כל מלה שנאמרת היא קולו של מת

בשנת 1913, נער פורטוגלי בן 13 שט מריו דה ז'ניירו לליסבון. בידו הייתה מחברת בעטיפה של עור אדום, והוא נהג לגשת לנוסעים באונייה ולבקש מהם לכתוב בה ככל העולה על רוחם. כך הוא יצר לעצמו כעין ספר זיכרונות מהמסע. הנער, ז'וזֶה אוֹסוֹרְיוֹ דֶה קַסְטְרוֹ אִי אוֹלִיוֵויירׂה (1900-1964) המשיך להסתובב עם המחברת גם בשנים שלאחר מכן, ברחובות ליסבון. והנה בשנת 1918 הוא ניגש לאיש בן 30, שהיה משורר, וביקש ממנו לכתוב לו משהו במחברת. האיש נענה לבקשתו של הצעיר שכונה בפי כל זֶ'קָה, ושהיה כבר בחור בן 18, וכתב שורות בהירות, ללא מחיקות, וגם חתם: "פרננדו פסואה".

מחברת עם שיר של פסואה

שער המחברת משנת 1913. תצלום: José Paulo Cavalcanti

ברבות השנים, הנער היה לאינטלקטואל וסופר ידוע במולדתו פורטוגל, והמחברת שרדה עשרות שנים. הוא אף התיידד עם פסואה והתכתב איתו (במסמכים של פרננדו פסואה נשמרו שני מכתבים שלו לז'וזה אוסוריו דה קסטרו אי אוליוויירה). והנה בשנה שעברה פנה סוחר ספרים מליסבון לאספן ואוהב הספר הברזילאי ז'וזה פאולו קוולקנטי והציע לו לקנות את המחברת, בעיקר כיוון שהיא כוללת חתימה של פרננדו פסואה, גדול משוררי פורטוגל, אך בלי לדעת שהשיר החותם אותה הוא גרסה שלמה, לא מוכרת, של שיר שהיה מוכר רק באופן חלקי, בטיוטות, ושאינו נמצא באוסף פרננדו פסואה בספרייה הלאומית של פורטוגל.

כתב יד שיר של פסואה

השיר של פסואה, במחברת. תצלום: José Paulo Cavalcanti

קוולקנטי, שהוא מחברה של ביוגרפיה מקיפה של פסואה (אשר ראתה אור בתרגום עברי), מיהר לקנות את המחברת, ונראה שבתחילה גם הוא לא ידע בדיוק מה נפל לידיו. קוולקנטי הוא אספן גדול של פריטים הקשורים לפסואה – בין היתר מצוי באוסף שלו שולחן הכתיבה של המשורר וגם זוג המשקפיים המפורסם שהיו לסמל המסחרי שלו. בדיקות שערכו מומחים גילו כעת שאכן השיר, שנכתב ללא מחיקות או תיקונים, הוא הגרסה השלמה היחידה של טקסט שהיה מוכר עד כה רק בטיוטות חלקיות מאוד.

האירוניה של ההיסטוריה כפולה ומכופלת: המחברת עצמה שימש את הנער ז'וזה אוסוריו במסעו על סיפון ה"קניג וילהלם 2", אותה הספינה שהביאה את פסואה לביקור בליסבון בשנים שהוא התגורר בדרבן שבדרום אפריקה. פסואה הפליג בספינה מדרבן לליסבון בשנת 1901, בהיותו נער בן 13.

 

 

רצפת אריחים

"רצפת אריחים". תצלום: נורית מלצר-פדון

כל מלה שנאמרת היא קולו של מת.
כילה עצמו מי שלא נשמר,
מי שבקול, לא בעצמו, חי כולו שקוע.
אם להיות אדם הוא מעט, וגדול הוא
רק במתן קול לערכם של כאבינו
ומה שמחלום ומשלנו נותר בתוכנו
מן היקום שהתחכך בנו,
אם גדול יותר הוא להיות אל, שאומר רק
באמצעות החיים את מה שהאדם אומר בקולו:
גדול מכך הוא להיות כמו הגורל
שהדממה היא המנונו
ושפניו מעולם לא התגלו.

 

 

השיר: פרננדו פסואה, 19 בנובמבר, 1918, מפורטוגלית: יורם מלצר

השיר נכלל באנתולוגיה של 365 שירים מפורטוגלית. שירים מתוכה, מאת מיא קואוטו, אלשנדרה אוניל וקרלוס דרמונד דה אנדרדה התפרסמו בכתב העת המקוון "נקודתיים".

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על כל מלה שנאמרת היא קולו של מת

01
דליה יאירי- דולב

להגיד באמצעות החיים את מה שהאדם אומר בקולו.... כל מי שמכיר ולו רק מעט את יצירותיו הנפלאות של פסואה -יכול מיד לזהות את קולו של פסואה במשפט הזה. יש בשיר הזה בהחלט גרעינים שיהפכו עם השנים לזרעים המתגלים בשירת פסואה המאוחרת, על כל רבדיה. על כל מייצגיו של פסואה. המהנדס או איש הטבע, זה גם זה מהללים את החיים ונכנסים אל נפלאות היצירה. זה גם זה אומרים בקולם את שבחי החיים. תודה ליורם מלצר על הסיפור והתרגום