שקרים מהחיים חברה'מן מ-48

צהרי היום, קו 48, השמש זורחת וחמימותה מציפה את האוטובוס המשייט צפונה לעבר העיר הסמוכה. בתחילה ליטפה בעדינות כאילו נותנת למזגן את הכבוד הראוי לו, אך ברגע שזיהתה שמץ של שאננות התחילה לתקוף בלי רחמים ולהכניעו מהלומה אחר מהלומה. אגל זיעה ראשון מבצבץ על רקתי. עוד רבע שעה אני אמור להתייצב לפגישה ועדיין לא נחלצנו מהפרברים.

הנהג הוא איש נחמד נורא. כמה נחמד הוא הנהג. נוסע לאט ובזהירות. בקו 48 המשייט צפונה נוסעים קשישים רבים, ולכל אחד הוא נותן שירות מופתי, מקפיד להתקרב אל שפת המדרכה כמה שרק אפשר כדי שיוכלו לעלות ולרדת בבטחה. כזאת התחשבות לא ראיתי כבר מזמן בתחבורה הציבורית. אפשר לומר שמדובר בתופעה חסרת תקדים. זה יהיה סיפור נהדר לשבירת הקרח בפגישה. אם אאחר בדקה או שתיים או שלוש, אשתמש בו כאנקדוטה מעוררת השראה שתפיג את המתח ותחלץ אותי ממבוכה קלה. בכל זאת, לאחר לכזאת פגישה.

זקנה קטנטנה עולה לאוטובוס, בטח חוזרת הביתה מבילוי בעיר, הרי בשבילה זו שעת ערב. היא מתקשה לראות מבין הקמטים, פניה שוחות-שוחות, כל אחת מדברת היסטוריה. ברגע של נחת הייתי שמח לגשת לעזור ואולי אפילו זוכה לשמוע שניים-שלושה סיפורים מלהיבים על מלחמות והסכמים וכיוצא באלה. צפוף באוטובוס, והיא מתקשה לפלס דרך אל הכיסא הפנוי ברביעייה הקדמית. אבל לא הנהג שלנו יקשה על אזרחית זהב. לא עולה בדעתו לנסוע לפני שהיא מתיישבת, אפשר ממש לראות איך המחשבה נאבקת להתגבש במוחו, אך לשווא. הם לא יאמינו, האנשים הטובים שממתינים לי בסוף המסע, יחשבו שטוויתי מעשייה. "אתה מדבר פה על מענטש מיקום אחר, כאילו לא שייך לעולם הזה, כאילו לא מכיר את הכללים".

האוטובוס כמעט ומחדש את תנועתו, אך פתאום דפיקה: זקן על קלנועית מקיש בדלת האחורית עם מקל הליכה. אני שומע את הדלת הקדמית נפתחת ומתקשה להאמין למראה עיני. הנהג יורד מהאוטובוס - כולנו מביטים בו המומים מבעד לחלון - ומוריד רמפה כדי שהקשיש יוכל להתגלגל לו פנימה. אין לי מושג איך לא פרצנו במחיאות כפיים, אבל בלי ספק מדובר באזרח השנה. לולא מיהרתי כל כך הייתי קם ומודיע לכל הנוסעים: "סליחה, גבירותיי ורבותיי, חבריי העדים, אבקש לעכב אתכם עוד רגע אחד". הייתי ניגש אז לנהג ולוחץ לו את היד. לחיצה חמה, לוהטת יותר מהאוויר באוטובוס. הייתי מנער את זרועו בחוזקה, מנער ומנער ואולי אף מזיל דמעה, עד שמישהו היה קוטע אותי בצעקה: "תיזהר, אתה עוד תוציא לו את הכתף מהמקום!" מרוב התרגשות לא הייתי שם לב לכוח שאני מפעיל. לחשוב שהייתי פוצע אותו ככה, את הנהג האדיב והמנומס שלנו. כזה חברה'מן שעד תימן הייתי נותן לו לקחת אותי, עד תימן המזדיינת.

הפגישה עוד שש דקות ועדיין לא יצאנו מהעיר. איזה תימן בראש שלי.

***

פעם עזרתי לזקנה לחצות את הכביש, ממש כמו בסרטים. הייתי אז נער נטול דאגות, ולה היה הליכון שרגליו מרופדות בכדורי טניס. היא עמדה על סף מעבר החצייה והביטה אומללה בתנועה הסואנת. נטלתי את ידה, סימנתי למכוניות לעצור ויחד חצינו את הכביש בבטחה ובאצילות, היא הדוכסית ואני, המשרת העניו.

"תודה לך", אמרה כשהגענו למדרכה, ובעיניה הכרת טובה חמה, בסיסית. "אני מקווה שאתה לא מאחר עכשיו".

"זה בסדר", אמרתי לגברת במבט מבויש, "לאן אני כבר יכול לאחר?"

***

הקלנוען הקשיש מתקשה לרתום את עצמו בבטחה לחגורת הבטיחות. הנהג מביט לאחור מתאו, ציפייה בעיניו. באנחה עמוקה אני ניגש לעזור לזקן. אני מפרק את הסבך שבו קלע את עצמו וקושר אותו בקשר צופי כפול ומחוזק. הקשיש מושך בקשר כדי לבחון את עמידותו, מתרצה, מהנהן אלי. אולי חשב לעצמו, ״ב-48 היינו קושרים ככה".

באגודל מונף אני מסמן לנהג שזהו, כולם חגורים ואפשר לצאת לדרך, והוא משיב לי ״לייק״ ומחייך. אחר כך מסתובב, לוחץ על דוושת הגז וכמעט מתנגש במונית חולפת, שבולמת בחריקה.

״כוסאמאמק״, צועק נהג האוטובוס מבעד לחלון. ״תיזהר איך שאתה נוסע!״.

״לך חפש, יא בנשלזונה״, עונה לו נהג המונית.

״את אמא שלך אני אחפש״, משיב לו נהג האוטובוס ונותן גז. בתוכי נחלץ פקק, אולי המהירות הפתאומית שינתה את לחץ האוויר. גם המזגן מתאושש לפתע ומפיח בחלל האוטובוס איזו רוח אופטימית, ואני מוחה את המצח בהקלה.