אגרטל החרס

אגרטל חרס היה מונח בחדרו של המלך מירתיל, ועליו חרותים שבעה ברבורים לבנים, באגם שצבעו תורקיז. ומי שיודע להסתכל יכול היה לראות את הברבורים שטים ומתנועעים באגם.
לכל ברבור נתן המלך שם, וערב ערב היה מניח חרצית באגרטל, מלטפו בכפות ידיו ומתפעל מיופיו.
פעם רוח נענעה את הווילון, הפילה את האגרטל והפכה אותו לשברי שברים. צעקה נתמלטה מפיו של המלך והדהדה בארמון.
קרוזו, קדר הארמון, לא שמע את צעקתו של המלך, את נפילת האגרטל שמע, ובא מרוצה. הסתכל בשברים המפוזרים וידע שאגרטלים יפים מזה –לא ינחמו את הוד מעלתו.
"הוד מעלתו אנסה, אולי אצליח להפוך את השברים לאגרטל שלם," אמר קרוזו. אחד אחד גרף המלך בעצמו את השברים וקרוזו הביט בהם בקפידה מכל צדדיהם. משימה גדולה נטל הקדר, והרי קל יותר לעצב אגרטל חדש שדומה לו ולא לאחות שברים.
בזהירות מופלאה ישב קרוזו ואיחה, שכל קו יתאים והכול יתחבר למחרוזת של שבעה ברבורים באגם שצבעו תורקיז.
"הוד מעלתו, הנה הוא!" אמר קרוזו והושיט את האגרטל למלך. וגם חתיכת חרס מיותרת הניח בכף ידו.
גלגל המלך מירתיל את אישוניו הנה והנה: "האגרטל בלי מום ובלי פגם. ומהי החתיכה העודפת?" שאל בתמיהה כשהסתכל בשבר החרס מן האגרטל השלם. ברבור לבן מצויר עליו. ועל האגרטל שבעה ברבורים ולא חסר אחד. מנין, אם כן, החתיכה המיותרת?
ולא ידע הקדר להשיב –והחידה נשארה חידה.
מלא המלך את האגרטל במים, ואלה לא נגרו ממנו. וגם חרצית מחייכת הושיב בתוכו והעמיד על המעקה.
הכול אמרו מילות הלל על הקדר, גם אלה שפיהם אינו יודע להלל. והיו מתבוננים בפליאה בברבורים המצויירים המתנועעים באגם המצוייר.

ב

עברו שנים ועוד שנים. ופעם נענעה הרוח את הווילון, אגרטל החרס נפל מן המעקה. המלך הזקן החוויר. אנחת הצער שמשך מליבו הדהדה בארמון. גם הפעם שמע הקדר את נפילת האגרטל והתרסקותו ובא במרוצה. הוא ראה את המלך מירתיל גורף בעצמו את הרסיסים ואת השברים.
"הו אדוני המלך," אמר קרוזו בצער, "בפעם הקודמת היו שברים, עכשיו יש רסיסים. הלוואי שאצליח להחזיר את צורתו."
לאחר התבוננות ארוכה נענע קרוזו בראשו, רגע שתק ורגע דיבר לעצמו והחל בעבודתו. השתמש בכל חלקי השברים והרסיסים, רסיס אל רסיס ועוד רסיס. עוד מעט יעמוד האגרטל על כנו. הוא כמעט שלם. רק חתיכה אחת חסרה, אחת בלבד. והמלך והקדר המשיכו לחפש בקפידה ולא מצאו את החסר.
אז נזכר הקדר: "בפעם הקודמת כשהאגרטל נשבר, חתיכה אחת הייתה מיותרת," אמר בהתרגשות.
הוציא המלך את החתיכה ששמר בקופסה מרופדת.
"הלוואי שתתאים," התפלל בליבו.
וראו איזה פלא: פיסת החרס שעליה היה מצויר ברבור לבן התאימה בדיוק בצורתה ובגודלה. והקדר מיהר להדביקה במקום המתאים.
ולא ניכר באגרטל החרס שווילון ורוח עוללו לו מה שעוללו.
והמלך שם מים באגרטל וגם חרצית מחייכת שם. ולא הוסיף להניח אותו על מעקה החלון, אלא הניחו על שולחן קטן בפינת חדרו. וערב ערב היה חוזר ומסתכל בברבורים המצויירים באגם המצוייר, מתבונן בהם ותוהה על חידת הברבור הלבן.