פרויקט המחילה לפעמים השנאה צריכה להיפסק

במהלך מלחמת העולם השנייה עוּנה אריק לוֹמקס על ידי היפנים על מסילת הרכבת בין בורמה לסיאם. 50 שנה לאחר מכן הוא פגש את אחד ממעניו. ספרו "איש מסילת הרכבת" מספר את סיפורו.

אם נפלת קרבן לעינויים לעולם אינך מחלים לחלוטין. אפשר להתמודד עם הנזק הפיזי אבל הנזק הפסיכולוגי נשאר אתך לעד.

ב-1945, לאחר שלוש וחצי שנים של פחד חקירות ועינויים כשבוי מלחמה במזרח הרחוק, חזרתי לאדינבורו לחיים של חוסר וודאות. הרגשתי חסר ערך, לא בטחתי באנשים וחייתי בעולם משלי. פרטיותו של קורבן עינוים חסינה יותר מכל מגדל מבוצר. אנשים חשבו שאני מתמודד אך בתוך תוכי התפרקתי.

הפכתי לאדם שבלתי אפשרי לחיות אתו; הרגשתי כאילו החטאים ששוביי זרעו בתוכי מניבים גידולי פרט שנקצרים בקרב משפחתי. חשתי שנאה עזה ליפנים ותמיד חיפשתי דרכים להשמיץ אותם. פעמים רבות חשבתי על החוקר השנוא עלי. רציתי להטביע אותו, לכלוא אותו ולהכות בו – בדיוק כפי שהוא עשה לי.

ב-1982 לאחר פרישתי התחלתי לחפש מידע על מה שקרה בסיאם. הצורך בידיעה הוא חזק. מצאתי שהאדם שחקר ועינה אותי, נגאסֶה טאקַשי מציע לאנשים את עזרתו במידע. גיליתי שהוא עדיין חי עוסק בצדקה ובנה מקדש בודהיסטי. הייתי סקפטי והתקשיתי להאמין שחרטה יפנית אפשרית. שיערתי שאם אפגוש אותו אניח את ידיי על צווארו ואחנוק אותו.

נקודת המפנה התרחשה ב-1982 כאשר נתקלתי בקרן הרפואית לנפגעי עינויים. הייתה זו הפעם הראשונה שהצלחתי לפרוק את השנאה שהפכה לכלא שלי. אשתי שראתה את השינוי שחל בי החליטה לכתוב לנגאסה. מכתב התשובה שלו היה מלא חמלה ואני חושב שבאותו רגע נסדק מעטה השריון שעטף אותי והתחלתי לחשוב על מה שאין להעלות על הדעת.

הפגישה התקיימה ב-1988 בקאנבּורי תאילנד. כשהגעתי נאגסה קידם את פני בקידה עמוקה. אחזתי בידו ואמרתי לו ביפנית: "בוקר טוב מר נאגסה, מה שלומך?". הוא רעד מבכי וחזר ואמר: "אני כל כך מצטער, כל כך מצטער". הגעתי לפגישה ללא כל אהדה כלפי האיש הזה אך נגאסה הצליח בעזרת הענווה הגדולה שלו לשנות את עמדתי. בימים שלאחר מכן בילינו יחד זמן רב בשיחה ובצחוק. התברר שיש לנו הרבה מן המשותף. הבטחנו זה לזה שנשמור על קשר ונשארנו מאז חברים.

לאחר פגישתנו הרגשתי שהגעתי לאיזושהי הבנה ושלווה. המחילה אפשרית כאשר ישנו מישהו שמוכן לקבלה. לפעמים השנאה צריכה להיפסק.

ספרו של אריק לומקס עובד לסרט.

תורגם במיוחד לאלכסון מה-Forgiveness Project על-ידי סימונה באט

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.
§ מחשבה |
- דימוי שעראריק לומקס. תצלום: בריאן מודי, The Forgiveness Project

תגובות פייסבוק

2 תגובות על לפעמים השנאה צריכה להיפסק

02
חיים ניצני

הורי נולדו וחיו בחרבין, סין.
בשנים 1932-1945 חיו תחת כבוש יפאני.
בשנים האלה התגבשה במוחם תדמית היפאני. התגבשה בצורה בלתי הפיכה. הם לא היו מסוגלים למה שהיה מסוגל אריק לומקס.
הורי לא אהבו יפאנים (בלשון המעטה) עד יומם האחרון. את החרטה ומכתבי החמלה של המענה היפאני הם לא היו קונים.
כל אלה שצועקים "די לכבוש" לא ממש מבינים מהו כבוש. כבוש זה כבוש יפאני. לא זורקים אבנים על חייל יפאני.
אבנים זורקים על חייל ישראלי ש"כבש" ו"כובש" רק מתוך אילוץ של הגנה עצמית.