אחד השירים האהובים עלי ביותר הוא "Something Must Break" של Joy Division:
“Two ways to choose,
On a razor’s edge,
Remain behind,
Go straight ahead…Something must break now,
This life isn’t mine.”"שתי דרכים לבחור ביניהן,
על קצה התער,
להישאר מאחור,
ללכת ישר קדימה...משהו חייב להישבר כעת,
החיים האלו אינם שלי."
תרשו לי להציע לכם תאוריה קטנה ביחס לחיים.
בדרך כלל אכן יש שתי דרכים לבחור ביניהן. אנחנו עומדים על קצה התער. כיוון אחד הוא זה שבו אנחנו לוקחים הכי הרבה, והאחר הוא הכיוון שבו אנחנו נותנים הכי הרבה. בלי קשר לתחום החיים שבו אנחנו מיישמים את ההחלטה – מערכות יחסים, קריירות, דרכים.
באיזו דרך אנחנו הולכים?
אולי אנחנו בוחרים בדרך שבה אנחנו לוקחים הכי הרבה. אינסטינקטיבית, עמוק בלב, אתם כבר יודעים: זוהי הבחירה הגרועה. אולי בחרנו בקריירה שעניינה גזל מחסרי האונים, אולי נבחר במערכת יחסים שתגזול חיבה ושייכות מאדם פגיע. במקרה כזה, מה אנחנו בעצם עושים? אנחנו לא רק לוקחים הכי הרבה, אלא גם מונעים מאחרים את מה שהוא שלהם. אם לומר את הדברים בפשטות ובכנות: בדרך הזאת אנחנו לוקחים ולא נותנים, ואז אנחנו מתכווצים וקמלים.
האין זה כך? בבקשה, קדימה: תחשבו על מקרים שבהם לא הייתם מלאי ביטחון די הצורך, או לא הייתה בכם מספיק יכולת לקבל את הזולת כדי להתמסר לאדם מסוים או לדבר מסוים. לא חשוב כמה הצלחתם לקחת, איך הרגשתם? הרגשתם לא ראויים, קטנים, עלובים. המחיר של לקיחה בלי נתינה הוא בדרך כלל אובדן כבוד, אובדן אהבה, אובדן חסד ואובדן של ערך עצמי, עד כדי שיתוק. "החיים האלו אינם שלי".
משהו חייב להישבר – וכשאנחנו לוקחים בלי לתת, מה שנשבר הוא בדרך כלל אנחנו.
אז אולי אנחנו בוחרים לתת הכי הרבה. אך כעת עלינו להיות זהירים, לשים לב שמה שאנחנו נותנים אינו כרוך בלקיחה. אנחנו מתמסרים בכל לבנו לקריירה שלנו. אך אנו מתעלמים או מזניחים את המשפחה, את מערכות היחסים שלנו, את החברויות שלנו. במקרה כזה פשוט נתנּו ביד אחת מה שלקחנו ביד השנייה. משהו חייב להישבר, נכון? אהבה גדולה, תשוקה סוחפת, קריירה מבטיחה. "החיים האלו אינם שלי".
אולי אתם חושבים כמו איזה כלכלן קטן של הרוח האנושית. כלכלן כזה אומר שלאדם יש כמות מוגבלת של משאבים – זמן, תשומת-לב, אנרגיה, רעיונות. וצריך לחלק אותם איכשהו. זה נכון. אבל נכון יותר לומר שאם זה מודל החיים הנאיבי שלכם, הרי שבכל מקרה, משהו חייב להישבר, משהו יישבר, בהכרח. או הרוח שלנו, או חיינו.
שתי דרכים לבחור ביניהן. לאן כדאי ללכת?
הדרך להיחלץ מהדילמה היא לא לבחור. לא לבחור, אלא להקשיב לקול בתוכנו המדבר ללא מלים.
פשוט תנו את מה שבאמת יש לכם לתת שהוא משלכם. מה שעולה מתוככם, באורח נואש, כדבר שאתם רוצים לתת. מכוח הים העמוק ביותר שבכם.
אסביר מדוע.
לכל אחד ואחד מאיתנו יש מתנה יחידה במינה. עבור אחדים מאיתנו מדובר במוזיקה, בספרות, באמנות, בשירה, בדיבור, באופנה, במתמטיקה, במדע, בתגליות, ביצירתיות. לא חשוב מה היא המתנה. מה שחשוב היא שניתן אותה. לא חשוב מי מנסה לעצור אותנו, למנוע מאיתנו, להגביל אותנו או לאיים עלינו.
אתם עשויים לחשוב שמדובר בעניין קל לביצוע. לא. זהו הדבר הקשה ביותר בעולם, בדיוק כיוון שהוא כה פשוט. כמה אנשים אתם באמת מכירים שנותנים לעולם את המתנות שלהם? אני מכיר מספר זעיר של אנשים כאלו. ואני מכיר רבים לאין ערוך שאינם נותנים את המתנות שלהם. הם אינם בטוחים בעצמם, אינם מלאי רוך ואדיבות, אהבה וקבלה במידה מספקת. עדיין. לא כלפי עצמם ולא כלפי העולם, וגם לא כלפי משמעות החיים האנושיים.
ומהי משמעות החיים האנושיים? רובנו נותרים לכודים בדילמה. לוקחים כדי לתת, או נותנים כדי לקחת. מה שאנחנו לא עושים הוא פשוט לתת לעולם את המתנות שלנו. משהו נשבר. ואז אנחנו מין דברים קטנים כאלו, הפוחדים מיללות הנשמעות לאור הירח.
כשאנו נותנים את המתנות שלנו, רק אז הדילמה נשברת. זה נכון: יש לנו כמות מוגבלת של זמן, תשומת-לב, אנרגיה וכן הלאה. אבל הדבר האחד שיש בנו שאינו מתכלה הוא המתנות שלנו. בין אם מדובר באמנות, במתמטיקה, בתגליות או ביצירתיות, הדבר היפה במתנות שלנו הוא שהן אינסופיות וחסרות גבולות. הן אינם מתכלות – וכך לעולם איננו יכולים להימלט מהן. וכיוון שהן אינן מתכלות, הן מה ששובר עבורנו את הדילמה: לתת כדי לקחת או לקחת כדי לתת.
תהיה המתנה של כל אחד מאיתנה אשר תהיה, הנה הסוד: ככל שאנחנו נותנים יותר, כך יש לנו יותר מה לתת. מה עוד אתם מכירים שפועל על פי חוק הנתינה הגדול הזה?
אהבה. האמת בתוך כל האמיתות היא שהמתנות שבתוכנו הם השמות של האהבה שאנו ואנו בלבד יכולים להעניק לעולם. וכך, אם איננו נותנים את המתנות שלנו, אנחנו מרגישים שחיינו ריקים מכול אותם השמות הרבים של האהבה: תשוקה, אמת, חסד, שמחה.
מהיום שבו נבראתם, הייתה אפשרות למתנה. ככל שגדלתם, הזרע נזרע. הבחירה שלכם, מדי יום, היא לקחת את הזרע הזה, לזרוע אותו באדמה של ההוויה. לתת למֵי החיים להשקות אותו. כך הוא גדל וצומח והופך לעץ, שיכול לתת מקלט לעולם כולו המצטנף תחת ענפיו האדירים.
עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.
תרגם במיוחד לאלכסון אדם הררי
תגובות פייסבוק
4 תגובות על מתנות שיש לנו לתת
וכשאני לא יודעת מה המתנה שלי? והחיים עוברים, גדושים בריקנות?
פשוט תני אהבה. זאת המתנה שלך.
Eira יקרה.
הצעתך יפה.אבל...
יש רבים הסובלים מנכות רגשית, וקשה להם לתת אהבה.
מציע לך לשקול שלכולנו, וגם לך, יש מושג לא רע מה המתנה שלנו, אנחנו פשוט מפקפקים בה וממעיטים בערכה.
כמו שכתב כותב המאמר: "מה שעולה מתוככם, באורח נואש, כדבר שאתם רוצים לתת. מכוח הים העמוק ביותר שבכם."
לפעמים הקול שעולה מתוכנו בקושי נשמע בגלל תהפוכות החיים אבל הוא שם.
חזקי ואימצי!
מי עצר את מקארתי?
סם טננהאוסשמרנים וליברלים, מידע כוזב והאשמות פרועות, רדיפה פוליטית ויצרים אפלים: הקיטוב האמריקני...
X רבע שעה
השינה מתעוררת
הולי פבזנראורח החיים שלנו, המתח והריצה שאינם פוסקים, גוזלים מאיתנו את המנוחה והשינה...
X 20 דקות
יצא לו
מישהי כותבת ספר. לימים, הוא רואה אור ומופץ ברבים. בעברית של ימינו, כשמדברים על האירוע הזה בחייה של מי שכתבה את הספר, אומרים "יצא לה ספר".
כל מיני "יצא לו" יש בעברית העכשווית. "יצא לי טוב", אומר מישהו כשהוא טועם תבשיל שהוא הכין בעצמו. "זה בסדר שהמנות יצאו לכם ביחד?", שואל המלצר במסעדה. "היא יצאה לה לטייל קצת", אומרים בהזדמנות אחרת. שני נושאים יש פה, ותשומת הלב הפעם תופנה לשני. הראשון הוא שלל המשמעויות של "לצאת" בעברית, עניין עשיר ורחב ומעניין. אך מהבחינה התחבירית מעניין במיוחד הנושא השני: שימושים ב"ל-" שמבטאים דקויות של משמעות שיש טעם לפרטן ולנסות להבינן מעט – הנושא גדול ורחב ומורכב, ולכן הדברים כאן הם בגדר טעימה ופתיחת כיוונים.
נחזור למחברת הספר. היא כתבה אותו. אנשים אחרים טיפלו בו, ואולי פרט לאנשים גם מערכות ומנגנונים (בית דפוס, הוצאה לאור וכדומה) והתוצאה היא שיש בעולם ספר הנושא את שמה. פרסומו הוא אירוע בחייה, הספר שלה. אבל הוצאתו לאור, פרסומו, בואו לעולם והגעתו לציבור אמנם קשורים כולם למחברת, אבל אינם מעשים שלה, או לא רק שלה. כלומר, מתקיימת זיקה בינה ובין האירוע, בינה ובין התוצאה. למעשה, יותר מסוג אחד של זיקה, שכן אין דין הכתיבה כדין הופעת הספר הנושא את שמה. וכל זיקה כזאת הדוקה או רופפת, נמצאת במקום כלשהו על קשת של עוצמות וגוונים.
כשאדם אומר "יצא לי גרעפס", כלומר שנפלט מגופו גיהוק, וליתר דיוק השתחרר אוויר שהיה כלוא בדרכי העיכול העליונות, ברור מה קרה, וברור, מההקשר הענייני, מה חלקו בדבר: חלק קטן מאוד. לרוב, הדבר קורה באורח בלתי רצוני. וכשמישהי אומרת, נוכח ציור שהיא ציירה, "יצא לי טוב", היא מביעה הערכה לתוצאה שהיא אחראית לה, אבל גם מוסיפה גוון של מקריות, אי-רצוניות או אי הבנה לגבי האופן שבו הדבר קרה בסופו של דבר. היא עשתה את הדבר, ציירה את הציור, אבל לא לגמרי ברור לה איך קרה שהוא יצא כפי שיצא, כלומר כיצד התחברו דברים ידועים ומסתוריים גם יחד לכלל התוצאה הניצבת לנגד עיניה ולנגד עיניהם של שומעיה המתבוננים בציור.
כמו "יצא לי גרעפס" יש גם "נפלט לי סוד", כלומר "אמרתי סוד בלי שהתכוונתי לכך". הדובר עשה משהו אבל מרחיק את עצמו מהמעשה ומתוצאותיו באמצעות השילוב בין פועל סביל ("נפלט") ו"לי". הסוד עצמו לא עשה דבר, ואילו על הגרעפס נטען במידה מסוימת שהוא יצא. בלי לסבך את הטיעון יתר על המידה, לאור המסגרת המוגבלת שלנו כאן, אפשר לומר שהפועל חשוב כדי להבין את הקשר בינו ובין ה"ל-". העברית העכשווית מציגה שפע עצום של צורות: "מתאים לי", "בא לי", "התחשק לי", "נראה לי", "טוב לי", "נפל לי", "בא לי בטוב" (ופה יש "בא לי" אחר לגמרי לעומת "בא לי" שמובנו "אני רוצה") ועוד ועוד. הרשימה אכן תהיה ארוכה מאוד.
לכן, אם נתרכז שוב ב"ל-", נוכל לומר שהוא מצביע על הרלוונטיות של הגוף המצוין בו, רלוונטיות של הנושא לפעולה, וזאת על פני קשת רחבה ומגוונת ביותר של אפשרויות. מידות של אחריות, דרגות של שייכות, סוגים רבים של זיקה של הנושא לפעולה, גוונים של אופי הפעולה, עמדות שונות של הדובר כלפי התוצאה. כל אלו מצביעים על ספירה אישית שהפעולה או המצב, וגם תוצאתם נוגעים לה, והנושא ("אני" במקרה של "לי") הוא הגורם שאותו הספירה מקיפה וסביבו היא נבנית. "טוב לי" מראה זאת באורח פשוט: הטוב נוגע ל"אני". "נפל לי", לעומת זאת, מתאר דבר שקרה ל"אני", לא באחריותו כמעט בכלל. "יצא לי", מראה על אחריות חלקית, חלקית מאוד, לפחות מבחינת אופן הצגת הדברים על ידי הדובר – אבל הדבר תלוי במושא. "יצא לי ציור יפה" יכול להצביע על אחריות מופחתת, על מקריות. "יצא לי ספר" מבקש לומר שהספר משויך לדוברת, שהוא שלה, אבל במידה של הכרה בכך שהיא אינה אחראית על כל ההיבטים הנוגעים לכך. בסופו של דבר, "הוצאתי ספר" עשוי להצביע על הוצאה עצמית, ואילו "יצא לי ספר" רומז שהוצאה לאור בחרה בו והוציאה אותו לאור (שהרי הספר לא נפלט מתוכה(. ואילו אנשי ההוצאה יאמרו בבעל-בתיות "הוצאנו לה ספר", ויפחיתו בכך במידה מסוימת מהתהילה המרוכזת בה בלבד, מהנגיעה הבלעדית שהיה אפשר לייחס לה בעניין הפרסום. כמה זה עלה לה? כמה זה עלה להם? אין לי מושג. כלומר, אני לא יודע על כך דבר, נראה לי.