כיצד לטעון טיעון מנצח

כבר בגיל 17, הוכרז ג'ימי סוסקינד כדובר הטוב ביותר בעולם. היום,  בגילו המופלג (24) הוא כבר בעל קריירה ענפה בתחום ה-Debate, ספורט הויכוח המאורגן, המובא כאן באנגלית -- דיבייט --  עד אשר האקדמיה ללשון עברית תכריע בשאלה.  סוסקינד אינו חובב תחום הדיבייט, הוא המלך שלו:  מאז כניסתו לתחום בגיל 12 הספיק לשמש כקפטן נבחרת הדיבייט הלאומית של אנגליה ואף אימן את נבחרת אוקספורד היוקרתית.

את ג'ימי פגשתי במסגרת השתתפותנו בכנס ROI של קרן שוסטרמן. כנס זה מפגיש יזמים יהודיים צעירים ופורצי דרך במטרה ליצור רשת יזמות עולמית. היוזמה החברתית שהביאה את ג'ימי לכנס הוא ארגון קבוצות דיבייט של ישראלים ופלסטיניים בשיתוף ארגון One Voice להם הוא הקנה בשנים האחרונות יכולות דיון בתקווה לפתח את הרטוריקה וכתוצאה את תרבות השיח בין שני העמים.

בכנס השתתפו עוד 148 צעירים מוכשרים עם פרויקטים ורעיונות מרשימים לא פחות אך נוכחותו של ג'ימי הייתה ללא ספק, אחת מהבולטות. כשג'ימי תפס את מקומו ליד המיקרופון שהופנה לצורך שאלות מהקהל בכנס, כולנו נדרכנו למוצא פיו והוא אף פעם לא אכזב. בניגון בריטי שקט היה מפנה למרצים שאלות וטיעונים נוקבים אך מנומסים ומנוסחים למשעי שמיד זכו לפרצי מחיאות כפיים של המשתתפים והשאירו את המרצים פעורי פה. אני שנמנעתי במהלך רוב הימים מהעלאת טיעונים משלי במעמד המליאה, ביקשתי להתלוות אליו, לקבל השראה ולהבין מעט יותר אודות האומנות מאחורי בניית הדובר המצטיין.

"הנכס הכי חשוב של דובר בדיבייט הוא היכולת לזהות איזה טיעון הינו הכי טוב ואיזה טיעון ניתן להפרכה יחסית בקלות." הוא משתף אותי. ג'ימי מחלק את העולם לכמה סוגים של דוברים. "דובר לא טוב, לא יצליח למצוא הרבה טיעונים. דובר בינוני יחליט לירות את כל הטיעונים שלו במהלך הנאום בלי קשר למידת יכולת ההפרכה. דובר טוב ידע לזהות את הכמות המינימלית של הטיעונים שיש להשתמש בהם כדי להכריע את הצד השני. דובר מצוין ידע להרכיב את הטיעונים בצורה כזו שתפתח בטיעון החזק ביותר שלו ואילו שאר טיעוניו יבצרו את הטיעון המקורי ויבנו חומות של הגנה מפני כל ניסיון של הפרכה."

אני מאתגר אותו ומבקש להיות לרגע שותפו בדיבייט. אני בוחר כנושא ראשון את סוגיית הנישואים החד-מיניים. כאן הוא מבקש ממני להבדיל בין טיעונים פרקטיים לטיעונים מוסריים. טיעונים פרקטיים הם כאלו המוצאים צידוק פרקטי לדעה אותה הדובר מתבקש לייצג. ג'ימי מעלה שני טיעונים פרקטיים כדוגמא. הראשון הוא שנישואים מסוג זה מחזקים את מוסד הנישואים ולא מחליש אותם ע"י קידום מערכות יחסים מחייבות בקרב יותר זוגות. השני הוא שזוג נשוי מהווה מבנה יותר יציב לצורך אימוץ ילדים (בבריטניה, אימוץ ילדים ע"י זוגות חד מיניים הינו מוכר על פי החוק). הבעיה בטיעונים הפרקטיים הוא שניתן להפריכם באמצעות דוגמאות נגדיות או ציטוט מחקרים שיראו שהנ"ל דווקא לא מושג באמצעות נישואים.

כתוצאה, ג'ימי מדגיש את חשיבות הטיעון מוסרי המדגיש שלזוגות חד מיניים יש שיוויון לפני החוק כחלק מזכותם האזרחית, כחלק מזכויות האדם. אם המדינה מתיימרת להיות חופשית ודמוקרטית, אפליה מסוג זה הוא ניצול לרעה של מעמדה והינה בגדר אי לקיחת אחריות מצידה. כל זה טוב ויפה, אני מחליט להגיב לו, אבל בישראל אין אפילו נישואים אזרחיים. הממסד הדתי מנהל עבורנו את סוגיות הנישואים. על כן, קיים קושי עקרוני בלגרום לממסד הרבני להכיר במשהו שנתפש כחילול הקודש. על כך הוא עונה לי שבפשטות שאם הממסד הרבני בוחר לקחת לעצמו את תפקיד המדינה הוא נדרש לכבד גם את אחריות המדינה הדמוקרטית כלפי כל אזרחיה. הלוואי שהם היו משתכנעים מטיעונים לוגיים כאלו, אני חושב לעצמי.

אני נותן לג'ימי לבחור נושא נוסף והוא מעלה את השימוש בעינויים ע"י המדינה . גם כאן הטיעונים הפרקטיים הם הראשונים שעולים לראש. קל לחשוב עליהם וקל להפריכם: אנשים תחת עינויים מודים בהמון דברים שבפועל לא ביצעו והמידע המתקבל הינו מוטעה ולא אמין, לדוגמא. הטיעון הנגדי במקרה זה הוא שאפילו אם ב90% מהמקרים זהו אכן המצב, 10% שנותרים עשוים לעשות את כל ההבדל שמדובר במניעת פיגוע טרוריסטי. אסור להקלע למצב כזה בדיבייט. ג'ימי מנסה לבסס את הצורך במקרה זה לטיעון מוסרי בעל יסודות פילוסופיים עמוקים. הוא שולף ממותנו את "המונופול על האלימות" של מקס ובר שגורס שהמדינה עצמה הוא הסוכן היחידי בעל לגיטימציה להפעלת אלימות בשטחה. היא יכולה להכניס אנשים לכלא, היא יכולה לפתוח במלחמה.  למדינה, הוא מצטט לי את ובר, יש על כן אחריות להשתמש במונופול שברשותה באופן שהינו עקבי עם העקרונות המוסריים של האנשים שחיים במדינתה. אחרת, היא מנצלת לרעה את כוחה ומתנהגת כדיקטטור ולא כייצוג הקולקטיבי של החופש של האנשים בה.

כך ג'ימי מסוגל לטעון שבכל פעם שהמדינה מבצעת מעשה של עינוי, היא שוברת את הברית בינה לבין אזרחיה. אני מנסה לשבור את רוחו ולטעון שאני יכול להשתמש בתיאוריה שהוא הציע כדי להוכיח שגם עינויים הם חלק מאותו מונופול והוא מזכיר לי בתגובה שבדיבייט אתה קודם כל נדרש לחשוב על הטיעון הכי טוב שאתה יכול להביא ורק לאחר מכן על הצד השני. עצם הביסוס התיאורטי יש בו בכדי לזכות בנקודות חשובות ולהמם את היריב.

אני מבקש ממנו שעבור הדיבייט האחרון שלנו, יבחר נושא שאין בו טיעון מוסרי ברור. ג'ימי בוחר את סוגיית ההפרדה בין בנים לבנות בבתי ספר. סוגיה אשר לחילוני הישראלי נשמעת תמוהה אך עולה במקרים רבים בבריטניה לאור תרבות בתי הספר הפרטיים והמופרדים. טיעון פרקטי טוב נגד ההפרדה הינו שהתוצאות של מבחנים בבתי ספר בהם מתקיימת הפרדה מגדרית מטיבים עם שני המינים. אם טיעון כזה יעלה בדיבייט, ג'יימי מציע לי להשתמש בטיעון העקרוני ולומר שתפקידו של בית ספר אינו מתבטא בהכנה למבחנים ובציונים אלא בהכנה לחיים כבוגר בחברה. אם כך, בתי ספר מעורבים משקפים באופן הולם יותר את המצב בו ייתקלו בחייהם הבוגרים. אני מתייעץ איתו לגבי הרצון שלי לשלב סיפור קצר ואישי כחלק מהדוברות כפי שלמדתי מיותר מדי הרצאות TED. לרוב עדיף פשוט להשתמש בהוכחות יותר נקודתיות בדייבייט, הוא מציין. בהרצאה, סיפור פותח יכול להיות לעזר שכן תפקידו לסמל בעצם "אני אדם מעניין, כדאי לכם להקשיב לי" אבל בדיבייט הוא עלול להיות מיותר לגמרי או יותר גרוע מכך - ראיה מסוג ב'.

מאז שפרש מתחום הדיבייט, ג'ימי עבד בצוות המחקר של האוטוביוגרפיה של טוני בלייר ושימש ככותב בצוות הנאומים של יו"ר מפלגת הלייבור באנגליה, אד מיליבנד. בימים אלו הוא מתכונן לתפקידו כליטיגטור בתחום זכויות האדם. כחלק מביקורו בארץ במסגרת כנס ROI העביר סדנא בה הוא מלמד מנהיגים צעירים כיצד לבצע נאום ציבורי מוצלח.  "רוב הנאומים הפוליטיים" הוא מציין, "מטרתם לגרום לקהל לחבב אותך, רק חלקם נועד ממש להעביר אינפורמציה".

הנקודות המרכזיות מהרצאתו של ג'ימי סוסקינד על סוד השכנוע:

• הסגנון: בדקו לפני הנאום כיצד אתם נושמים או סתם איך אתה נשמעים. נואמים לא מנוסים נורא נלחצים מהפסקות בין נקודות, הם חושבים שזה נשמע לא טוב בקהל אך למעשה הפסקות בין נקודות יכולות להעביר תחושת ביטחון וכריזמה. אם תאזינו לקלינטון, תשימו לב שהוא לוקח הפסקות של 7-8 שניות בין משפט למשפט ונותן לדברים להדהד. יש גם טעויות שנפוצות בתרבויות נאום ספיציפיות. לאמריקאים יש נטיה לסיים משפטים בקול גבוה יותר, מה שגורם לכל משפט שלהם להשמע כשאלה לקהל ועלול להתפרש כהתנשאות. לישראלים לעומת זאת, יש תרבות נאום מונוטונית בו הטון בו נאמרים הדברים נשאר זהה לחלוטין בלי קשר למה נאמר בנאום.
• המבנה: כאן הדגש הוא תמיד להעביר למאזין  מהו מבנה הנאום שלך ובאיזה מקום אתה נמצא בו – 'היום אני הולך לדבר על א' ב' וג', נקודה א' שלי היא.... וכו' ותמיד כאשר מסכמים להזכיר שוב מה היה המבנה שבו הנאום שלך התנהל..
• המודל: המודל של ג'ימי מבוסס על ארבע נקודות -- PEEL- Point, Explanation, Evidence, Link – אתה מתחיל מהנקודה שאתה רוצה להביע ולאחר מכן מסביר  את ה'למה' – מדוע זו הנקודה שאתה מעוניין לשכנע בעדה? לאחר מכן אתה מעבה בעזרת ראיות את ההסבר ולבסוף אתה קושר את מכלול הראיות חזרה אל הנקודה. הטעות הרווחת שאנשים עושים היא להתחיל בסיפור הראיות והדבר לרוב יוצר בלבול לוגי גדול אצל המאזין.
• כללי הזהב: 1. אף פעם אל תשתמשו ביותר מילים ממה שצריך כדי להעביר רעיון, אף פעם אל תשתמשו במילים ארוכות כשניתן להסתפק במילה קצרה. 2. אף פעם אל תדברו יותר משצריך ותמיד דברו עם תשוקה.  3. בסופו של דבר, זכרו שבזמן ההקשבה, מי שצריך להרגיש חכם זה הקהל ולא אתם.

מקורות:אגודת הדיונים והעימותים ב-Oxford Unionהטוויטר של ג'ימי סוסקינד כנס ROI 2013אגודת הדיבייט של אוניברסיטת אוקספורד