שקרים מהחיים מכניס-מוציא

אני עומד מול המראה ומכניס-מוציא, מכניס-מוציא, מכניס-מוציא את תפיחת הבטן הערמומית מתחת לטי-שירט ירקרקה. על התווית כתוב 200 שקל. במחיר הזה כדאי מאוד שלא יראו אפילו צל של כרס. המוכר ממתין בסבלנות, קווי גזרתו שקטים, לא נעים. לא מדובר בחובב גדול של חומוס. אני מכניס רק קצת, כי קשה להחזיק הרבה זמן, ושואל אותו אם אולי במקרה הוא חושב שאני צריך מידה אחת פחות. גבתו מתרוממת, נושקת לפוני הסתור על מצחו, אך כהרף עין הוא מתעשת. מקצוען. "אני אבדוק במחסן", הוא אומר ונעלם לחדר צדדי.

המוכרת שמאחורי הקופה מחייכת אלי. אני מכניס, זוקף קומה ומעביר את המשקל אל רגל שמאל, רגוע-מתוח-מוקפד. בתנוחה הזאת, אני מציץ במראה וחושב, הייתי יכול לקחת אפילו שתי מידות פחות. המוכר חוזר מהמחסן עם הסְמוֹל ומגיש לי אותו. אני חוטף את החולצה וממהר לתא ההלבשה, פושט את המדיום ולובש את אחותה הקטנה. היא מתקשה להימתח על גופי, ואני צריך לעזור לה במשיכה קלה וכמה מילות עידוד. בחולצה ההדוקה הזרועות נראות מעט נפוחות, כאילו עבדתי בחדר הכושר, אבל החזית הקדמית מתעקשת להתבלט ומתריסה בפניי מן המראה. אז אני מכניס-מכניס אותה ואת שרירי הזרוע מנפח, ולפתע ניבט אלי מין בריון גרוטסקי בעל יציבה משונה. אני מזדקף עד כמה שאפשר, אבל בכל פעם שאני מנפח את החזה, הבטן יוצאת, ובכל פעם שאני מכניס את הבטן, הכתפיים נשמטות. פּלוֹפּ-פּלוֹפּ. כמו מטוטלת. דקה או שתיים אני מתנדנד כך מול המראה עד להשגת איזון נסבל, ויוצא החוצה חסר נשימה.

המוכר לא שם, בטח ניצל את ההזדמנות לחטוף איזו פריכית, ואני עומד אובד עצות בחולצת הסְמוֹל, קטן מסך כל חלקיי. פרופיל רוטט משתקף במראה. אם אשקיע מדי יום מאמץ כזה, בסוף עוד יהיו לי ריבועים בבטן. "אז מה אתה אומר?", נשמעת שאלה, ואני מסתובב בבהלה ורואה את המוכרת. "דנה", מודיע לי תג השם, שיערה הכהה מעוטר בגוונים, חיוכה מתפתל, עיניה צוחקות צחוק מסתורי. תפסה אותי על חם, ועכשיו היא בטח חושבת שאני איזה מין סוטה שמכניס-מוציא כל הזמן להנאתו.

"מה את אומרת?", אני שואל בחיקוי של נונשלנט. מבטה סוקר אותי מלמעלה עד למטה ובחזרה, וכל איבר שעיניה נוגעות בו מגיב באדווה. היא ניגשת אלי, אומרת, "אתה מחזיק את הבטן, תוציא כדי שנראה איך זה יושב עליך", ומניחה יד אחת על גחוני. אני נדרך כמו אדם המתכונן לספוג אגרוף בבטן. "נו, שחרר".

שחרר, היא אומרת בקלילות, כאילו המילה נישאת כנוצה על גבי משב הרוח של המזגן בחנות, ואני עוקב אחריה במבטי, מהופנט ממעופה. בלי ויכוח אני עוצם עיניים ומשחרר.

הבטן לא נשפכת, לא מתעגלת, שום דבר לא קורה, אני נותר בדיוק כשהייתי. היא מצמידה את ידה אל האל-כרס. אין ספק שזו פעולה של תדהמה, מגע של התפעלות והערכה. היא טופחת לעצמה על השכם, כי הפוטנציאל שהיא זיהתה מתממש כעת, היא לא טעתה.

כנראה שזה קורן ממני החוצה, קרינה טובה ורכה מהסוג שטוען באנרגיה, לכן היא לא מסוגלת להסיט את מבטה. להפך, היא מתקרבת כדי לספוג עוד, שפתה התחתונה רוטטת בציפייה, ואין ספק שלנגד עיניה עומד כעת אדם שמכניס ולא צריך להוציא, וחיוך עולה על פני רק מעצם המחשבה על השתקפותי באישוניה, רחב כל כך שאני לא מסוגל עוד להתאפק ובבת אחת פוקח.

הניאונים של החנות מסנוורים, ואני משפשף במהירות את העיניים כדי לעזור להן להסתגל לאור. לאחר כמה רגעים אני פוקח אותן שוב בהיסוס. דנה המוכרת נסוגה צעד לאחור והיא בוחנת אותי במבט מיומן. אני מציץ למטה ורואה גבעה קלה, אולי זו רק הזווית, אולי מאיפה שהיא עומדת…

"אוקי, אז מה החלטנו", מגיח לפתע המוכר, כאילו משום מקום, כאילו מיְקוּם אחר. הוא מעיף מבט. "נראה לי שעדיף המדיום". כך הוא פוסק ושואל אם אני רוצה עוד משהו, אולי איזה ג'ינס יפה, יש עכשיו סקיני נהדרים. אני אומר לו שלא, תודה, נראה לי שאני רק אחליף בתא ואבוא לשלם, אלא שפתאום אני מסתכל סביבי ושואל בבהילות, "ראית את דנה?", כי היא נעלמה לי.

"בטח הלכה לרשום לעצמה את המכירה, זאתי", הוא מסנן, ואני חושב שחבל, דווקא רציתי לשמוע מה דעתה, לעשות איזה סיעור מוחות. אבל עכשיו גם הוא נעלם, ואני חוזר אל תא ההלבשה בכתפיים שמוטות.