להכות כלפי מעלה

הקריירה שלי – אני מניח שאני יכול לקרוא לה כך בשלב הזה – לא הייתה רעיון שלי. כשהעורך שלי, ג'ים אנדרוס, גייס אותי בשנתי הראשונה בקולג' ונתן לי את העבודה הזו, לא היה לי ברור מה הוא עושה. באופן בלתי מוסבר, הוא לא היה נראה מוטרד מכך שחסרים לי הכישורים הטכניים שדרושים בדרך כלל ליצירת טור קומיקס – הוא היה מעוניין בנקודת המבט שלי, בזהות הדורית שלי. הוא ראה ברישום המרושל שלי מעין אמת קומיקסית, מכתבים מהחזית, גולמיים וחתרניים.

למה הם היו חתרניים כל כך? ובכן, בעיקר כי זה מה שידעתי. משנותיי בקולג' קיבלתי את הרושם השגוי לחלוטין שאין מגבלות, שמותר לאמן להגיב על נושאים תרבותיים ופוליטיים נפיצים בציבור. בקולג' אין לזה חסרונות. בעולם האמיתי יש, אבל האופוריה שבהכרה מונעת ממך להבחין בכך בהתחלה. אכן, אחד הדברים הנחמדים ביותר בנאיביות נעורים היא שלעתים כה קרובות מבלבלים בינה לבין אומץ.

למעשה, מדובר בהערכת סיכונים לקויה. יש לי חברה שהייתה הפסיכיאטרית הראשית בצבא, והיא אמרה לי פעם שיש להם מושג טכני בצבא לקורטקס הפרה-פרונטלי, זה שאחראי על שיקול דעת ועל תפקוד חברתי. "אנחנו קוראים להם קצינים", היא אמרה.

בעולם העיתונות אנחנו קוראים להם עורכים. והיה לי אחד, והוא היה מוכשר, אבל ההתחלה הייתה קשה. הטור צונזר שוב ושוב. ולפי השמועות מי שהתנגד ברוב הפעמים לא היה העורך, אלא הבעלים/המוציא לאור המיושן והמאובק.

לזמן מה חשבתי שיש כאן בעיה בין-דורית בלתי פתירה, אבל ערב אחד, אחרי שאיבדנו שלושה עיתונים, הזמין אותי ג'ון מקיל, הבוס שלי, לסטייק והסביר לי את האסטרטגיה שלו. ראש הסינדיקט בן ה-24 הביט בבן טיפוחיו בן ה-22 מעבר לשפתה של כוס המרטיני שלו, חייך ואמר, "אל תדאג. במוקדם או במאוחר, החבר'ה האלה מתים."

ומה אני אגיד לכם, הוא צדק. שנה אחר כך הפטריארך האהוב של שלושת העיתונים האלה הלך לעולמו, והם עברו בירושה לבנו הפרוע. כמובן שהפעולה הרשמית הראשונה של האחרון הייתה להחזיר את "דונסברי". ובשנים הבאות אותו דפוס מוצלח חזר על עצמו: מוציאים לאור שנשבעו ש"דונסברי" יפורסם בעיתון שלהם רק על גופתם המתה קיבלו את מבוקשם בכל רחבי המדינה.

אז אין ספק שמקיל עלה על משהו – אסטרטגיית שיווק אקטוארית מבריקה, אבל זה לא פתר את הבעיה לחלוטין. נכנסתי לעיתונים וגורשתי מהם במשך כל הקריירה שלי, בפעם האחרונה כשכתבתי על החוק שמחייב נשים לעבור בדיקות אולטרסאונד לפני הפלה בטקסס, ככל הנראה לא נושא נהדר לעמוד קומיקס. איבדתי 70 עיתונים באותו שבוע, אז מסתבר שהשיפוט שלי לגבי קווים אדומים לא השתפר בהרבה.

כמו רבים מעמיתיי, ביליתי זמן רב בדיון על קווים אדומים מאז הטרגדיה בפריז. המחלוקת סביב הקריקטורה של מוחמד התחילה, כידוע, לפני שמונה שנים בפריז במחאה על "צנזורה עצמית", קריאת התיגר של עורכת אחת על מה שתפסה כתקינות פוליטית חונקת. הרעיון מאחורי האיורים המקוריים לא היה לבדר או להאיר או לערער על סמכות – האתגר שהיא הציבה לקריקטוריסטים היה במפורש ליצור פרובוקציה, ובכך הם הצליחו ביותר. לא רק שמאייר אחד נורה למוות, מהומות פרצו ברחבי העולם וגרמו למותם של עשרות בני אדם. איש לא היה יכול לומר מה הייתה התועלת החברתית שבכך, אך תומכיו הטהרנים של חופש הביטוי שוחררו מכבליהם. שימוש בשיקול דעת ובשכל ישר זכה לגינוי כמנוגד לחופש הביטוי.

ועכשיו ים הכאב שאנו צוללים אליו רחב אפילו יותר. "שארלי הבדו", שטען תמיד שהוא תוקף את הפנטיים המוסלמים ולא את הציבור הכללי, הצליח באופן אירוני לגרום למוסלמים רבים בצרפת להזדהות עם נציגיהם האלימים ביותר.

התפקיד המסורתי של הסאטירה הוא לנחם את האומללים ולאמלל את אלה שנוח להם. הסטירה מכה כלפי מעלה, כנגד סמכות מכל סוג שהוא, האיש הקטן מול החזק. סטיריקנים צרפתיים גדולים כמו מולייר ודומייה תמיד הכו כלפי מעלה, תמיד הגחיכו את הזחוחים והצבועים. אף פעם לא מצחיק ללעוג לחסרי הפריבילגיות – זה סתם מרושע.

כשהכה כלפי מטה, כשתקף מיעוט חלש באיורים וולגריים וגסים שהם קרובים יותר לגרפיטי מלאיורים, חרג "שארלי" אל תחום ההסתה, שבצרפת היא לא חוקית רק אם היא מעודדת אלימות באופן ישיר. אז הנה – שבעת מיליוני העותקים שפורסמו לאחר הרצח עשו בדיוק את זה, עוררו הפגנות אלימות ברחבי העולם המוסלמי, כולל הפגנה בניז'ר שבה נהרגו עשרה אנשים. בינתיים הממשלה הצרפתית הייתה עסוקה בלעצור יותר ממאה מוסלמים שהשתמשו בטיפשותם בחופש הביטוי שלהם כדי להצדיק את ההתקפות.

רבים גינו את הבית הלבן על שלא שלח נציג רם דרג למצעד ההזדהות עם "שארלי", אבל הפספוס הזה מתחיל להיראות כמו מעשה חכם. חופש הביטוי לפי המסורת הצרפתית מכיל יותר מדי סתירות מכדי שנוכל לאמץ אותו במלואו. אפילו "שארלי הבדו" פיטר פעם כותב שסירב למשוך טור אנטישמי. נראה שהוא חצה קו אדום שקיים רק לגבי מיעוט מסוים.

טהרנים של חופש הדיבור אינם מבינים שהזכות להעליב קבוצה מסוימת אינה מעידה על קיומה של חובה כזו. היא גם לא אומרת שלאותה קבוצה אין זכות להגיב בזעם. מותר להם לחוש כאב. הדיון בחופש חייב להתקיים בגבולות האחריות. בנקודה מסוימת חופש ביטוי טהרני נעשה ילדותי ולא רציני. הוא הופך לסוג אחר של פנטיות.

אני מודע לכך שאני משמיע את האבחנות האלה מנקודת מבט מיוחדת, של ביטחון. אף אחד באמריקה לא נכנס לעסקי הקריקטורות בשביל האדרנלין. וכפי שאמר ג'ון סטיוארט לאחר הרצח, בחברה חופשית לא צריך אומץ כדי לעסוק בקומדיה.

מעולם לא הקלתי ראש בפריבילגיה שהיא כתיבת סאטירה. ואני עדיין מנסה לעשות זאת כמו שצריך. "דונסברי" הוא עדיין עבודה בתהליך, תיעוד לא מושלם של האי-שלמות האנושית. אבל זו עבודה שקיימת רק בזכות החופש המרשים שכותבים זכאים לו במדינה הזו. בעידן הדיגיטלי הורחב החופש הזה עד לאין שיעור. לא פשוט להבין היום איפה עובר הקו האדום בסאטירה. אבל תמיד שווה לשאול את השאלה: האם מישהו, איפשהו, צוחק? אם לא, יכול להיות שעברתם אותו.

 Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.