פרויקט המחילה סיפורה של פני

בשנת 1985 הוכתה פני ברנסטן באכזריות והותקפה מינית בשמורת טבע בוויסקונסין, ארה"ב. זמן לא רב לאחר מכן הורשע סטיבן אייברי בפשע, אך 18 שנים מאוחר יותר, בעקבות התקדמות הטכנולוגיה של שימוש בדנ"א לזיהוי פלילי, הוא נמצא חף מפשע.

שנים ספורות לאחר שהותקפתי אמרתי למטפלת שלי שעל אף שאני מאמינה שהתוקף שלי צריך להיות במאסר, קשה לי עם העובדה שהוא השאיר בבית חמישה ילדים. היא לא הצליחה להבין אותי; גישתה הייתה כשל רוב האנשים, "את צריכה לרצות להרוג את הבן-זונה". זה היה מקום יפהפה. הייתי בריצת כושר כשגבר תפס אותי מאחור והוביל אותי לתוך שטח יער. כשצרחתי הוא לפת אותי בגרוני; וכשניסיתי להיאבק בו בזמן שאנס אותי, הוא התחיל להכות ולחנוק אותי. לבסוף, איבדתי את ההכרה. מחשבותיי האחרונות היו: "לו רק הייתי מנשקת את בני לשלום הבוקר" ו"בתי תזכה לראות אותי בפעם האחרונה רק בתור גופה מוכה וחבולה".

עוברי אורח מצאו אותי בדיונות החול, עירומה ומדממת. בחדר המיון נתתי למשטרה תיאור של האנס. כששאלתי את השריף אם יש לו מושג מי עשה לי את זה, הוא ענה בחיוב. מאוחר יותר נודע לי כי החשוד היה סטיבן אייברי, שהיה באותו זמן משוחרר בערבות אחרי שנעצר בעקבות החזקת אשת סגן השריף באיומי רובה.
מאוחר יותר הניחו תשעה תצלומים לצד מיטתי. הנחתי כי החשוד הוא אחד מהאנשים בתמונות. סטיב הופיע באחת התמונות הללו, ותמונתו הייתה זו שבחרתי. באותו לילה הוא נעצר ללא ערבות.

במסדר הזיהוי סקרתי את פניהם של שמונה גברים ושוב בחרתי בסטיב אייברי. מאז שבחרתי בתמונה שלו, זיכרון דמותו התמזג עם זיכרון דמותו של התוקף האמיתי שלי. סטיב היה האדם היחיד שיכולתי באמת לראות בתמונות הללו ובמסדר הזיהוי. אחר כך התברר שהתוקף האמיתי לא הופיע באף אחת מן התמונות או במסדר הזיהוי.
המשפט החל בדצמבר 1985, ואף על פי שארבעה עשר עדים שונים סיפקו לו אליבי, סטיב אייברי נמצא אשם בתקיפה מינית מדרגה ראשונה, ניסיון לרצח מדרגה ראשונה וכליאת שווא. כשנגזרו עליו 32 שנות מאסר, חשתי הקלה: אדם אלים הורחק מהרחובות.
אחרי התקיפה שקעתי בדיכאון עמוק. חשתי שאני מפריעה לבעלי ולילדיי בחייהם, ונסגרתי רגשית. ואז, יום אחד, קראתי על אישה צעירה ממני בעשר שנים, שיצאה לריצה ונרצחה. כששמעתי על כך שגופתה החנוקה נמצאה בביצה, הבנתי שניתנה לי הזדמנות שנייה שהיא לא זכתה לה.

בערך באותה תקופה שמעתי הרצאה בנושא "צדק מאחה" מפי ד"ר מרק אמברייט, שבה דיבר על כמה שחוויית הוויתור על הכעס והשנאה יכולה להיות משחררת עבור קורבנות. לפתע הרגשתי שעול כבד הוסר ממני. בהזדמנות הראשונה נסעתי למקום התקיפה. בפעם הראשונה מאז התקיפה לא חשתי פחד.
עברתי הכשרה בתור מגשרת בפשעי נוער, ולאחר מכן התחלתי להשתתף בפנלים בבתי כלא בנושא השפעת הפשע על קורבנות, לרוב בפני קהל של גברים שביצעו פשעים אלימים מאד. חשבתי שאולי אוכל לסייע להם לחוש אמפתיה כלפי הקורבנות שלהם. מה שלא ידעתי אז היה עד כמה העבודה עם הגברים האלה תסייע לי בשיקום ובריפוי שלי עצמי. רבים מהגברים האלה גדלו בנסיבות איומות, והעבודה איתם גרמה לי לראות בהם בני אדם, שיש להם אימהות, נשים וילדים.

ואז, בשנת 2001, פנה עורך הדין של סטיב ל"פרויקט החפות של ויסקונסין", שם הסכימו לסייע בתיק שלו. שנה לאחר מכן התקבלה בקשה לשחרור ראיות ביולוגיות בתיק לבדיקות דנ"א. שתי שערות נבדקו: לגבי אחת נמצא שהיא שלי, ולגבי השנייה שהיא של אדם אחר – אבל האדם הזה לא היה סטיבן אייברי. במאגר הדנ"א נמצא שהשערה שייכת לאדם בשם גרגורי אלן, שאנס אישה בברוטליות בגרין ביי, ויסקונסין ב-1995, והיה באותו זמן בכלא לריצוי עונש מצטבר של 60 שנות מאסר. לגרגורי אלן ולסטיב אייברי חזות דומה מאד.
כשעורך הדין שלי סיפר לי שהשופט הפך את הכרעת הדין, רציתי שהאדמה תבלע אותי. אחרי הכול, הייתה לי אחריות כלשהי לכך שזיהיתי את האדם הלא נכון, ואיש לא יוכל להחזיר לסטיב את השנים האבודות שבהן שהה בבית הכלא. לא עובר יום מבלי שאני חושבת על האישה שגרגורי אלן אנס ב-1995, או תוהה כמה עוד נשים כאלה יש, שחייהן השתנו מן הקצה אל הקצה או אף נהרסו בכל השנים שבהן אלן היה חופשי.
שוב שקעתי בדיכאון, ומתוך תחושה של חוסר אונים מוחלט, שלחתי לסטיב מכתב התנצלות. כתבתי במכתב שאני מרגישה שביצעתי פשע והצעתי להיפגש איתו. אני אסירת תודה עד היום על כך שהוא הסכים להיפגש.

סטיב הוא אדם שקט ומופנם מאד, אך כשנפגשנו, הוא לחץ את ידי בחום. סיפרתי לו עד כמה אני מצטערת. אחר כך שאלתי אותו אם ההורים שלו ירצו להצטרף אלינו כדי שאוכל להתנצל גם בפניהם. הוא אמר שמבחינת אמא שלו, זה בטח יהיה בסדר, אבל שאבא שלו מרגיש עדיין טינה על כל הסיפור. בסופו של דבר, שניהם הסכימו להיפגש איתי.
כשהגיע הרגע לסיים את הפגישה נעמדתי, ניגשתי לסטיב ואמרתי "תסכים שאחבק אותך?". הוא אפילו לא טרח לענות, אלא חיבק אותי מיד חיבוק אמיץ. ואז לחשתי, "סטיב, אני מצטערת כל כך", והוא אמר "לא צריך, פני, זה נגמר".
מעולם אף אחד לא אמר לי דבר כל כך מלא חסד, שהרי עבורו העניין לא באמת הסתיים. הייתי המומה לגמרי. הוא לא אמר מפורשות שהוא סולח, אבל אני חושבת שהנדיבות שבה הוא נהג בי אפשרה לי להמשיך הלאה.

כשסטיב ואני נפגשנו, לפתע חלפה במוחי המחשבה שזה היה המגע הפיזי הראשון בינינו, אף על פי שסיפורי חיינו היו שזורים זה בזה במשך קרוב ל-20 שנה. מאז הזיכוי של סטיב אני מרגישה מפעם לפעם שאני חיה ביקום מקביל, אשר החוקים של היקום שלנו לא חלים עליו. אני עדיין במאבק יומיומי. הדבר הקשה ביותר עבורי הוא לסלוח לעצמי.

[מאז שעלו דברים אלה על הכתב, חלה התפתחות חדשה במקרה: סטיבן אייברי, אותו אדם שנמצא זכאי בתקיפה המינית של פני בירנסטן מ-1985, הורשע ב-2007 ברצח של תרזה הלבאק, אישה צעירה מהקהילה שלו].

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.