ניסויים באלמותיות

צעד זהיר לכיוון חיים מושהים, לטוב ולרע
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

במשך אלפי שנים הפסקתה המוחלטת של פעולת הלב נחשבה להפסקת החיים, לנקודת האל-חזור, אך למעשה המוות אינו אלא רצף מורכב והדרגתי של תהליכים ביולוגיים בגוף בכלל ובמוח בפרט. למעשה, במצבים רבים מה שנהוג היה לקרוא לו "מוות" אינו אלא הפסקת חיים. בכך הבחין האדם מאז שנתקל בכל אותם בעלי חיים המסוגלים להשהות את פעילות ליבם ומוחם (או לפחות להאט אותם באופן דרמטי בשנת חורף) ואז להתעורר מחדש, מה שהצריך חשיבה מחדש על מושג המוות. מינים שונים של צפרדעים הידועות ביכולתן להיכנס למצב של מוות קליני (ללא פעימות לב וללא חילוף חומרים) נחשבו שנים רבות לאלמותיות, בעצם יכולתן "לקום לתחייה" לאחר זמן ממושך. תופעה זו הציתה את דמיונם של מחברי ספרי וסרטי מדע בדיוני, והשהיית חיוּת (Suspended animation) הפכה למעין פיתרון עלילתי בסיפורי מסעות בחלל; שכן גם אילו היינו מפתחים בעתיד טכנולוגיה שהיתה מאפשרת להאיץ חללית למהירות הקרובה למהירות האור, המסע בין פלנטות שמחוץ למערכת השמש היה לוקח עשרות עד מאות שנים במקרה הטוב.

אולם כיום השהיית חיוּת מפיחה תקווה בעיקר בקרב רופאי חדרי המיון. לאחר ניסויים מוצלחים ביונקים, חוקרים החלו בשנים האחרונות לערוך ניסויים זהירים בהשהיית חיוּת בבני אדם ובחודש הקרוב יגיע רגע האמת: עשרת המטופלים הבאים שיגיעו לחדר מיון פצועים אנושות כתוצאה מירי או דקירות סכין לבית החולים UPMC שבפיטסבורג, עומדים לקבל במקום טיפול החייאה, השהיית חיים. בתהליך זה, דמם ינוקז החוצה תוך החלפתו בתמיסה קרה, ליבם יפסיק לפעום, מוחם יפסיק את פעולתו כליל ולמשך מספר שעות, הם יהיו "מתים", עד שהמנתחים יתקנו את הפציעה, יחליפו את התמיסה חזרה בדם חם, ויניחו לגופה לחזור לחיים בהדרגה באופן עצמאי (או לחילופין, בסיוע מכת חשמל נדיבה).

הבעיה המרכזית העומדת בפני כל רופא שמקבל פצוע קשה, היא תמיד בעיית הזמן. עקב איבוד דם מאסיבי, מטופלים מגיעים מהר מאוד למצב של דום לב. בחום גוף רגיל, התאים זקוקים לחמצן כדי להפיק אנרגיה וכשהלב מפסיק לפמפם דם שמעביר את החמצן, המוח אינו מסוגל לשרוד יותר מחמש דקות. לכן, תוך דקות ספורות על הרופאים להספיק לעצור את הדימום ולהחזיר את הלב לתפקוד. אבל גם אם הם מצליחים בכך, תהליך ההחייאה עלול לחשוף את הגוף למנה מוגברת של חמצן אשר עלולה לגרום לרקמות לשחרר כימיקלים הפוגעים בתאים פגיעה קטלנית. בטיפול הניסיוני שיבוצע בשבועות הקרובים, במקום לשמור על רמת החמצן בגוף מתבצע תהליך הפוך: הדם מוחלף בתמיסה שתפקידה לקרר את הגוף, תוך חמש עשרה דקות, לעשר מעלות צלזיוס. בטמפרטורות אלה, תאים זקוקים לפחות חמצן וידועים אף כמה מקרים בהם בני אדם שבשל תאונה נלכדו בקור ללא נשימה במשך שעות ואף ימים, חזרו לחיים רגילים ללא נזק מוחי לאחר התחממות גופם. קירור מידי ומבוקר של הגוף, אם כן, אמור לספק חלון זמן של כשעתיים, במהלכו הרופאים יתקנו רקמות של גופה ללא רוח חיים המנותקת מכל המכשירים.

מאז נוסתה טכניקה זו על חזירים בשנת 2002, רופאים ברחבי העולם הבינו שזו רק שאלה של זמן עד שהיא תיכנס לחדרי הניתוחים. "לאחר אותם ניסויים ראשוניים ההגדרה של מוות השתנתה", מספר המנתח פיטר רי (Rhee) מאוניברסיטת אריזונה שסייע לפתח את ההליך, "מדי יום בעבודה אני קובע את מותם של בני אדם. כאשר אין סימני חיים, אין דופק, אין פעילות מוחית, אני חותם על חתיכת נייר בעוד שאני יודע בליבי, שהאנשים האלה אינם באמת מתים. יכולתי, באותו רגע באותו מקום, להשהות את חייהם. אבל אני חייב לשים אותם בשק גופה וזה מתסכל ביודעי שיש פיתרון שהיה מונע זאת".

שיטות החייאה לאחר דום לב, שנועדו להאט את הפעילות המטבולית במוח ולעצור את הרס התאים, מבוצעות על בני אדם בשנים האחרונות ביפן ודרום קוריאה, אך כעת זו הפעם הראשונה שקירור מהיר של הגוף ישמש כדי לנתח גוף אדם ללא רוח חיים. תוצאות ההליך, אותו יעברו עשרה פצועים שיגיעו לחדר המיון, יושוו לפצועים אחרים באותה דרגת חומרה (כלומר, כאלה שאיבדו כחמישים אחוז מדמם, עם פחות משבעה אחוזי סיכוי לשרוד) אשר לא יזכו לאותו טיפול בשל חוסר זמינות הצוות המומחה. סמואל טישרמאן, הרופא המנתח המוביל את הניסוי, מקווה כי בטווח הרחוק טכניקה זו תשמש רופאים גם במצבים נוספים של פציעות חמורות, בהן הזמן דוחק ומערכות הגוף קורסות מהר מהזמן שלוקח לתקן רקמות.

ומה לגבי השהיית חיוּת לא לשעות ספורות, אלא לימים, חודשים, ואולי אפילו שנים? האם נוכל לשלוח אסטרונאוטים למערכות שמש מרוחקות מבלי שיזדקנו בדרך; האם נוכל להקפיא חולים חשוכי מרפא עד שתימצא בעתיד תרופה למחלתם כמו באגדה האורבנית הנודעת אודות וולט דיסני? (דיסני אמנם חלה בסרטן חשוך מרפא אך בניגוד לשמועות אודות הקפאתו, גופתו נשרפה לאחר מותו.) ב- 2010 נשא מארק רוֹת' נאום ב- TED בו סיפר על ממצאי ניסויים שהראו כי באמצעות מימן גופרתי ניתן "לגמול" את תאי הגוף מחמצן למשך זמן ממושך. למרות היותו גז רעיל, מימן גופרתי נמצא בגוף, בעיקר במוח, ושחרורו במקביל לקירור הגוף גורם לתאים לשרוף פחות חמצן. כמה פחות? מדובר ברמת חמצן פחותה פי 5,000 מהאוויר שבפסגת האוורסט. כך הצליחו רוֹת' ושותפיו להביא עכבר (חיה שאינה ישנה שנת חורף) למצב של חיוּת מושהית וכעבור שש שעות לחמם את גופו ולהחזירו לחיים.

אפשרות נוספת עשויה להיות טמונה בגנים שלנו. כיום הפרימט היחיד בעולם שיכול להיות שרוי במצב של חוסר פעילות מטבולית הוא זן של לֶמוּר (fat-tailed dwarf lemur- בעל חיים הדומה לקוף קטן). קתרין דאוסמאן מאוניברסיטת המבורג, טוענת כי בדומה לאותו למור, גם לבני אדם עשויים להיות הגנים שיאפשרו חוסר פעילות מטבולית אך בניגוד ללמור, הגנים הללו אינם מקבלים ביטוי. ייתכן, על כן, כי באמצעות הנדסה גנטית יהיה ניתן בעתיד "להפעיל" את האפשרות להשהות חיים.

"יכול להיות שזה פשוט עניין כלכלי", אומר רי, "כשאני למדתי בבית הספר לרפואה, משמעותן של 5 דקות מוות מוחי היתה מוות סופי. עכשיו ניתן למשוך את המוות הזה במשך שעות. עם עוד זמן וכסף, אולי נוכל להתחיל לחשוב להאריך את השהיית החיוּת למשך חודשים ושנים".

מקורותהשהיית חיות תאפשר להעניק טיפול לפצועים שאינם מתים ואינם חיים- מאמר באינדיפנדנט ובניו-סיינטיסטהרצאתו של מארק רוֹת' בטד 

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

2 תגובות על ניסויים באלמותיות

02
בר

לפמפם> ללחוץ לחיצות חוזרות ונשנות תוך שימוש במשאבה או כדרך פעולתה של משאבה, בד"כ כדי להזרים נוזל או גז בכיוון מסוים [מילון רב מילים]