הצדק שלנו, הצדק שלכם

דמיינו את התרחיש הבא: שני דייגים מקצועיים יוצאים לים השכם עם שחר, ומבלים את עשר השעות הבאות בדיג. כשהם חוזרים לחוף בסוף יום העבודה המתיש וסופרים את השלל שהעלו ברשתם, הם מגלים שלאחד מהם יש פי שלושה יותר דגים. מה התגמול שמגיע לכל אחד מהם?

בעיני אנשים רבים אין כאן שאלה. למי שתפס פי שלושה דגים מגיע פי שלושה – זה פשוט. התגמול מבוסס על ביצועים – ובמקרה הזה, על דיג מוצלח. בעגה האקדמית קוראים לזה "צדק חלוקתי מבוסס ביצועים" (merit-based distributive justice).

האפשרות האחרת – אחת מהן – היא לחלק את השלל שווה בשווה. אחרי הכול, שני הדייגים בילו עשר שעות תחת השמש הקופחת ודגו דגים שהקהילה שלהם תאכל. ושניהם זקוקים לכסף – אז אולי זו אפשרות הוגנת יותר, צודקת יותר?

משקל הראיות נוטה לעבר שכר לפי ביצועים כגישה צודקת יותר. בני אדם מגלים התנגדות ברורה לשלם לעובדים יותר ממה שמגיע להם, ורבים אכן יסכימו להסתפק בפחות כדי לתגמל עבודה באופן הוגן. יותר מכך, הגישה הזו באה לידי ביטוי בשלב מוקדם מאוד בילדות: ילדים בגיל שלוש כבר מאמינים שעבודה קשה אמורה לזכות בתגמול גבוה יותר. כשהם מתחילים ללמוד בבית ספר הם כבר מבוגרים קטנים מבחינת המחויבות שלהם לצדק חלוקתי.

אבל האם מדובר בנטייה אוניברסלית? יכול להיות שלא, אומרת החוקרת מארי שייפר ממכון מקס פלנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית בגרמניה. שייפר אומרת שאיש מעולם לא בחן איך ילדים קטנים מתרבויות שונות מתייחסים לביצועים כשהם חולקים תגמול. יש יסוד לחשד כי מריטוקרטיה היא מושג וערך מערביים בעיקרם; כדי לבדוק זאת, היא וכמה מעמיתיה החליטו לחקור את התנהגותם של ילדים בגילאי ארבע עד 11 בשלוש תרבויות שונות.

חלק מהילדים היו גרמנים, ממשפחות של הורים עובדים בפרברים. קבוצה אחרת שנבדקה כללה ילדים מאזור כפרי ומרוחק בנמיביה, בני שבט שוויוני של ציידים-לקטים בשם האילום (Haillom), שחבריו מלקטים את מזונם וגם עובדים מדי פעם תמורת שכר. בקבוצה השלישית היו ילדים מהסמבורו (Samburu), שבט מאזור כפרי מרוחק בקניה, המתקיים על גידול בהמות וחקלאות, וכן על עבודה מזדמנת בשכר. כל הילדים נחקרו בתוך הקהילות שלהם.

החוקרים ביקשו מהילדים לצאת לדיג... בכל פעם דגו שני ילדים זה לצד זה, בשני אקווריומים סמוכים, כאשר ה"דגים" במקרה הזה היו חפצים מתכתיים שהילדים ניסו "לדוג" בעזרת חכות מגנטיות. אבל המשחק היה מכור: המדענים סידרו אותו כך שבחלק מהמקרים הילדים יתפסו בדיוק את אותו מספר של דגים, ואילו באחרים ילד אחד יתפוס פי שלושה דגים מהאחר. הם בדקו גם מצב נוסף שבו פשוט חילקו לילדים שלל לא שווה, מבלי שאלה דגו כלל.

כדי לבדוק איזה ערך הילדים מייחסים לביצועים, נתנו המדענים לכל ילד או ילדה ממתקים לפי מספר הדגים הכולל בשני האקווריומים, ואמרו להם לחלק אותם איך שירצו. החדר היה ריק ממבוגרים שיוכלו להשפיע עליהם. ההשערה הייתה שאם הילדים מייחסים ערך רב לביצועים, הם יתנו לכל אחד תגמול לפי החלק היחסי שלו בשלל. כלומר, אם הם דגו בדיוק אותו מספר של דגים, הם היו אמורים לתגמל כל אחד באופן שווה, אבל אם מישהו מהם הצליח הרבה יותר, גם התגמולים אמורים היו להיות לא שווים. במקרה שבו הדגים פשוט ניתנו להם, הציפייה הייתה שהתגמולים יחולקו בלי קשר לגודל השלל – מאחר שהילדים לא השקיעו בו כל מאמץ.

לתרבות יש משמעות. זה הממצא החשוב ביותר במחקר, מבין המסקנות הרבות המתוארות בגיליון הקרוב של כתב העת Psychological Science. הילדים הגרמנים חילקו את השלל בדיוק לפי התפוקה שהשיג כל ילד, אפילו אם זה הוביל לחלוקה מאוד לא שווה של התגמולים. ילדים משתי החברות האפריקאיות הכפריות, לעומת זאת, בקושי התייחסו לביצועים. מן הממצאים האלה משתמע כי הרעיון הבסיסי של ביצועים וצדק חלוקתי רחוק מלהיות אוניברסלי, ושהוגנות מוגדרת במסגרת התרבות.

אבל למה? המדענים מציעים כמה השערות. יכול להיות שבחברות גדולות יותר, כמו גרמניה, מריטוקרטיה חשובה כדי להסדיר עסקאות בין אנשים שלא מכירים זה את זה וייתכן שלא ייפגשו שוב לעולם. הדגש הוא על הוגנות, מכיוון שלא תהיה למשתתפים הזדמנות "להתקזז" בעתיד. בחברות מצומצמות, לעומת זאת, רוב המגעים מתקיימים בין אנשים שמכירים זה את זה. ייתכן שבחברות כאלה חשוב יותר לבנות מערכות יחסים ארוכות טווח שמבוססות על צדק – ולא להתעקש על צדק במקרה אחד מסוים. בחברות ציידים-לקטים שוויוניות, כמו ההאילום, שיתוף הוא מנגנון השוואתי חשוב, שמאזן אי-סימטריות בעושר ומחזק את ההרמוניה. ייתכן שילדים מפנימים את הערכים החברתיים האלה בשלב מוקדם, ומיישמים אותם אפילו במסעות דיג דמיוניים.

המאמר פורסם במקור ב-Association for Psychological Science. כל הזכויות שמורות לאלכסון.