מחשבים מסלול מחדש

אני קוראת על כך שהדוגמנית האנגליה ג'ורדן דאן זכתה לעטר את שערי ווג הבריטי לפברואר 2015. בכך היא היתה לדוגמנית השחורה הראשונה שהופיעה על גביו לבדה מזה שתים עשרה שנים (קדם לכך שער משותף בחברת דוגמניות לבנות, ב-2008). גם כשפראדה, מותג העל האיטלקי, ליהק את הדוגמנית הבריטית-קנייתית לקמפיין חורף 2014, היא היתה לדוגמנית השחורה היחידה שזכתה להשתתף בו מאז נעמי קמפבל, ב-1994. אני קוראת שוויני הארלו, הדוגמנית הקנדית בת ה-19, על בהרות העור הלבנות שלה, (מה שידוע בתור- "המחלה של מייקל ג'קסון") מובילה שני קמפיינים גדולים לקיץ 2015, של דיזל ושל המותג הספרדי דזיגואל. רואה שדוגמנים ודוגמניות טרסנג'נדרים לוהקו לקמפיין של ברני'ס ניו יורק. והנה דוגמן שחור לבקן. ודוגמנית בכיסא גלגלים. ופרזנטריות בעשור השביעי לחייהן.

הסופרת ג׳ואן דידיון מככבת בקמפיין של סלין. צילום: יורגן טלר

אני כורכת את אלה יחד לכדי רעיון, ובעצם אין צורך שאכרוך בעצמי, כי לצד החדשות עצמן מופיעות גם ידיעות נוספות שעושות זאת עבורי, שמכתירות מגמות ומדברות על שינויים, מהפכות, פריצות דרך, בעולם האופנה. כלומר שזו לא רק התרחשות, תנועה, תכונה – אלא חלק מנרטיב, נאמר לי, חלק מציר פרוגרסיבי של תיקון ושל שיפור. ראשיתה של תחזית המבשרת על עולם טוב יותר, על מודל נשי גמיש ומכיל יותר, על ורסטיליות, רב-תרבותיות, ליברליות, דמוקרטיית יופי של ממש. נכון, לכאורה סתם תפזורת של כמה צילומים מסחריים, אך בעצם – סיפור עלילתי משיחי, עם סוף טוב, עם גאולה מתקרבת.

כל שדה הדימויים הקרוי ״עולם האופנה״, או לפחות החלקים בו שרואים עצמם כמעין חוד חנית תרבותית אסתטית המציגה חזות חתרנית ביחס למרכז, מציג עצמו כמה שמערער על הנורמלי, על ההטרוסקסואלי, על הלבן, היפה, הרזה, המיינסטרימי

מן העבר השני, הלא-אופנתי על פי רוב, אני נתקלת בלא מעט כותרים מבהילים המכריזים על התנהגות ציבורית, דימוי, או פרסומת, המוגדרים ככאלה ש"מחזירים אותנו שנים אחורה", כאילו מילים אלו הן סינונימיות להדרדרות, ריגרסיה, שיבה אל החושך במקום התקדמות אל האור. כמו היו תנועות מסוג זה משהו מדיד ומוחשי. האם באמת מתקיימת תנועה קדימה או אחורה על ציר הזמן והאם יש לה משמעויות חיוביות או שליליות, בהתאמה?

בחינה מחודשת מפרסקפטיבה חברתית, פוליטית ותרבותית של זמן, כלומר של תפיסתנו את הזמן, מתרחשת בעשור האחרון בתחום ביקורת התרבות, הרחק מזירות הפיזיקה והמתמטיקה. עיסוק גובר זה מיוחס לפחות בחלקו להשפעתו של חוקר הספרות והתאורטיקן הקווירי לי אדלמן. בספרו No Future מזהה אדלמן שתי תפיסות תרבותיות של זמן: האחת רואה בו מודל התפחותי, כזה הנפרש ומתגלה לעיננו לעברו של עתיד שתמיד נותר רחוק אך מלא בתקווה. זהו הזמן הרבייתי (כלומר הוולדני) ההטרוסקסואלי, ההגמוני, הקפיטליסטי כמובן, והוא מגולם בדימוי ה"ילד". לעומתו, ישנו זמן נוסף, אחר. זמן קווירי, נגטיבי, זה הקשור לדחף המוות ולא לילודה, זמן מושהה, שאינו מתפתח ואינו מבטיח דבר מלבד ההתענגות של ההווה. הפרויקט של אדלמן קשור לפיו לחשיפתה של השפעתה המסדירה, הדכאנית, של התפיסה הראשונה. אחת הדוגמאות שהוא נותן למשל היא של פוליטיקאים שמרניים בארצות-הברית שמקדמים מדיניות של הומופוביה ממוסדת, שננקטת לכאורה למען "עתיד ילדינו". כלומר שהטוהר המדומיין של ילדים שעוד אינם, אמור להגביל את חופש פעולתם של מי שחיים כעת, בהווה, ואולי לעולם לא ייקחו חלק בשרטוט האופק הזה, שלמענו יש להתכוונן תמידית קדימה.

נעמי קמבל בקמפיין של פראדה, 1994.

כאמור, כתיבתו של אדלמן הציתה סוללה תאורטית שלמה שעוסקת בתפיסות של זמן בהקשרים פוליטיים-תרבותיים. בשנים האחרונות פורסמו טקסטים רבים שהמשותף להם הוא ביקורת על תפיסות הזמן הדומיננטיות, מונעות הטלוס. בכתיבה זו התנסחו מושגים ביקורתיים כדוגמת "הטרוכרונורמטיביות", המתיך בין כרונולוגיות להטרונורמטיביות, או "כרונוביופוליטיקה", מושג המתאר את הארגון הטמפורלי הנורמטיבי של אוכלוסיות שלמות סביב הון, לאום ומשפחה.

זווית נוספת הנבחנת היא זו המדברת על תפיסות זמן ועתיד עבור קבוצות שונות, לדוגמה מהגרים. מה משמעותה של הבהילות להניע מהגרים "קדימה" (קדימה או החוצה) אל עבר ההטמעות השלמה במערב, הלאה הלאה על ציר הזמן, הרחק מכל משקולות העבר המכבידות, המורשת, המזרח, הגעגוע והאבל, שנתפסים בתור ה"כשלון" להיטמע.

לצד זאת ישנו דיון באופן בו כיבושים לאורך ההיסטוריה ועד ימינו, קולוניאליזם על כל צורותיו, התבססו בשיטתיות על משטרי הצדקה הטוענים לדחיפתו של היליד לעבר עתיד טוב יותר, מאושר יותר, מפותח ומשוכלל.

במילים אחרות, ניתן לומר שעידן הנאורות אולי הסתיים, תאורטית, אך בפרקטיקה מרביתנו עדיין חיים תחת משטרו: הנאור, המסדיר, המושך תמידית למעלה, קדימה, מערבה. ישנו צורך של ממש לתאר ולהבין את הזמן באופן אחר ולהסיט את הדגש מהעתיד כערך. הדרך בה אנו מדמיינים אותו נכון לעכשיו שוזרת אותנו לדפוסי חיים ספציפיים המלופפים לנרטיבים לאומיים, ללוגיקה כלכלית קפיטליסטית, לצירי זמן של לידה התפתחות, נישואים, רבייה, צבירת הון ועוד, שרבים מאיתנו אינם רוצים בהם.

למעשה, תעשיית האופנה לא מרחיבה את אופקיה, את הגדרות מודל היופי שלה, כדי להכניס פנימה ולהכיל את השונה והאחר, דוגמנית שחורה, או שמנה, או נכה. ההגיון, אם יש כזה, הוא הפוך

יש המתייחסים לשיח זה כתפנית הטמפורלית של לימודי התרבות. המשותף לרבים מהכותבים והכותבות, ואדלמן ביניהם, הוא רעיון ה"עתיד" כפנטזיה המשווקת לנו כדי לוותר על דברים רבים בהווה, אם חופש הבחירה שלנו, הזמן הפנוי שלנו, ועוד.

בתעשייה כמו זו האופנתית, לא יעלה על הדעת לקבל את סופה של הפנטזיה על העתיד הטוב, המשופר, הלא בדיוק עליה היא מבוססת. ישנו ניסיון כלשהו להתייחס להלך הרוח הזה בהצהרות דוגמת "סופן של קונבנציות היופי" או "סופם של הטרנדים האופנתיים".

הדוגמן הלבקן שון רוס. צילום באדיבות דיוויד אורבנקה

אך נדמה שאלה רק מתגבשים היות לחלק מהפנטזיה, ולא מפריכים אותה. "אופנה" כרעיון, כאידאל, מחויבת קודם כל לכונן ולשמר את התפיסה שהזמן קיים ושהוא זז קדימה ומהר. אך לא די בכך שהזמן פשוט מתקדם לו, בין שבאופן מעגלי, כמו מערכת השמש, ובין שעל ציר ליניארי, אותו הציר שניתן להעלות על הדעת בהתבוננות לדוגמה בתפוח נרקב. על ציר זה גם לשאת בקרבו הבטחה. הבטחה שכל רגע לאורכו נהיה טוב יותר, יפה יותר, חדש, מתוקן, משופר. לו היתה גלויה העובדה שרעיונות ותפיסות משתנים ומתחלפים בצורה קאוטית וארעית לכאן ולכאן, עם הגיון ומשמעות פנימיים שאיש לא יוכל לעולם לקרוא ולפענח, אם מעגליות-ספירליות-מפותלות או מקוטעות-שרירותיות, לא היתה נותרת סיבה להאמין לאף נרטיב, ובטח לא לשלם עליו. להמתין בציפייה לראות "מה חדש", מה יפה יותר, היום. לשאוף קדימה. לרכוש, בכלל.

למעשה, תעשיית האופנה לא מרחיבה את אופקיה, את הגדרות מודל היופי שלה, כדי להכניס פנימה ולהכיל את השונה והאחר, דוגמנית שחורה, או שמנה, או נכה. ההגיון, אם יש כזה, הוא הפוך. מי שתלוי לחלוטין באותה מתיחת הגבולות ההומניסטית לכאורה, אינם קומץ האנשים שקיבלו קמפיין או שער, גם לא הקבוצות שהם מייצגים. מי שתלויה בכך לחלוטין היא כמובן התעשייה עצמה. ללא אותה התנועה המדמה פרוגרסיביות, תעשייה זו (כמו אחרות) היתה קורסת, או לפחות מדלדלת מאד. עליה לעשות כל שביכולתה כדי לשמר את פנטזיית ההתפתחות, הקידמה, השיפור. כך תחלופת הקולקציות, המגמות, המודלים של היופי, לא נראית כבליל חסר תוחלת ממשית שמבקש להמציא את עצמו מחדש רק כדי להצדיק את קיומו שלו. במקום, הוא משרטט מודל התפתחותי רב שכבות ורבדים הנע לעבר עתיד טוב יותר, נוח יותר, טכנולוגי ומשופר, מכיל יותר, משוחרר ומוסרי יותר.

השימוש בדוגמנית טרנסג'נדרית משמר את פנטזיית ההטרוסקאלית הרבייתית, המולידה עתיד טוב יותר. גם הדוגמנית הקשישה היא בסך הכל תזכורת לכך שהכל מתפתח בקצב מהיר, הקצב הנכון, טס לעבר ילדינו שיחיו בעולם טולרנטי יותר

כל שדה דימויים זה הקרוי ״עולם האופנה״, או לפחות החלקים בו שרואים עצמם כמעין חוד חנית תרבותית אסתטית המציגה חזות חתרנית ביחס למרכז, מציג עצמו כמה שמערער על הנורמלי, על ההטרוסקסואלי, על הלבן, היפה, הרזה, המיינסטרימי. למעשה, הסיבה היחידה ל"ערעור" זה היא מלחמת שימור, שימור הקיים, הסטטוט-קוו, כשהקיים הזה, הוא-הוא אשליית הרצף המוביל לאיפשהו - בה כמובן תלויה תעשיית ענק זו. הפרדוקס הוא שאותם החוקרים והחוקרות שעסוקים כיום במושג הזמן מראים לנו שעצם רעיון הזמן הפרוגרסיבי הוא דכאני ומגמתי, הטרוסקסואלי, לבן, קפיטליסטי ונצלני. השימוש בדוגמנית שחורה מסייע לתחזק את רעיון הקידמה הלבן. השימוש בדוגמנית טרנסג'נדרית משמר את פנטזיית ההטרוסקאלית הרבייתית, המולידה עתיד טוב יותר. גם הדוגמנית הקשישה היא בסך הכל תזכורת לכך שהכל מתפתח בקצב מהיר, הקצב הנכון, טס לעבר ילדינו שיחיו בעולם טולרנטי יותר. השאלה היא אם ניתן ליהנות צורנית ואסתטית מאסופה של דימויים יפהפיים מבלי להתפתות לראות בה מגמה, נרטיב, חץ מחודד הסוחף אותנו קדימה אל שוויון ונאורות מדומיינים.