מתנות שיש לנו לתת

אחד השירים האהובים עלי ביותר הוא "Something Must Break" של Joy Division:

“Two ways to choose,
On a razor’s edge,
Remain behind,
Go straight ahead…

Something must break now,
This life isn’t mine.”

"שתי דרכים לבחור ביניהן,
על קצה התער,
להישאר מאחור,
ללכת ישר קדימה...

משהו חייב להישבר כעת,
החיים האלו אינם שלי."

 

תרשו לי להציע לכם תאוריה קטנה ביחס לחיים.

בדרך כלל אכן יש שתי דרכים לבחור ביניהן. אנחנו עומדים על קצה התער. כיוון אחד הוא זה שבו אנחנו לוקחים הכי הרבה, והאחר הוא הכיוון שבו אנחנו נותנים הכי הרבה. בלי קשר לתחום החיים שבו אנחנו מיישמים את ההחלטה – מערכות יחסים, קריירות, דרכים.

באיזו דרך אנחנו הולכים?

אולי אנחנו בוחרים בדרך שבה אנחנו לוקחים הכי הרבה. אינסטינקטיבית, עמוק בלב, אתם כבר יודעים: זוהי הבחירה הגרועה. אולי בחרנו בקריירה שעניינה גזל מחסרי האונים, אולי נבחר במערכת יחסים שתגזול חיבה ושייכות מאדם פגיע. במקרה כזה, מה אנחנו בעצם עושים? אנחנו לא רק לוקחים הכי הרבה, אלא גם מונעים מאחרים את מה שהוא שלהם. אם לומר את הדברים בפשטות ובכנות: בדרך הזאת אנחנו לוקחים ולא נותנים, ואז אנחנו מתכווצים וקמלים.

האין זה כך? בבקשה, קדימה: תחשבו על מקרים שבהם לא הייתם מלאי ביטחון די הצורך, או לא הייתה בכם מספיק יכולת לקבל את הזולת כדי להתמסר לאדם מסוים או לדבר מסוים. לא חשוב כמה הצלחתם לקחת, איך הרגשתם? הרגשתם לא ראויים, קטנים, עלובים. המחיר של לקיחה בלי נתינה הוא בדרך כלל אובדן כבוד, אובדן אהבה, אובדן חסד ואובדן של ערך עצמי, עד כדי שיתוק. "החיים האלו אינם שלי".

משהו חייב להישבר – וכשאנחנו לוקחים בלי לתת, מה שנשבר הוא בדרך כלל אנחנו.

אז אולי אנחנו בוחרים לתת הכי הרבה. אך כעת עלינו להיות זהירים, לשים לב שמה שאנחנו נותנים אינו כרוך בלקיחה. אנחנו מתמסרים בכל לבנו לקריירה שלנו. אך אנו מתעלמים או מזניחים את המשפחה, את מערכות היחסים שלנו, את החברויות שלנו. במקרה כזה פשוט נתנּו ביד אחת מה שלקחנו ביד השנייה. משהו חייב להישבר, נכון? אהבה גדולה, תשוקה סוחפת, קריירה מבטיחה. "החיים האלו אינם שלי".

אולי אתם חושבים כמו איזה כלכלן קטן של הרוח האנושית. כלכלן כזה אומר שלאדם יש כמות מוגבלת של משאבים – זמן, תשומת-לב, אנרגיה, רעיונות. וצריך לחלק אותם איכשהו. זה נכון. אבל נכון יותר לומר שאם זה מודל החיים הנאיבי שלכם, הרי שבכל מקרה, משהו חייב להישבר, משהו יישבר, בהכרח. או הרוח שלנו, או חיינו.

שתי דרכים לבחור ביניהן. לאן כדאי ללכת?

הדרך להיחלץ מהדילמה היא לא לבחור. לא לבחור, אלא להקשיב לקול בתוכנו המדבר ללא מלים.

פשוט תנו את מה שבאמת יש לכם לתת שהוא משלכם. מה שעולה מתוככם, באורח נואש, כדבר שאתם רוצים לתת. מכוח הים העמוק ביותר שבכם.

אסביר מדוע.

לכל אחד ואחד מאיתנו יש מתנה יחידה במינה. עבור אחדים מאיתנו מדובר במוזיקה, בספרות, באמנות, בשירה, בדיבור, באופנה, במתמטיקה, במדע, בתגליות, ביצירתיות. לא חשוב מה היא המתנה. מה שחשוב היא שניתן אותה. לא חשוב מי מנסה לעצור אותנו, למנוע מאיתנו, להגביל אותנו או לאיים עלינו.

אתם עשויים לחשוב שמדובר בעניין קל לביצוע. לא. זהו הדבר הקשה ביותר בעולם, בדיוק כיוון שהוא כה פשוט. כמה אנשים אתם באמת מכירים שנותנים לעולם את המתנות שלהם? אני מכיר מספר זעיר של אנשים כאלו. ואני מכיר רבים לאין ערוך שאינם נותנים את המתנות שלהם. הם אינם בטוחים בעצמם, אינם מלאי רוך ואדיבות, אהבה וקבלה במידה מספקת. עדיין. לא כלפי עצמם ולא כלפי העולם, וגם לא כלפי משמעות החיים האנושיים.

ומהי משמעות החיים האנושיים? רובנו נותרים לכודים בדילמה. לוקחים כדי לתת, או נותנים כדי לקחת. מה שאנחנו לא עושים הוא פשוט לתת לעולם את המתנות שלנו. משהו נשבר. ואז אנחנו מין דברים קטנים כאלו, הפוחדים מיללות הנשמעות לאור הירח.

כשאנו נותנים את המתנות שלנו, רק אז הדילמה נשברת. זה נכון: יש לנו כמות מוגבלת של זמן, תשומת-לב, אנרגיה וכן הלאה. אבל הדבר האחד שיש בנו שאינו מתכלה הוא המתנות שלנו. בין אם מדובר באמנות, במתמטיקה, בתגליות או ביצירתיות, הדבר היפה במתנות שלנו הוא שהן אינסופיות וחסרות גבולות. הן אינם מתכלות – וכך לעולם איננו יכולים להימלט מהן. וכיוון שהן אינן מתכלות, הן מה ששובר עבורנו את הדילמה: לתת כדי לקחת או לקחת כדי לתת.

תהיה המתנה של כל אחד מאיתנה אשר תהיה, הנה הסוד: ככל שאנחנו נותנים יותר, כך יש לנו יותר מה לתת. מה עוד אתם מכירים שפועל על פי חוק הנתינה הגדול הזה?

אהבה. האמת בתוך כל האמיתות היא שהמתנות שבתוכנו הם השמות של האהבה שאנו ואנו בלבד יכולים להעניק לעולם. וכך, אם איננו נותנים את המתנות שלנו, אנחנו מרגישים שחיינו ריקים מכול אותם השמות הרבים של האהבה: תשוקה, אמת, חסד, שמחה.

מהיום שבו נבראתם, הייתה אפשרות למתנה. ככל שגדלתם, הזרע נזרע. הבחירה שלכם, מדי יום, היא לקחת את הזרע הזה, לזרוע אותו באדמה של ההוויה. לתת למֵי החיים להשקות אותו. כך הוא גדל וצומח והופך לעץ, שיכול לתת מקלט לעולם כולו המצטנף תחת ענפיו האדירים.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תרגם במיוחד לאלכסון אדם הררי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על מתנות שיש לנו לתת

מציע לך לשקול שלכולנו, וגם לך, יש מושג לא רע מה המתנה שלנו, אנחנו פשוט מפקפקים בה וממעיטים בערכה.

כמו שכתב כותב המאמר: "מה שעולה מתוככם, באורח נואש, כדבר שאתם רוצים לתת. מכוח הים העמוק ביותר שבכם."

לפעמים הקול שעולה מתוכנו בקושי נשמע בגלל תהפוכות החיים אבל הוא שם.
חזקי ואימצי!