פרויקט המחילה חששתי שהחמלה שלו היא שהצילה אותי

לורן ווקר (Lorenn Walker), דוקטור למשפטים ובעלת תואר שני ברפואה ציבורית ומדריכה רבת ניסיון בתחומים אלה מתגוררת בהוואי. בשנת 1976 היא הותקפה באכזריות בעת שנפשה בווייקיקי, האוואי. הטראומה הובילה אותה לנתיב של החלמה, הנמשך לאורך כל חייה. פרטים נוספים על חייה ניתן למצוא באתר.

ביקרתי את אחותי לחופשה קצרה כשערב אחד, שהחל בציפייה לבילוי מהנה וריקודים, הותיר אותי פצועה קשה אחרי ניסיון אונס ורצח. בדיוק מלאו לי 24 והייתי אם יחידנית לבתי המתוקה בת החמש, שאותה ילדתי כשהייתי בת 18 ורציתי מישהי שאוהב אותה ולא תעזוב אותי.

בזמן שחיכיתי לחברה שתגמור את עבודתה כברמנית ונלך יחד לרקוד, שתיתי מספר בירות והייתי די שיכורה. יצאתי בטעות מהדלת האחורית של הבר במלון אל תוך רחוב אפל בווייקיקי.

היה שם גבר ידידותי שהבחין בי, אבל די מהר הפך לאלים. "תשתקי או שארצח אותך", הזהיר אותי, בזמן שהטיח אותי אל הקרקע והאגרוף שלו ריסק את פניי. איבדתי את ההכרה, והתעוררתי כשאני עומדת, ועשר אצבעותיו מהודקות בכוח סביב צווארי. לא יכולתי לנשום. חיי חלפו לנגד עיניי, והמחשבה האחרונה שלי הייתה על בתי. "יש לי תינוקת", פלטתי בקושי. הוא מיד הניח לי, וברחתי משם כל עוד נפשי בי.

"חבל מאוד שאנחנו לא יכולים לקחת מפה טביעות אצבעות", אמר השוטר שבחן את החבלות סביב צווארי, שנותר בהן סימן ברור לעשר האצבעות. אלה, בנוסף לפני הנפוחים שהיו כחולים ושחורים, העיניים השטופות דם והיעדר התחושה בפניי היו תזכורות גועליות למה שקרה.

המנתח נאלץ לפתוח את לחיי על מנת להציל את העין שלי. הייתי צעירה ויהירה אז, וחודשי ההחלמה גופנית שלי לוו גם בחרדה שמא אשאר מצולקת כל חיי. וגרוע מזה – אסור היה לי להיכנס לים, ולא יכולתי לעבוד במשך חודשים. שקעתי בדיכאון עמוק.

הבושה והאשמה שחשתי היו עצומות. הרגשתי שהתקיפה הזו קרתה באשמתי. בגלל ששתיתי וסיכנתי את עצמי, סיכנתי לא רק את חיי אלא גם את ביטחונה של בתי. לא הפסקתי לשאול את עצמי 'מה היא הייתה עושה בלעדיך? מה בך נורא כל כך, שאיש זר רצה להרוג אותך? מה לא בסדר בך?'. המחשבות האלה הדהדו תחושות מילדותי, שבה גרתי עם הורה שסבל ממחלת נפש, בבית אלים, שעזבתי בגיל 14, ויצאתי לחיים עצמאיים.

יום אחד, אחרי ששלחתי את בתי לגן הילדים, חשבתי להתאבד, אבל במקום להרוג את עצמי מצאתי מטפל.

אני אסירת תודה לנצח לד"ר הרולד הול. הוא עזר לי להרגיש בעלת ערך ושינה את מסלול חיי, כשהתעקש שארשם ללימודים בקולג' הקהילתי Kauai. קודם סיימתי רק תשע שנות לימוד, בציונים גרועים במיוחד, ולכן לא האמנתי שאני מתאימה ללימודים בקולג'. הייתי משוכנעת שאנשור מהלימודים עוד לפני שאתחיל. אבל ימים לאחר שהתחלתי ללמוד, גיליתי שאני אוהבת את זה מאוד, ואיכשהו מצאתי במקרה נתיב חדש ומבטיח.

סיימתי את הקולג' בקלות ומשם המשכתי לפקולטה למשפטים בבוסטון. שבע שנים לאחר התקיפה, ניגשתי לבחינת ההסמכה שלי כעורכת דין באותו מלון בווייקיקי שבו המשטרה והאמבולנס מצאו אותי.

היה קל לסלוח לאיש שתקף אותי. הוא הניח לי לחיות, והחיים שלי השתפרו פלאים אחרי שהפכתי לסטודנטית וגיליתי את ביטחוני האישי ואת התקווה. אבל לקח לי 25 שנה לסלוח לעצמי על מה שקרה. משום מה, הרגשתי בושה וחששתי שהחמלה שלו, ולא הכוח שלי, היא שהצילה אותי.

השנים חלפו והעבודה כתובעת וכסניגורית גרמו לי לראות את מקצוע עריכת הדין בעיניים מפוכחות – לא האמנתי שזה עוזר לאיש. וכך גיליתי את בריאות הציבור, מה שהוביל אותי לצדק מאחה. למדתי שהחלמה יכולה להיות חלק ממערכת המשפט, ומצאתי את הסליחה העצמית.

במהלך עבודתי פגשתי גם את הזכאים וגם את אלה שפגעו באחרים בכוונה תחילה. אלה וגם אלה סייעו לי ללמוד איך לסלוח לעצמי. הם לימדו אותי שכולם זקוקים לאהבה, שמי שרואה בטעויות ובהחלטות גרועות שקיבלנו סימן לחוסר ערך שוקע בעצמו וחווה כאב רב יותר. אנחנו יכולים להחכים מן הטעויות שלנו. אנחנו יכולים להשתמש בסבל כדי למצוא חיים משמעותיים יותר.

ברגע שאנחנו מרפים מהטינה שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים, אנחנו חופשיים לאהוב אהבה עמוקה יותר, ויכולים להתמקד יותר בנוכחות ברגע ההווה. הנוכחות שלנו ביחד עם אחרים, כשאנחנו חולקים את הכאב והסבל ביחד, היא שעוזרת לנו להחלים.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © The Forgıveness Project

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgivness Project.

תגובות פייסבוק