לעשות טוב, בכל מקרה?

אנשים נוטים לחוסר הגיון,

והם מרוכזים בעצמם;

אהוב אותם, בכל מקרה.

את הטוב שהינך עושה היום,

אנשים נוטים לשכוח מחר;

עשה טוב, בכל מקרה.

אלו שני בתים משיר ידוע ואהוד מאד בתחום ההשראה והעצות לחיים. הוא נושא לדיונים בכנסים ברחבי העולם, מצוטט בספרים על ניהול והעצמה ומשותף ברשתות החברתיות בשפות שונות. השיר נוגע בקושי האנושי להאמין בטוב שבאדם גם כשעובדות החיים מעידות אחרת, ומעודד אותנו להמשיך להיות אדיבים ונדיבים, לעשות את מה שטוב ונכון "בכל מקרה".

אם הינך שוחר טוב,

אנשים עלולים להאשים אותך באנוכיות ובמניעים ניסתרים;

היה טוב, בכל מקרה.

אם אתה מצליח,

תזכה בכמה חברים מדומים ובכמה אויבים מושבעים;

היה מצליח, בכל מקרה.

אם יש בך כנות ויושרה,

אנשים עלולים ללעוג לחולשותיך ולפגוע בך;

היה כן וישר, בכל מקרה.

מה שבנית במשך שנים,

עלול לההרס בין לילה;

בנה, בכל מקרה.

אנשים באמת זקוקים לעזרה,

אבל עלולים לתקוף אותך אם תעזור להם;

עזור, בכל מקרה.

תן לעולם את הטוב ביותר שלך,

וזה לעולם לא יהיה מספיק;

תן לעולם את המיטב שבך, בכל מקרה.

אתה רואה, בחשבון האחרון, זה בינך ובין האל;

זה ממילא לא היה מעולם בינך לבין מישהו אחר,

בכל מקרה.

כך נשמע השיר, פחות או יותר, לפחות באחת מן הגרסאות היותר מוכרות שלו.  הוא הגיע אלי במייל לפני כחמש שנים, והיה דומה לנוסח שכבר קראתי קודם לכן באנגלית בספרו הידוע של סטיבן קובי "ההרגל השמיני: מיעילות לגדולה". הנוסח דומה אבל לא זהה. ההבדלים נובעים מבחירות בתרגום  לעברית, אבל גם – כך התברר לי עם השנים – מאופיו ודרכו יוצאת הדופן של הטקסט הזה בעולם.

ואכן, ניסיון פשוט להתעמק בו מבהיר נקודה מעניינת: מדובר בטקסט בעל אופי פתוח וגמיש למדי. באחד הכנסים הוא אף תואר כטקסט שאינו מסתפק בדיבורים על נתינה, אלא גורם לפעולה ממש. כך למשל, משתמשים בו רבים כמקור השראה פורה ליצירות משלהם: מלחינים אותו בסגנונות מוזיקליים מגוונים, משנים את שמו, מקצצים ממנו כרצונם מספר בתים, או לחלופין דווקא מוסיפים לו בתים חדשים לגמרי, המספרים על חוויתם האישית בעולם, באותה תבנית בסיסית שמאפיינת אותו: "אתה פועל מלבך, מעשיך יתקבלו בחוסר הבנה או באי צדק – המשך לדבוק בטוב ובנכון, בכל מקרה". אתם מוזמנים לנסות.

מה מקור השיר?

מסתבר שכבר מראשיתו מדובר בסיפור מפתיע. במשך שנים רבות מקובל היה להניח שהדברים נכתבו על ידי האם תרזה, מי שהועלתה לאחרונה על ידי האפיפיור לדרגת "קדושה". השיר נמצא אחרי מותה בבית היתומים שהקימה בכלכותה, תלוי מעל מיטתה או ממוסגר בלובי, ואין ספק שעצם שיוכו אליה, דמות אהובה וכלת פרס נובל לשלום, הוסיף ליוקרתו ועזר לו להתקבל במהירות ברחבי העולם. אלא שלימים התברר שהעניין מורכב קצת יותר, ואת השיר, או מוטב אולי לומר הטקסט, כתב בכלל אדם אחר.

קנת מ. קית' (Kent M. Keith) היה סטודנט בהרוורד כשפרסם אותו לראשונה בשנת 1968, בעלון לעידוד מנהיגות בבתי ספר. מפתיע לגלות שהוא היה אז כבן 19 בלבד. הטקסט היה חלק ממאמר, הופיע בפורמט פשוט של 10 נקודות למחשבה, ונקרא Paradoxical Commandments.

באתר ובספר שכתב בנושא מספר קית' על הרגע בו שמע לראשונה על מעורבותה של האם תרזה ביצירתו: זה היה כמעט 30 שנה (!) לאחר פרסום העלון, בשנת 1997, במפגש במועדון רוטרי. חבר ביקש לשאת תפילה לכבודה של האם תרזה, שזה עתה הלכה לעולמה, וקרא את "השיר שלה". כעת הופיע הטקסט הישן בפורמט של שיר, מקוצר מעט, ונקרא "Anyway” , כפי שמסתיים כל בית באנגלית. המחבר הופתע מאד, בלשון המעטה, וגם התרגש והוחמא, כמובן. האירוע הזה הסתבר לימים כמכונן בחייו, וניתפש כסוג של פלא, שבו טקסט מן העבר חזר אליו כדי להיטיב את עתידו.

ועדיין, גם אחרי שנודעה זהותו של היוצר המקורי, נותרה תעלומה אחת בלתי פתורה עד היום, והיא זו  ששבה ומציתה מחדש את הדיונים בכנסים וברשתות החברתיות: תעלומת הבית האחרון, זה שהזכרנו לעיל כסוגר את מרבית הגרסאות הנפוצות ומכונה "בחשבון האחרון". הוא לא הופיע בעלון המקורי של הרוורד והתבנית שלו תואמת את שאר הבתים רק למראית עין. ובעיקר, המסר שלו מערער באחת את תחושת ההסכמה הרחבה שמאפיינת את יחס הקוראים לנאמר עד אליו.

מי כתב אותו? מתי בדיוק נוסף הבית הזה?

נראה שכמו בכל אגדה טובה לעולם לא נדע באמת. קית' אומר שהבית לא נכלל עדיין גם בגרסה ששמע במועדון רוטרי, אז, לציון מותה של האם תרזה. אבל יש הבטוחים שנולד קודם לכן. למעשה, רבים מאמינים שזהו הקשר הברור של האם תרזה לשיר, בית מיוחד שהיא כתבה מתוך רצון להבהיר שעשיית הטוב קשורה תמיד אל האל. אחרים, לעומת זאת, מתנגדים מאוד להקשר הדתי ומרגישים שזוהי תוספת מיותרת, זרה לאופיים של הבתים הקודמים, ואפילו סותרת את רוחם הטובה.

כך או כך, מרתק לראות שהוויכוחים המתמשכים האלה מצליחים לגעת בכמה שאלות רלוונטיות לכולנו בנושא: מהי בכלל "עשיית טוב"? האם היא מותנית תמיד ב"חשבון אחרון" כלשהו, דתי או אחר? ואם לא, האם יש במציאות נתינה שהיא נקייה לגמרי, ללא חישובי אינטרסים או ציפיות לתמורה? מה בין נדיבות לזולת ונדיבות עצמית? ובכלל, האם באמת נכון להיות אדיב ונדיב תמיד "בכל מקרה?"

רחל מראני היא מחברת "לשמוט, סיפור אהבה" (הוצאת "דביר"). המאמר הוא פרק מספרה (בכתובים) "מהי נדיבות אמיתית?"