פרויקט המחילה חטאי אבי, ברון הסמים

סבסטיאן מרוֺקין (Marroquin) הוא בנו של ברון הסמים הקולומביאני הידוע לשמצה, פאבלו אסקובר, שבשיאו שלט ב-80 אחוז משוק הקוקאין העולמי. בשנת 1993 אסקובר נהרג בקרב יריות עם משטרת קולומביה. סבסטיאן, הגולה בארגנטינה, בילה את חייו הבוגרים בניסיון למצוא לעצמו דרך חלופית, ובניסיון לנפץ את מעגל הנקמה החל בתהליך איטי של בקשת מחילה על פשעי אביו, על ידי יצירת קשר עם משפחות הקורבנות של אביו. הקולנוען הארגנטינאי ניקולס אנטל (Entel) תיעד חלק מהמפגשים האלה בסרט Pecados de mi Padre ("חטאי אבי").

אבא שלי לא דמה לאבות אחרים – הדבר האחד שמעולם לא עשה היה לקום מוקדם ולצאת לעבודה. בגיל צעיר מאוד, אתה לא ממש יודע מה אבא שלך עושה למחייתו, אבל ככל שהתבגרתי התחלתי לשים לב שהוא מופיע לעתים קרובות בחדשות, שהחופש שלי מוגבל ושאני לא יכול לנהל חיים נורמליים. כל זה עורר את סקרנותי.

תמיד קיבלתי מאבא שלי אהבה רבה, וגם השכלה טובה. הוא הקנה לי ערכים ראויים, למרות שמחוץ לבית הוא עצמו לא כיבד אותם – אבל הוא מעולם לא ציפה ממני ללכת בעקבותיו.

הוא היה גבר שמצא סיבות רבות להשתמש באלימות, ואילו אני מעולם לא האמנתי שאלימות היא הדרך לפתרון סכסוכים. אלימות רק מחריפה את הבעיה. צריך להשקיע בתרבות של 'מחילה' ויש לי אמון רב בכך שהעם הקולומביאני פתוח לרעיון הפיוס.

רבים מאלה שבעבר ראו בי איום, מבינים כעת שבעשרים השנה מאז מותו של אבי, מעולם לא רציתי לרשת את עסקי הסמים שלו וגם לא לנקום, למרות שכשהוא מת, התגובה הראשונית שלי הייתה אלימה. אבל הבנתי במהירות שזה מטורף, כי הנקמה לא הייתה גורמת לי להרגיש טוב יותר ולא הייתה משיבה לי את אבי. היא הייתה גורמת לי לצעוד בנתיב הרסני והייתי מוצא את עצמי חסר כל.

הסרט התיעודי – "חטאי אבי" – נולד אחרי חמש שנות עבודה. זה היה רעיון שלי, ליצור קשר עם הקורבנות של אבי, משהו שהתחלתי לעשות עוד לפני הסרט. בכל פעם שהייתי לי הזדמנות להתקרב לאויב או לקורבן של אבי, הרגשתי שזו חובתי המוסרית לבקש את סליחתם על הנזק שאבי גרם להם. לא בגלל שהרגשתי אשם, אלא משום שהרגשתי חובה לתמוך במשפחות האלה בצערן, ורציתי גם את ההזדמנות לספר לאנשים הללו את סיפורי האישי.

בהתחלה, יצרתי קשר עם בניהם של שניים מהקורבנות הפוליטיים הנודעים ביותר של אבי, שר המשפטים רודריגו לארה בוֺנִייָה, והפוליטיקאי הליברלי לואיס קרלוס גאלאן. יצרתי קשר עם הבנים במכתב, שבו סיפרתי להם איזו מעמסה אני חש וביקשתי מהם סליחה. תיארתי בפניהם את חיי, ואת חייה של אחותי, שמגיל צעיר מאוד סבלה מרדיפות הממסד. לא ניסיתי להצדיק מעשיו האלימים של אבי, אבל רציתי להסביר את ההקשר החברתי-פוליטי של שנות השמונים, כדי שהקורבנות של אבי יוכלו אולי להבין מה הניע את כל האלימות הזו. כל הצדדים סבלו עוולות.

האדם הראשון שנענה לי בחיוב היה רודריגו לארה. מאוחר יותר הצלחנו להיפגש ושנינו דיברנו על התשוקה שלנו לשפר את המצב בארצנו, ולהביט אל עבר העתיד ללא שנאה ומרירות שהרעילו אותנו לאורך זמן רב כל כך.  אני שמח לומר שהצלחנו להשיג מחילה ופיוס אמיתיים. לאחים גאלאן לקח יותר זמן עד שנענו לבקשתי, אבל בסופו של דבר גם הם ענו לי.

פרויקט הסרט הוכיח כי ניתן לסלוח, וכי המחילה אינה אוטופיה, או אידיאל רומנטי, אשליה. הסליחה משחררת אותך מהשנאה ועוזרת לנטרל את הכאב שעלול לגרום לך לחלות. כשסולחים למישהו על מעשה אלים, מוצאים כוח פנימי גדול בהרבה מכוחן של השנאה או האדישות. הסליחה היא מן הכלים רבי העוצמה ביותר שאני מכיר, ואני מופתע שכל כך הרבה אנשים מוכנים לסלוח, למרות שסבלו כאב שלא ישוער.

כיום אני רואה בעצמי חבר טוב של האחים רודריגו, וזו מערכת יחסים שאינה מפסיקה להפתיע אותי. העובדה שבניהם של מי שהיו בעבר אויבים נוראיים הם כעת חברים, היא מה שבעצם מעניק לי הכי הרבה תקווה ואת השכנוע כי ניתן להשכין שלום גם במקומות שבהם מתקיימים העימותים הכי אלימים.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © Felix Busso, The Forgıveness Project

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgivness Project.

תגובות פייסבוק