפי או כללית)
אנשים כאלו חווים "הצלחות" בד"כ בויכוחי מידע וידע ומודעים לחלק החיובי של יכולותיהם. הבעיה מתחילה ש"רוב הפעמים" (שהם צודקים) הופך ל"תמיד"
ובכך הם למעשה "עובדים נגד עצמם" (ה"אני הפנימי" או תת-המודע רוצה תמיד להיות במצב של איזון וחוויית הצלחה ומסתיר מהמודע את האפשרות לטעות)

הסוג השני: אנשים בעלי כוח ועמדת השפעה גדולה (מנהלים בכירים, מנהיגים וכ"ו)
אנשים אלו הגיעו לעמדה זו בעזרת קורטוב של כישרון ויכולות (לפעמים הרבה ולפעמים מעט) + מנה גדושה של שאפתנות וביטחון עצמי (הכרחי כדי להגיע לעמדה בכירה של כוח) כאן ישנו "עיוורון מרצון" לאפשרות הטעות ועיוורון זה, אמנם עוזר להגיע לעמדות גבוהות של כוח והשפעה, אבל הופך להרגל ובכך יוצר "נקודה עיוורת" שעלולה להפיל את האדם עצמו ו/או כל מה שבשליטתו. דוגמא: סטיב ג'ובס שחלה בסרטן ורימה את עצמו שעדיף לטפל טיפולים אלטרנטיבים בלבד מאשר לעבור הקרנות כואבות ומוציאות אנרגיה ובכך בעצם גזר על עצמו דין מוות.

"השאלה" מהמאמר הזה כמובן היא - איך מיישמים?
הצעתי - בהתאם להצעת בלנדה, מצאו אדם שונה ממכם בדעותיו, אבל כזה שמקבל את "חוקי המשחק" של הדיון הענייני והתרבותי וערכו דיון איתו בסגנון "שאלות סוקראטיות" (שאלות חקר על שורש הדיעה וחוזק הלוגיקה והעובדות שלה)
אם במהלך השאלות מתברר כי הלוגיקה והעובדות חזקים - שנו את דעתכם!
או, במקרה שהמבנה אינו איתן (לוגיקה ו/או העובדות) - ניתן גם להגיע "להסכמה שלא להסכים" ולעבור לתחום הדיון הבא.

06
יעקב

מעמיק ומעניין, אבל במדינה שבה רוב התגובות הן "שליפה מהמותן" ומקום לפרוק תסכולים תוך שימוש במספר מילים מוגבל, סיכוי קלוש שיזכה לתהודה וספק אם רוב הקוראים יעברו על כל התוכן ולא ינטשו לאחר הפיסקה השלישית.

07
רמי פריד

חובה להבחין אם ויכוח כלשהו מתנהל על עובדות (שמן הסתם הן אוביקטיביות) או על הסבר אפשרי להופעתן (המבוסס בחלקו על ידע חלקי קיים), או על דעות או חוויות (שהן סובייקטיביות במהותן). אם הבחנה כזו נעשית באופן ביקורתי (ולא שיפוטי!) אזי ישנה סבירות גבוהה שהויכוח יהיה לשם בירור עצם העניין ("לשם שמים") ולא לשם ניגוח והתנצחות לשמם.