יַסְנָה (בוסניה)
X זמן קריאה משוער: 3 דקות
קוראים לה יַסְנָה. היא פגשה את בעלה, בוסני כמוה, כשגדלה בגרמניה. כאשר הם שבו לבוסניה ב-1991 היא הייתה בת 18 וכבר הייתה אמא ובהריון עם ילדם השני. הקונפליקט ששטף חלקים מיוגוסלביה לשעבר, עדיין נראה רחוק.
המלחמה הגיעה לעירנו ב-31 למרץ 1992. בכל פעם שהבטנו החוצה ראינו משאיות וחיילים סרבים. בכל לילה הם בזזו בתים של אנשים, אנסו והרגו. החשיכה בלעה את כל מעשיהם המרושעים.
בוקר אחד בעלי פתח את הדלת ומצא איש צעיר עומד שם. היה זה מישהו שהכרתי. פעם אחת כשהייתי ברחוב עם ילדי הוא העיר לי הערה גסה. "איפה יסנה" הוא שאל ואז נכנס הישר לתוך הבית ואנס אותי לעיני משפחתי. לאחר מכן הוא אמר: "הבטחתי לך לפני חודשים שחמש הדקות שלי יהיו כדאיות".
זאת הייתה רק ההתחלה. גברים נוספים נכנסו אחריו לביתנו וחיפשו אחר כסף ונשק. הם היכו את בעלי, הפילו אותו ארצה ואז דרכו על פניו עד שדימם. גיסתי ואני נאנסנו ואני איבדתי את הכרתי. כשהתעוררתי חמותי והילדים היו מכווצים בפינה והיא אמרה לי שהחיילים לקחו את בעלי.
לאחר מכן נלקחתי עם ילדיי למחנה מלא נשים. בכל יום נהגו חיילים לבוא אלינו ולומר "בואי איתי" ואז הם נהגו לקחו אותנו משם ולאנוס אותנו או לשלוח את חלקנו לחזית. אינני יודעת מאין שאבתי את הכוח לשאת את מה שקרה לי. שהיתי במחנה במשך שנה ועשרה וימים.
חלק מהנשים מתו בגלל האופן שבו נהגו בהן ואחרות נמכרו לגברים שביקרו במחנה. כאשר חבר סרבי של הוריי ראה אותי שם הוא התקשה לזהות אותי. הוא ביקש לקנות אותי. אחד החיילים אמר," למה שתרצה אותה, יש לה שני ילדים". הוא אמר, "בסדר, אני אקנה גם את הילדים".
ידיד המשפחה הוותיק הכניס אותנו לרכבו והסיע אותנו מחוץ לעיר כשלאורך הדרך עברנו דרך כפרים סרביים. לא ידעתי לאן הוא לוקח אותנו והייתי מלאת חשדנות. ואז הוא פנה לעברי ואמר, " אל תפחדי. אני לוקח אתכם לקו הגבול בין הצבא הסרבי לצבא הבוסני. שילמתי על החופש שלך. זהו חוב שלי לידידות עם הורייך". כשהגענו לגבול הוא הצביע לעבר הצד השני ואמר, " הכול בסדר עכשיו. אם יש לך משהו לבן נופפי בו בעודך עוברת את הגבול כדי שלא תיהרגו מידי החיילים שלכם".
הקרקע הייתה חבוטה והפוכה ואני הייתי מותשת אך החזקתי פיסת בד לבן בין שיניי, ביד אחת אחזתי בילד אחד וביד השנייה אחזתי בשני ופילסתי את דרכי בבוץ אל העבר השני של הגבול. כשהבטתי לאחור בחבר הנדיב של הורי הוא צעק לעברי, "אל תביטי לאחור, ילדתי, אל תביטי לאחור". זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא מת זמן קצר לאחר המלחמה.
ימים אחדים לאחר מכן הגעתי עם ילדי למרכז שיתופי בטוְּלזה, שם ישנו על מזרונים על הרצפה, יחד עם מאות משפחות עקורות נוספות. לא ראיתי ולא שמעתי מבעלי מאז הלילה שבו נלקח מביתנו בתחילת המלחמה. למעשה לאחר שהוא נכלא בסרביה ונאלץ לחפור תעלות בקו החזית הוא הצליח לברוח אך איבד אצבע בפיצוץ של מוקש תוך כדי חפירה. בסופו של דבר הוא מצא אותי בטוּלְזָה. כאשר הוא נכנס בדלת המרכז השיתופי שתקנו במשך זמן רב. הילדים, שהיו צעירים מאוד כאשר הוא נלקח, לא הכירו עתה את אביהם. לקח להם זמן להבין ולקבל אותו.
אך אני לא הייתי במצב טוב. הייתי כה אכולת אשמה והאשמתי את עצמי בכל מה שקרה עד שחוויתי התמוטטות נפשית וניסיתי להתאבד. נסעתי לגרמניה לצורך טיפול ושם הרופא ואשתו שהשגיחו עלי התייחסו אלי כאילו הייתי ילדתם. פתחתי את ליבי לפניהם על אף שגם להם לא הייתי מסוגלת לספר את כל מה שקרה לי. עד סוף חיי הדבר יישאר ביני ובין אלוהים והגברים שאנסו אותי.
גם בעלי אינו יודע הכל. אחרי שחזרתי מחו"ל ויכולנו סוף סוף לדבר זה עם זו הוא אמר: "לעולם לא אשפוט אותך". בשנת 2000, לאחר הרעה משמעותית במצבי שנבעה מהאשמה שנשאתי, החלטתי שאני חייבת להבריא. הייתה זו עובדת סוציאלית שסייעה לי בדרכי להחלמה. הייתי עתה נחושה לא להניח למה שקרה לי להרוס אותי.
אם יש לקח אחד שלמדתי הוא שיש להפריד בין הקורבן לבין הפשע. קורבנות כה רבים חשים שהם אשמים אך להיות קורבן אין משמעו שאתה אשם. כדי להחלים בראש ובראשונה יש להיפטר מתחושות כאלה. כמו כן יש ללמוד לסלוח ולא להתמקד בשנאה. שנאה היא קרקע פורייה לרגשות שליליים.
חונכתי במשפחה דתית. בכל יום כשאני נושאת את תפילותיי אני מתפללת לאלוהים שיסלח לגברים ההם על מה שהם עוללו לי כי אין זה מתפקידנו לשפוט אחרים.
״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.
תגובות פייסבוק
חששתי שהחמלה שלו היא שהצילה אותי
The Forgivness Projectלורן ווקר (Lorenn Walker), דוקטור למשפטים ובעלת תואר שני ברפואה ציבורית ומדריכה...
X 3 דקות
האיש ששמע בידיים
רובין ואלאסהחירשות של בטהובן הוסיפה ממדים של עומק וחדשנות למוזיקה שלו, והמלחין הגאון...
X 6 דקות
לדעתי
בשפות שונות יש אמצעים מגוונים המאפשרים לדובר להכריז כי מה שהוא עומד לומר נובע ממחשבותיו או מבטא דבר שהוא עומד מאחוריו. בעברית המודרנית, ראש וראשון להם הוא "לדעתי", וכשמדובר בהכרזה, הוא יעמוד בתחילת הדברים, בראש המשפט ויקדים את התוכן: "לדעתי, צריך לקנות עוד אוכל לחתולים", "לדעתי, יהיה חורף גשום במיוחד", "לדעתי, אין סיכוי להסכם כשהפער בעמדות כל כך גדול".
המבנה עצמו מעניין: ל+דעת+[סיומת שייכות לציון גוף]. הגורם הראשון, "ל-", מובנו "על פי", "בהתאם ל-", כלומר תפקידו לסמן שיש התאמה בין הדעה ובין התוכן שיובא מיד. בשפות אירופיות אחדות משמש בתפקיד הזה "in" (כאן בצורתו האנגלית). לא זהותו של הגורם חשובה, אלא תפקידו כחלק מהמבנה שבעברית הוא "לדעתי, לדעתך, לדעתו, לדעתנו" וכו'. לכאורה, די בכך, ויכולנו לומר ש"לדעתי" הוא יחידה אחת בעלת תפקיד מוגדר, ושברור לנו מה היא מסמנת כשהיא מופיעה בפתח דברים בעלי אופי של טיעון. כלומר, יכולנו לומר ש"לדעתי" הוא אלמנט תחבירי, חלק מהדקדוק של העברית המודרנית, ושתפקידו נהיר לנו.
אלא שהדברים אינם כל כך פשוטים. ל"לדעתי" קמו שותפים-מתחרים, כפי שקורה לא פעם בלשון. מדובר כיום אפילו בקבוצה שלמה: "לשיטתי", "לראייתי", "לתפישתי", "להבנתי", "לטעמי" ויש בוודאי עוד. כלומר, בטקסט עברי עכשווי ארוך דיו, כזה המכיל טיעונים מוצהרים, ובעיקר בגוף ראשון יחיד, נמצא מכל טוב הצורות הללו.
מבחינת תיאור הלשון, מסתמן פה אתגר. מה ההבדל בין כל הצורות הללו? האם הן משמשות במבנים זהים? בהקשרים זהים? מפי דוברים באותו סטטוס? האם כולן מופיעות בכל הגופים? האם התפלגותן במופעיהן בגופים השונים זהה? שונה? במה? זהו האתגר האופייני העומד בפני מי שמתאר את הלשון על פי טקסטים אמיתיים, כלומר על פי ההתגלמות שלה בפועל, במציאות. עבודת התיאור תובענית: לאסוף את כל הדוגמאות, לחשוף את כל המבנים, לראות את כל ההקשרים ואת ההבדלים ביניהם ולנסות לגלות את המשותף ואת השונה – במבנה, בסביבה התחבירית ובכל פרמטר שיכולה להיות לו משמעות. לעניין הזה אין תרומה מיוחדת לדוברים עצמם, כמובן, שכן הם בסך הכול מפיקים דוגמאות כחלק מטקסטים שהם אומרים וכותבים, ואילו החוקר מסתכל על הכול מהצד כנתונים.
ובכל זאת, בטרם תיעשה העבודה (אם היא אכן עוד לא נעשתה), יש טעם להעלות קווים אחדים להבדלים אפשריים, רשמים ראשוניים שיכולים לזכות לאישור או אולי להיות מופרכים בעקבות מחקר שיטתי.
למשל, "לדעתי" מסתמן כצורת הבסיס, ברירת המחדל, הצורה המשמשת כשאין נותנים להצהרה משקל נוסף. לאחר מכן, "לתפישתי", "להבנתי", "לשיטתי" וכו' הם ככל הנראה אמצעים המשמשים דוברים הרוצים ליטול או לייחס לעצמם סמכות מיוחדת, מעל לברירת המחדל שהיא סמכותו של כל מי שפותח את פיו ואומר משהו. דוברים רשמיים רבים, בעלי תפקידים ממשלתיים למיניהם, נשמעים מכריזים פעם אחר פעם "לתפישתי...", ולא בהכרח בהקשרים אתיים-ערכיים הנוגעים לתפישת עולם או לפילוסופיית חיים. בעברית פשוטה: "לתפישתי" מביע מנה נוספת של אוויר חם, אולי כהגנה מראש לקראת תוכן דל, לא מפתיע, לא מוכח במיוחד ובוודאי לא כזה המושתת על סמכות סגולית. "להבנתי", לעומתו, מוסיף נופך קל של אפשרות לסגת מהדברים שעוד לא נאמרו אך מיד יבואו לעולם. יתכן שהוא עומד בניגוד ל"עד כמה שאני מבין" שמעמיד את הדובר במצב של נחיתות מסוימת, על הקשת רחבת המשרעת בין ענווה אמיתית, הצטנעות מעושה או לא, ואף בריחה פוטנציאלית מאחריות. "לשיטתי" נוטל נופך מהלשון התלמודית-משפטית, שבה "שיטה" היא דרך היסק וקו הגיוני עקבי לאורכו של טיעון או ניתוח, כך שהדובר המשתמש בו עוטה על עצמו אצטלה מסוימת של סמכות לוגית, אולי אפילו משפטית.
אלו רמזים או הצעות להבדלים סמנטיים. אך יש בהחלט מקום לבדוק הבדלים מבניים-תחביריים. למשל, "לעניות דעתי" ו"למיטב הבנתי" מראים לנו שלעתים בין "ל-" ו"דעתי" או "הבנתי" יכול להיכנס גורם נוסף. האם הדבר נכון לגבי הצורות האחרות? ומה בדיוק יכול להיכנס במקום הנוסף הזה?
יתרה מכך, עולה שאלת הקשר בין "עניות" ו"דעתי" או "מיטב" ו"הבנתי" – ונראה על פניו כי לא פעם מדובר בכַּמָתים, כלומר בגורמים המבטאים כמות או מידה, והקשר הוא קשר של סמיכות. ובכל זאת, "עניות" קשורה ל"דעתי" בקשר שונה מאשר "מיטב" ל"דעתי": "עניות דעתי" אומר שאני מציג את דעתי כענייה, ואילו "מיטב הבנתי" אומר שאני דוחק את הבנתי לקצה, או בוחר מתוכה את המיטב. קשר הסמיכות (כך אני קורא לו כאן לצורך הפשטות והקיצור) הוא עניין סבוך, מורכב ורב-פנים – וצמד הדוגמאות מראה קצהו של קרחון גדול ומשמעותי. לדעתי, בכל אופן.