ככה השמנתי

עלעלתי בצילומים מכנס הכותבים הנפלא שבו השתתפתי בשבוע שעבר. בעודי מתבוננת בתמונות, ליבי נמלא שמחה וקלילות. זה היה אחד מהאירועים שגורמים לך להרגיש שמשהו השתנה בחייך, ונהניתי לראות את פניהם של חבריי החדשים.

ואז הגעתי לתמונה הזו.

זאת אני. זאת הייתה חוויה, לראות את התמונה שלא ראיתי כבר די הרבה זמן.

שונטה גריימס. תצלום: Sionnie, http://www.sionnie.com

אני מוכנה להתערב שאתם מכירים את התחושה.

בכול תמונה אחרת ראיתי אנשים שלמים. לא התעורר בי אפילו קמצוץ של תגובה שלילית.

אבל כאן? ראיתי שדיים שמוטים וצמיגי בטן. ראיתי שיער מוזר שלא רגיל ללחות של העיר נאשוויל. ראיתי צוואר תרנגולת מקומט, שלא ממש הסתגל לרפיסות החדשה שלו.

לקח זמן עד שצרפתי את כל הפרטים האלה והבטתי בתמונה גלויה וחשופה של עצמי. סתם אישה באמצע החיים, שמחייכת חיוך אמיתי. ואז הבנתי שכנראה הגיע הזמן שאדבר על זה.

בואו נתחיל באיך השמנתי.

האמת היא שזה די פשוט: אכלתי הרבה.

האנשים שאני אוהבת, האנשים שאיתם אני חולקת את הדי אן איי שלי – רובם פנו לאלכוהול כדי לטפל בעניינים כמו חרדה ודיכאון ואלפי הדברים שכולם, ממש כולם, מוכרחים להתמודד אתם.

אני לא שיכורה, אבל אכלתי הרבה.

השתכרתי מעוגיות שוקולד-צ'יפ ונקניקיות צלויות.

ככה השמנתי.

עברתי את השנים הקשות, כשאבי היה בכלא, כשנותרתי לבד עם עדר של אחים ועם אם חורגת ששנאה אותי, כשהילדים שלי היו עדיין תינוקות וכך גם אני, כשבעלי עזב אותי ונאלצתי לגדל אותם בזמן שהוא מצא אהבת חיים אחרת – שרדתי את השנים האלה בעזרת אוכל.

אכלתי משום שלפעמים שום דבר אחר לא גרם לי להרגיש טוב, ונזקקתי נואשות למשהו שירגיש טוב.

אכלתי כי הייתי בודדה ומפוחדת ומותשת.

אכלתי כי היה לי ילד בן שלוש שרק עשר שנים לאחר מכן אובחן כאוטיסט וישן רק שלוש שעות בלילה. כל לילה.

אכלתי כי במשך עשר שנים לא הצלחתי אפילו פעם אחת לשלם את החשבונות שלי בזמן.

אכלתי ושרדתי.

והשמנתי.

עד ששקלתי כמעט 180 קילו.

הייתי כל כך שמנה שכאב לי לזוז. כל כך שמנה שהייתי חייבת להיעזר במכונה כדי לנשום בזמן השינה. כל כך שמנה שיצרתי תהום בין מה שרציתי לעשות לבין מה שהייתי מסוגלת לעשות. תהום עמוקה כל כך, שלא יכולתי לראות דרך לגשר מעליה.

כל כך שמנה, שהתחלתי לשנוא את עצמי.

נהגתי לשכב בלילה, ערב, עם בטן מלאה במה-שזה-לא-יהיה שגרם לי להרגיש טוב יותר, ודמיינתי את עצמי מסירה את הבטן העגולה שלי בסכין. נמנעתי מלהביט בעצמי במראה, כי כל מה שראיתי היה גוף עצום, פחות אנושי אפילו מהדמויות המתנפחות במצעד חג ההודיה של מ'מייסיס'. מתרחב. מיותר. בלתי-אהיב כזה שתופס יותר מדי מקום. יותר מדי מקום.

במשך עשורים תמימים של חיי הייתי בוודאי כותבת לשוֹנִי, שצילמה את התמונה הזו שלי, ומתחננת שתוריד אותה.

הגעתי למצב שבו הייתי כל כך חולה, שלא הצלחתי לתפקד. ניסוי של 100 ימים שינה את חיי. הצבתי לעצמי מטרה פשוטה (אכלי מספיק, במקום מעגל מטורף של הרעבה וזלילה, והתעמלי לפחות עשר דקות ביום), ועמדתי בה עד שהרגשתי יותר טוב.

ואז, יום אחד, כשהבחנתי פתאום בבבואה שלי, הכרחתי את עצמי להמשיך להביט.

באותו יום, זה לא היה במראה. וגם לא בתמונה חשופה.

ראיתי את הבבואה שלי בדלת הזכוכית במקפיא של חנות המכולת. בזמן שחיפשתי בפנים את גלידת התות של בן אנד ג'ריז. הבחנתי בדמותי בזווית העין, ומשום מה, לא הנחתי לעצמי להסיט את המבט.

עמדתי שם, מול המקפיא, והחזקתי בחבילה של 'צ'רי גרסייה' והבטתי עד שכבר לא הייתי בגודל של דמות מתנפחת ממצעד. עד שהייתי פשוט אני. מאה שישים קילו, ולא מיליון וחצי קילו.

הבטתי, עד שהצלחתי לחמול על עצמי כאילו אני כל יצור אנושי אחר על פני כדור הארץ.

זה היה היום הראשון.

היום הראשון שבו הבנתי שהאופן שבו אני מדברת על עצמי לא נשאר בתוכי. שהשנאה העצמית לא נוגעת רק בי. בנותיי שמעו. נשים אחרות שמעו. נשים שלא הכרתי, שאפילו לא שמתי לב לקיומן, שמעו.

עדיין הייתי שמנה. נשארתי שמנה עוד הרבה זמן אחרי אותו יום מול המקפיא, עם חבילת ה'צ'רי גרסייה' והבבואה שלי בדלת הזכוכית.

עדיין הייתי שמנה, אבל הפסקתי לשנוא את עצמי.

לא בבת אחת. זה לקח זמן. הרבה זמן, למעשה. אבל זה עבד.

המשכתי להתבונן בעצמי. הפסקתי לדבר על כמה אני שונאת את הבטן המעיכה שלי. עבדתי קשה כדי לשקם את יחסיי עם האוכל ועם גופי.

ויום אחד, הבנתי פתאום שזה יהיה בסדר גמור להיות פחות שמנה.

שזה יהיה בסדר לעשות משהו כדי שיהיה לי קל יותר לנוע ולנשום. שאני לא בוגדת בעצמי או באי-השנאה הזו שגיליתי פתאום, אם אעשה משהו כדי לבנות גשר מעל התהום ההיא.

שאני יכולה לאהוב את עצמי ולכבד את גופי ולמרות זאת לעשות משהו שייקח ממני את הכאב הגופני שהתלווה למשקל העצום שלי.

שאני לא מוכרחה לחיות לנצח עם ההשלכות הגופניות של מה שעשיתי כדי לשרוד בשנים הנוראות.

ולכן שילמתי לרופא שהסיר 80 אחוז מהקיבה שלי.

והמשכתי להביט בעצמי גם כשהדימויים הלא נעימים צפו ועלו מחדש, והזכרתי לעצמי כל הזמן שהשנאה העצמית אינה חלק בלתי נפרד מהנשיות. שהיא אינה חלק בלתי נפרד ממני. שהיא נלמדת, ושעבדתי קשה מאוד כדי למחוק את מה שלמדתי. ואני עדיין עובדת על זה. קשה.

שנה לאחר מכן, אני מסוגלת לנשום וחזרתי לישון. אני מסוגלת שוב לנוע. כבר לא כואב לי.

ואני עדיין צריכה להכריח את עצמי להתבונן עד שאני נראית לעצמי נורמלית. עד שאני חוזרת להיות אני, פשוט אני. עד שאני מסוגלת לחמול על עצמי, כפי שהייתי נוהגת בכל אדם אחר. עד שאני לא רוצה יותר לחתוך חלקים מגופי.

אני כבר לא מטפלת בכל הדברים הרעים באמצעות אוכל, ולכן אני חייבת לחוש בהם, לעבור דרכם ולהתמודד אתם. אני כבר לא יכולה לנסות להילחם בבדידות ובביישנות ובתסכול באמצעות טאקו ו'צ'רי גרסיה'. אין להם מקום. ובכל מקרה, אני לא רוצה.

אני אוכלת 'צ'רי גרסיה', כי הטעם נותן לי תחושה מושלמת על הלשון. כפית אחת או שתיים, לא חבילה שלמה. או שתיים. אני אוכלת כרגיל, בצורה רגילה, לא בצורה מופרעת. וזה נפלא.

אני כבר לא אוכלת כאילו האוכל הוא הסם שלי. אני לא אוכלת כדי להתחבא או לאלחש או חרדה נוראה שמא יום אחד אאלף שוב להאכיל חמישה אחים ואחות ואת עצמי בארבעה בוריטוס קפואים וקופסת שימורים אחת של מרק עוף עם אטריות.

זה לקח הרבה זמן, אבל היה שווה לחכות, לדרך הזו שהובילה לידיעה איך להגיב כשאני מתכווצת מול הבבואה שלי עצמי, למסע הזה אל האהבה והשלווה והקבלה העצמית והאמון שהמציאות בכלל לא ממש קשורה לכך שאני פחות שמנה.

שוֹנטַה גרַיימס (Shaunta Grimes) היא סופרת ומורה. היא חיה ברינו, נבאדה, עם בעלה, שלושה ילדים-כוכבים, וכלבת רחוב-לשעבר, צהובה, הנושאת את השם מייבלין-סקאוט. אפשר למצוא אותה בטוויטר @shauntagrimes. היא המחברת של Viral Nation ושל Rebel Nation והיא ה - Ninja Writer המקורית.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי