פרויקט המחילה סיפורם של ג'ין ולטלפה

בשנת 1993, נהרגה לינדי פורי בטבח ב-Heidelberg Tavern בקייפטאון, כשהיא בת 23. תשע שנים לאחר מכן, אמה, ג'ין פורי, שמעה ברדיו ראיון עם האיש שנתן את ההוראה לבצע את הטבח. לטלפה מפאללה, לשעבר בעל תפקיד בכיר ב-APLA, הזרוע הצבאית של ארגון הקונגרס הפאן-אפריקאי (PAC), ביקר בקייפטאון לצורך קידום הביוגרפיה שלו Child of this Soil - ילד של האדמה הזו. מאז הם עובדים יחד כדי לקדם את הפיוס בין הקהילות בדרום אפריקה במסגרת הקרן ע"ש לינדי פורי. ג'ין ולטלפה השתתפו גם בסרט התעודה Beyond Forgiving.

ג'ין פורי

ב-30 בדצמבר 1993, בשעת ערב, מטח כבד של אש קלצ'ניקובים גדע את חייה ואת חלומותיה של בתנו. ללינדי לא היה די זמן כדי להתווכח ולשאול מדוע ה-PAC רצו שהלבנים יסבלו ממש כשם שסבלו השחורים תחת שלטון האפרטהייד, על אף שפעמים רבות קבלה גם היא על העוולות שבוצעו כלפי השחורים. כהורים, נאבקנו להשלים עם האובדן שלנו. הייתה זו תקופה של אבל עמוק עבורי, עבור בעלי ועבור בננו אנתוני. בלוויה הציע אחי, שניהל את הטקס, שהתגובה הנוצרית ההולמת ביותר לאלימות היא לספוג אותה, ממש כשם שספג אותה גופה הרך של לינדי באותו יום הרה גורל.

בתוך שבוע מיום הטבח נלכדו ונעצרו שלושת מבצעי הטבח, ובנובמבר 1994 הועמדו למשפט. ישבתי אז בבית המשפט העליון בקייפטאון והבטתי בשלושה על דוכן הנאשמים: האמפרי גקומפה, וויסיל מדסי וזולה מבלה. באותו רגע הופיעו בפניי הכעס והכאב שלי, אך באורח פלאי כלשהו לא הצלחתי לחוש שנאה. בזמן המשפט העברתי אליהם באמצעות המתורגמן מסר בנוסח הבא: "אם הם אשמים או חשים אשמה, אני סולחת להם".

עם זאת, סמכתי גם על החוק שינקום את אובדני, והוקל לי כאשר השלושה הורשעו והושת על כל אחד מהם עונש מאסר של 25 שנים בממוצע. השופט תיאר אותם כבובות על חוט: בובות שביצעו פשע אלים שהאנשים שיזמו אותו ודחפו לביצועו היו אנשים אינטליגנטים יותר מהם.
רבים האנשים שלא יכולים לעמוד מאחורי המחילה שהענקתי לרוצחיה של לינדי, אבל כאדם נוצרי אני הולכת בדרכו של ישו שסלח לרוצחיו. מאז הגעתי להבנה שמחילה היא תהליך הכרוך בהחלטה עקרונית לוויתור על זכותך המוצדקת לנקמה.

בשימוע של "ועדת האמת והפיוס" (TRC) באוקטובר 1997, נודע לי שהרוצחים של לינדי צפויים כנראה לקבל חנינה -- לא התנגדתי לכך. בשלב הסיכומים של השימועים ביקשו שלושת הגברים הצעירים לשוחח איתי. הם הודו לי ואמרו שייקחו את מסר המחילה והתקווה שלי אל הקהילות שלהם וגם איתם אל הקבר, גם אם יקבלו חנינה וגם אם לאו. ואז, באוקטובר 2002, הדלקתי את הרדיו במכונית שלי ושמעתי את הריאיון עם לטפלה מפאללה– האיש שהיה המוח מאחורי הטבח בהיידלברג. ידעתי שהוא מתחמק מהתובע הציבורי ושלא הגיש בקשה לחנינה, ולכן בתחושה של כעס ותרעומת צדקנית הלכתי לאירוע ההשקה של הספר שלו.

בזמן האירוע נעמדתי ושאלתי אותו אם סירובו להשתתף בתהליך של ועדת האמת והפיוס מעיד על כך שהוא ממעיט בערכו. להפתעתי הרבה, הוא הגיב לשאלתי בצורה חיובית. הוא אמר שהוא יכול להבין את מי שחושב כך, אבל שלדעתו ועדת האמת והפיוס ממעיטה בערך העובדה שהמלחמה שניהלה APLA הייתה מלחמה צודקת. ומדוע, הוא שאל, בעוד חייליו נמצאים במאסר, חברי כוחות המשטרה והצבא של משטר האפרטהייד מסתובבים חופשי? מעולם לא חשבתי על כך באופן הזה קודם לכן, ועיניי התמלאו דמעות. אז עזב לטלפה את הפודיום, ניגש ישירות למקום מושבי ואמר, "אעשה הכול אם תסכימי להיפגש איתי השבוע". באותו הרגע זיהיתי חרטה בעיניו. הכול היה קל הרבה יותר אם הוא היה מפלצת עם קרניים.
אנשים אמרו שגישתו הייתה לא-מתנצלת, אבל מהר מאוד הבנתי שעבור לפלטה אמירת סליחה אינה מספיקה. הוא מבקש לבנות גשרים בין הקהילות ולהביא לפיוס של ממש. באותו אוקטובר הוא הזמין אותי לטקס השיבה הביתה שלו וביקש ממני לשאת נאום. שם יכולתי להתנצל בפני בני עמו על הבושה וההשפלה שהסבו להם אבותיי באמצעות עבדות, קולוניאליזם ואפרטהייד. כשאנו מבטאים רגשות של פגיעות זה בפני זה, אנו פותחים פתח ליצירת שותפות יציבה ואיתנה.

פירוש שמו של לטלפה הוא "איש של אבן", ואני מרגישה שהוא עוצב על ידי מאבק קשה להפוך ל"ילד של האדמה הזו". גם אני, כמוהו, ילדה של האדמה הזו. אני יודעת שקליעי הרובה של חבריו הרגו את בתי, והכאב הנורא הזה ילווה אותי כל חיי. אבל סלחתי לאיש שנתן את ההוראה. אני מרגישה את האנושיות שלו.

לטלפה מפאללה

אני אתיאיסט, אבל אני מאמין אמונה שלמה בפיוס, במפגש בין נפש לנפש, בין אדם לאדם. כבני אדם, עלינו לעמוד זה מול זה ולתקן את הקשרים בינינו. ההיכרות שלי עם ג'ין היא חוויה עמוקה עבורי, והיא הפכה אותי לאדם עניו יותר. מאותו יום שנפגשנו לראשונה ב-2002, אני מרגיש שג'ין מבינה אותי. בזמן שרבים לא הבינו מדוע הטרוריסטים האלה לא ממהרים להתנצל, ג'ין אמרה שהיא חשה שיש בי חרטה. היה זה כבר אחרי שכל ההאשמות נגדי בוטלו, אך עדיין לא הצלחתי להרגיש דבר. רק כשאנשים באו והעניקו לי את מתנת המחילה, שורשי לבי החלו לזוע, ומשהו בי חזר לקדמותו.

מאז שפגשתי את ג'ין, נאלצתי להתמודד עם העובדה שאנשים נהרגו כתוצאה מהפקודות שנתתי. נאלצתי גם להכיר בכך שהאנשים שבהם נלחמנו, שבהם פגענו ושלהם גרמנו צער ויגון מעולם לא היו אויבים ישירים שלנו. האמנתי שלטרור ראוי להגיב בטרור, ותכננתי פיגועים גדולים נגד אזרחים לבנים, בדיוק כמו שעשו לנו המדכאים שלנו. באותו זמן זה נראה כתגובה הראויה היחידה. אבל היכן היינו שמים את הגבול? אם אויביי היו קניבלים, האם הייתי אוכל בשר אנשים לבנים? אם אויביי היו אונסים נשים שחורות, האם הייתי אני אונס נשים לבנות?
השתניתי מאז ואיני מאמין עוד באלימות כתגובה לאלימות. היום אני מאמין שאפשר להתמודד עם דיכוי בדרכים יצירתיות יותר. כמו שאמרה ג'ין, אף אני מאמין שגם כשהאלימות מופנית כלפיך, עליך "לספוג" אותה. ואין זו דרכו של הפחדן; זהו דבר שקשה במיוחד לעשותו.

המשימה שלי היום היא ליצור קשרים עם אלה ששרדו, כיוון שבאמצעות המפגש בינינו נוכל לשקם באופן הדדי את האנושיות שלנו. כשג'ין נענתה להזמנתי לטקס השיבה שלי הביתה, היא נשאה את הנאום המרגש ביותר באותו ערב. היא עמדה מול כולם וביקשה מחילה עבור אבותיה. היא קיבלה גם את התשואות הרמות ביותר – רמות יותר משקיבלתי אני, ששבתי מכמעט 20 שנים בגלות.

יש שהחליטו לא לסלוח לי על מעשיי, ואני מבין אותם. לא קל לסלוח, אבל המחילה היא שמאפשרת לנו להתחיל ולבנות מחדש את הקהילות שלנו. מדובר במשימה אנושית הכרוכה במאמצים רבים. לפעמים שואלים אותי אם גם אני הרגתי אנשים במו ידיי. אני אף פעם לא עונה על השאלה הזו. לא בגלל שאני פוחד לומר את האמת, אלא בגלל שאני מאמין שכל חייל פשוט שהרג תחת פיקודי אשם פחות ממני, בגלל שאני הוא שסימן את המטרות. אני משחרר מאשמה את אלה שלחצו על ההדק. אני הוא זה שצריך לשאת בה.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.