שייקספיר, 1967

סכסוך דמים ממושך בין שתי עדות דתיות יריבות הגיע בבת אחת לשיאו המפתיע. הצד המתגונן, הצעיר, ידע שסיכוייו קלושים. מולו עמד כוח אדיר שראה בו כופר אשר השתלט על ארץ לא לו, ושאף למוטטו. בתגובה לאיום הכבד, יעצו מפקדי הצבא לצאת במתקפת מנע מפתיעה, אך ההנהגה היססה. בתום תקופת המתנה מורטת עצבים, ניתן לבסוף האישור. המלחמה פרצה. היה זה אחד הניצחונות הצבאיים המזהירים בהיסטוריה. הכוח התוקף הושמד במהירות, ואילו המתגוננים הנועזים לא איבדו אף כלי שיט. גל של אופוריה שטף את המדינה, והיא החלה לראות את עצמה כאימפריה בחסד האל, שתפקידה להפיץ את אורה בכל רחבי העולם.

השנה הייתה 1588, ושמה של המדינה: בריטניה. לאחר שהשמידה את הארמדה הספרדית שביקשה להשליט את עליה את הקתוליות, הצליחה בריטניה בראשות המלכה אליזבת לשמור על צביונה הפרוטסטנטי. האופוריה לא פסחה כמעט על איש. בריטניה התמלאה בשפע של יצירות ומחזות מיליטריסטיים ופטריוטיים, בהם של אחד, ויליאם שייקספיר, שמלאו עתה 400 שנה למותו. שייקספיר, בן 24 בזמן הקרב, כתב בשנים שלאחר מכן סדרה של מחזות שפיארו את בריטניה ואת מלחמותיה, והשפילו את אויביה. ז'אן ד'ארק הקתולית תוארה בהם כמכשפה וכזונה. מחזות מוקדמים אלה שימשו כלי להגברת הגאווה הלאומית ולגיבוש האומה.

"תבוסת הארמדה הספרדית", פיליפ יעקב לותרברג (1796)

שייקספיר, אם כן, פעל במציאות דומה לזו שבה פעלו הסופרים והמחזאים העבריים לאחר הניצחון הדרמטי במלחמת ששת הימים והאופוריה המשיחית-מיליטריסטית-לאומית שבאה אחריו. במידה רבה, התפתחותו כיוצר מקבילה להתפתחות שעברה התרבות העברית מאז מלחמת ששת הימים ועד ימינו: מפטריוטיות נלהבת של אלבומי ניצחון וסגידה לגנרלים ועד לביקורת נוקבת על השלטון.

ישראל של 1967, בדומה לבריטניה ב-1588, נהפכה באחת מגטו נצור למעצמה אזורית בעלת שאיפות התפשטות אימפריאליות. תושבי שתי המדינות האלה, שניצחו במלחמות דת שנכפו עליהן, חשו הקלה גדולה לאחר ששרדו איום קיומי, ביטחונם העצמי גבר וזהותם התחזקה. בשתי המדינות, יצירות האמנות והבידור שיקפו את התחושות האלה ובה בעת גם חיזקו אותן. כך נוצר מעגל קסמים של שביעות רצון עצמית שבתוכו חוללו אמנים צייתנים ושליטים שהשתמשו בהם לצורכיהם.

זיקה נוספת בין הספרות העברית לבין שייקספיר נוגעת למעמד השפה. באמצע המאה ה-16, נכתבו עיקר המסמכים הרשמיים באנגליה בלטינית או בצרפתית. תעודת הלידה של המחזאי נכתבה בלטינית. עד מותו, ובמידה רבה תודות לתרומתו ולתרומת חבריו המחזאים, החל עידן של פריחה של השפה האנגלית, הנמשך למעשה עד ימינו. תעודת מותו של שייקספיר כבר נכתבה באנגלית. ניתן למצוא כאן דמיון לתרומת הסופרים העבריים להפצת שפתם הלאומית, אם כי בהבדל חשוב. בעוד שלפני שייקספיר האנגלית הייתה שפה מדוברת ואילו הלטינית שימשה לתפילות, מצבה של העברית היה הפוך: לשון קודש שנזקקה לספרות דור התחייה כדי לחזור לדיבור היומיומי של בני האומה.

ברבורים לארוחת ערב
פרט לזיקות המפתיעות האלו, עולמו של שייקספיר היה שונה מאוד מעולמנו. תזונתם של האנשים, למשל, הורכבה בין השאר מחסידות ומברבורים. אירופה לא הכירה עדיין את התה והקפה, אך לאנשים בה נודעה חיבה ביזארית לסוכר. הם נהגו להמתיק כמעט כל דבר, כולל ביצים, דגים ובשר, ואילו העניים שלא יכלו להרשותו לעצמם נהגו להשחיר את שיניהם כדי לאותת שגם הם זוכים לכך, כמין אות כבוד מעמדי. לכולם, עשירים ודלים כאחד, היה קשה להשיג מי שתייה נקיים. האלכוהול שימש תחליף נפוץ למים, ונזירים קיבלו הקצבה של ארבעה ליטרים בירה ליום. החוכמה הרפואית המקובלת והשגויה גרסה כי טבק מחסן מפני מגיפת הדבר, ולכן אילצו ילדים לצרכו.

כששייקספיר נולד, ב-1564, התיאטרון לא התקיים כגוף בפני עצמו, והצגות הועלו בארמונות של מלכים ואצילים, באולמות שהוסבו לכך אד הוק. התאטרון הציבורי הראשון הוקם ב-1576. הוא נבנה מחוץ לחומות לונדון, מפני שהפוריטנים טענו כי התיאטרון מפיץ מחלות ומביא להשחתה מוסרית. כך קרה שהתיאטראות הראשונים נבנו באזורים החופשיים: בסמוך לבתי קברות, חנויות נשק, בתי זונות ובתי משוגעים. עם זאת, שכניהם המפוקפקים ביותר היו בתי חרושת לסבונים ועורות שהדיפו צחנה נוראית: כדי לרכך את העורות, הטבילו אותם בצואת כלבים רותחת. בסביבה קשה ולא נעימה זאת היה התיאטרון האליזבתני צריך להציע בידור, הסחת-דעת, תובנות על החיים ותחליף למיסה הקתולית שנאסרה בשנים שלפני כן. לא יהא זה מוגזם לקבוע כי הבאים בשעריו ביקשו לעצמם גאולה דרך הביבים.

"טבע דומם עם ברבור", פרנס סניידרס (סביבות 1640)

התחרות הייתה קשה. בסמוך לאותם אולמות מפוקפקים הוצגו מופעי התעללות בחיות, שדיברו אל לבו של הקהל באותם הימים. המארגנים נהגו לשסות כלבי ציד בסוס שעל גבו נקשר קוף קטן, והקהל צחק למראה התפתלויותיו של הקופיף המבוהל. היו שהעדיפו לצפות באנשים המצליפים בדובים עיוורים. גם אניני הטעם, שבחרו בתיאטרון, ציפו למופע מחול ולוליינות בסוף כל הצגה, כולל בטרגדיות, ולכן נדרשו כל השחקנים להפגין גם כישורי ריקוד ואקרובטיקה. לא פלא שמחזאות ומשחק נחשבו בצעירותו של שייקספיר לעיסוקים שיש בהם קלון. רוב עמיתיו חיו בחרפת רעב, אם כי שייקספיר עצמו – שכתב 37 מחזות בשני עשורים, כמעט שניים בשנה – סיים את חייו כאיש אמיד.

בתחילת דרכו, פעלו התיאטראות באור יום בלבד, תחת כיפת השמים הלונדוניים הגשומים. לא הייתה תאורה מלאכותית, והתפאורה העלובה כללה בעיקר איברים מדממים של כבשים וחזירים שנועדו להוסיף צבע ורושם לסצנות האלימות – והיו רבות כאלה. גם הקהל, מצדו, גילה אלימות: הצופים, שקרוב ל-90% מהם היו אנאלפביתים, שברו חלונות וכסאות כדי להשיג מקום בתיאטרון וליהנות מצורת הבידור הכמעט יחידה שהציעה התקופה.

ראשים כרותים ובחינות בהלקאה
לכאורה, אם כן, פעל שייקספיר במציאות אחרת מאוד מזו שלנו. אבל ישראל המודרנית ובריטניה האליזבתנית חולקות היבט משותף; מאפיין שיכול להסביר את התרבות הלאומנית והאגרסיבית בישראל שלאחר מלחמת ששת הימים, וכן את אופי יצירתו הלוחמנית של שייקספיר המוקדם על התקבלותה הנלהבת בשעתו.

בדומה לישראל, לונדון של אותם ימים הייתה מקום קשוח. עשרות ראשים כרותים של מורשעים בבגידה ננעצו על המוטות בגשרים שעל התמזה, ובלונדון התנודדו מאות גופות של אנשים שנידונו למוות בתלייה. גם ההוצאות להורג התחרו בתיאטרון: העם היה צופה בדרכם האחרונה של הנידונים, שידם הימנית נכרתה ודיממה בדקות שלפני המכה הגואלת, לשם הגברת הרושם. במבחני ההסמכה למורים בדקו את כישורי ההלקאה שלהם, משום שבחייהם המקצועיים הצליפו המחנכים בתלמידיהם ללא הרף. הורים היכו נמרצות את ילדיהם, ואילו שוטרים נהגו להחטיף מהלומות לקבצנים ולזונות. בהתחשב בכל אלה, ריצ'רד השלישי וריצ'רד החמישי היו דמויות סבירות, כמעט סימפטיות. המיליטריזם, הקשיחות והתוקפנות במחזותיו הראשונים, הפטריוטיים, של שייקספיר, התקבלו בעין יפה.

אלא שככל שהלך שייקספיר והתבגר, השתנה והתעדן יחסו לכוח, ללאום ולשלטון. גם הספרות העברית עברה תהליך דומה, והחלה להטיל ספק בצדקתו של המפעל הלאומי, וגם בסגולותיהם ובגבריותם של החיילים והגנרלים. את ההצדקה והאישור שקיבל הממסד ביצירות התרבות והאמנות החליפה ראייה אפלה יותר, הן בבריטניה האליזבתנית הן בישראל. שייקספיר לא היה יכול למתוח ביקורת ישירה על חצר המלוכה מאימת הצנזורה. הוא זכר היטב את הפעם שבה נחשד בהעלאת סצנה המעודדת בגידה, במחזה ריצ'רד השני, אז יצא בעור שיניו. לכן, נאלץ להרחיק את עדותו. כך עשה ב-1601, בהיותו בן 37, כשכתב את מחזהו המפורסם ביותר.

כידוע גם למי שלא קרא את "המלט", דנמרק מוצגת בו כממלכה רקובה. נורבגיה – כמי שיוצאת למלחמה מיותרת על חלקת אדמה חסרת חשיבות, שאינה מספיקה אפילו לשמש קבר להמוני החיילים שימותו למענה: "חלקה קטנה של אדמה, חלקה-של-כלום, רק לתפארת הכיבוש" (מערכה IV, תמונה 4, עמ' 151 בתרגומו של ט. כרמי).

הרגלי השתייה הפראיים של אצולת דנמרק מתוארים במחזה כמוציאים שם רע לדנים בכל העולם. המלכה גרטרוד, אמו של המלט, היא אישה בוגדנית והפכפכה. "קלות דעת – שמך אישה", כפי שמגדיר זאת בנה. פולוניוס יועץ החצר הוא יצור טרחני, צבוע, ובעיקר טיפש. כשהמלט משווה אותו ל"יפתח, שופט בישראל", נותר היועץ חירש לרמז המאיים, שיתגשם כעבור זמן קצר עם מות בתו אופליה.

ואולם הדמות המושחתת והמאוסה מכולן היא המלך קלודיוס. הוא רצח את אחיו, אביו של המלט, וכך גזל ממנו חיים, אישה וכתר. בתחילת המחזה מנסים הוא וגרטרוד לשכנע את המלט להשלים עם מות אביו ולקבל בשמחה את חתונתם:

גרטרוד:
"המלט יקירי,
הסר את הענן מעל פניך,
וראה במלך רע וידיד.
אל תהלך קודר, אל תבקש
בלי-הרף את אביך בעפר.
אתה יודע כי זה דרך כל
בשר: החי סופו למות, ללכת
במעגלות הטבע אל הנצח" (מערכה I, תמונה 2, עמ' 29).

ואילו קלודיוס מחרה מחזיק אחריה:

"ראוי אתה לשבח, המלט, שכך
אתה נותן כבוד לזכר אב.
אבל אתה הרי יודע כי
אביך – מת עליו אביו, כשם
שמת אביו עליו; במות האב,
הבן חייב לספוד לו ולבכות
אותו עד ישלמו ימי אבלו.
אך להתמיד באבלות עיקשת,
זו קשיות-עורף וחילול השם.
לא כך יאה לגבר; זה מעיד
על יצר הממרה מצות מרום,
על לב סורר ורוח קצרה,
על קוצר-דעת וחסרון בינה.
כיון שאין מנוס והגורל
הזה מצוי כרוח מצויה –
מה טעם כי נריב עמו לריק...
זה חוק עולם!" (שם, עמ' 30).

הרבה לפני מרקס, גרמשי ורולאן בארת היטיב שייקספיר להבין ולתאר את המכשירים האידיאולוגיים שמפעיל השלטון כדי להסתיר את עוולותיו ולהשיג ציות מנתיניו (המילה "ציות", על הטיותיה השונות, מופיעה עשר פעמים במחזה, לרוב בהקשרים שליליים). בדבריהם להמלט פנו גרטרוד וקלודיוס לדת, לדימוי פשטני של גבריות ולפיתוי האנושי-ילדותי להאמין בגורל ולהתמסר להכרח הפוטר אותנו מכל אחריות. כפי שתיאר בארת בספרו "מיתולוגיות", הם השתמשו במנגנון הטִבְעוּן: תיאור של עניינים היסטוריים שיכלו להימנע, בעיקר של עוולות מעשי ידי אדם, ככוח טבע שאין לחמוק ממנו, כ"חוק עולם".

ואולם המלט לא נכנע. הוא הגה תכנית מבריקה לחשוף את אשמת דודו, וביקש מלהקת שחקנים נודדת להציג מחזה המתאר רצח הדומה לרצח שביצע קלודיוס. התוכנית עלתה יפה, והמלך הפושע – שהבין כי נלכד – לא הצליח להסתיר את סערת רוחו וציווה להפסיק את ההצגה שבתוך ההצגה. שחקני הלהקה הנודדת, כפי שנדרש מאמנים, שחקנים ואינטלקטואלים בכל הדורות, דיברו את האמת אל הכוח, וחילצו את האמת מן הכוח. זו הגישה שהפגין שייקספיר הבשל והבוגר, כמוהו כאמנים גדולים רבים אחרים – כאן, שם ובכל מקום.

ד"ר אבי גרפינקל הוא ראש מרכז הכתיבה במרכז האקדמי שלם. ספרו השלישי, "בן יחיד" (ידיעות ספרים) היה מועמד השנה לפרס ספיר