וידאו

ומה תעשי כשהמים יעלו?

דולסה חייבת ללמוד לשחות.

דולסה היא רק בת שמונה והיא פוחדת ממים. אבל אין לה ברירה. המשפחה שלה, המתגוררת ב-La Ensenada, כפר קטן בקולומביה, המוקף ביצות שאדמתן מכוסה צמחייה סמיכה ומימיהן עכורים, מתפרנסת משליית צדפות. אמה של דולסה, בטי, החליטה ללמד את דולסה לשחות על אף פחדיה, אחרי שאחד מילדי הכפר דחף אותה למים, והילדה נחלצה בקושי. ברגישות, בתבונה ובחום היא מסייעת לבתה להתגבר על הפחד.

דולסה אמורה להצטרף לכוח העבודה המשפחתי, להרגיש בטוחה במים, להיות מסוגלת לשחות ולצלול, לעצור את נשימתה ולפקוח את עיניה מתחת למים. דולסה חייבת להתגבר על הפחדים שלה, כי מפלס המים באזור כולו עולה, בשל התחממות כדור הארץ, וכפי שאומרת אימא לדולסה, כשהמים יציפו את האזור ״רק מי שידע לשחות - ישרוד״.

 

10.11.2019

קולות אחרים מצוינים

סול, ג׳ק וגראהם הם מוזיקאים בלהקת The AutistiX  - שלושתם אוטיסטים וגם בעלי נכויות שונות, והם מנגנים ביחד ומופיעים ברחבי בריטניה משנת 2010. הזמר הראשי של הלהקה הוא ג׳ים, שאינו אוטיסט, ומשמש מעין ״גורו״ לכל השאר. ג׳ים משמש כבר יותר מעשרים שנה בתפקיד שהוא מגדיר כ״מוזיקאי קהילתי״ - מטפל המתמחה באוטיזם, ומשתמש במוזיקה כדי לקדם ולשלב צעירים בעלי מוגבלויות.

בלהקה מנגנים גם שניים מן האבות של המוזיקאים הצעירים. האבות הצטרפו בראשית הדרך כשנדמה היה שהלהקה תהיה רק מסגרת שיקומית, לפני שהתברר שהקהל הבריטי נשבה בקסמה. את השם The AutistiX בחרו סול, ג׳ק וגראהם, שמספרים בסרט כי ״הלהקה שונה מאוד מלהקות אחרות גם בגלל שאנחנו נראים קצת מוזרים על הבמה... אבל אנחנו מלמדים סובלנות ומעודדים שילוב של אנשים מכל הסוגים״.

השנה צפוי לצאת האלבום הראשון של הלהקה. מידע על מופעים ועדכונים בנוגע לשירים חדשים ניתן למצוא באתר שלהם.

Autism Rocks - The AutistiX from The Guardian on Vimeo.

03.11.2019

צבע האופטימיות

״חיים ללא צבע הם חיים ללא שמחה״, כך אומר דובאל פייר (Duval Pierre) שנולד וגדל בז׳לוזי, שכונה בבירת האיטי פורט-או-פרנס, הנחשבת לשכונת המצוקה הגדולה ביותר במדינה.

כדי להעיר את השכונה הצפופה והענייה מן הייאוש האפרורי שלה, הוא החל לצבוע את הבתים בכל צבעי הקשת. ההתלהבות שלו הדביקה תושבים אחרים של ז׳לוזי, שהצטרפו למשימה: מבוגרים וילדים החלו לקחת חלק בצביעה, ועד מהרה צלע ההר שעליה בנויה ז׳לוזי הפכה לתמונה מרהיבה של כתמי צבע אופטימיים.

הסרט ״הצבע מז׳לוזי״ התפרסם משום שהבמאים בריאן מוזר (Mooser) ודייוויד דארג (Darg) צילמו את כולו במצלמה של טלפון נייד. כן, גם את סצנות העומק עוצרות הנשימה. הבמאים תיעדו במשך שנים את פעילותם של ארגוני סיוע בהאיטי, ולבסוף אף עברו להתגורר שם ואז פגשו את פייר, שההתלהבות העצומה שבה הוא מתמסר לצביעת השכונה הלהיבה והדביקה גם אותם.

 

 

 

The Painter of Jalouzi from RYOT on Vimeo.

27.10.2019

אחרונים

כמעט חצי מאה שבכפר הספרדי הזה, La Estrella, חיים רק שני אנשים.

עד מלחמת האזרחים הספרדית, התגוררו במקום כמאתיים איש, אך כולם נטשו, כולם מלבד חואן מרטין קולומר, בן ה-83, ורעייתו סינפורוסה בת ה-86. מאז 1939 אין להם שכנים אנושיים, ומאחר שאל מה שהיה בעבר כפר שוקק מובילה רק דרך עפר פתלתלה, אין להם גם הרבה שכנים. 25 חתולים, 3 כלבים, 4 תרנגולות, 35 כוורות דבורים ואי אילו סוסים - הם שמארחים להם חברה. חואן מרטין החל לעבוד כרועה עזים בגיל שש ומנעוריו הוא עובד בשדות, שם פגש לראשונה את סינפורוסה, שהייתה רועת צאן צעירה. כיום הם עדיין מתפרנסים מן המטעים והשדות שהם מטפחים בכפר המבודד.

בתי הכפר עדיין מרשימים ויפים (סיפורי האגדות מספרים כי נבנו כדי לאכלס פילגשים של אנשי שררה) אף שעוד טרם הנטישה ההמונית המקום הוכה במספר סופות ושטפונות, ובמהלך המלחמה שימש מסתור לאנשי גרילה. על רקע הנוף המרשים הזה, חייהם של בני הזוג עשויים להיראות אידיליים, אבל הם מודים בכנות שקשה, אפילו קשה מאוד, לחיות שם לבד. חואן מרטין היה שמח לעזוב את המקום, אבל אשתו חולמת לסיים את חייה במקום שבו החלו.

עוד על בני הזוג תוכלו לקרוא באתר של יוצרי הסרט.

20.10.2019

מסעדת המלצרים הטועים

״זה בטח נראה לכם מטורלל״, כותבים בעליה של המסעדה בטוקיו הקרויה Restaurant of Mistaken Orders, ״מסעדה שאפילו לא מסוגלת להבטיח שתקבלו את המנות שהזמנתם״. זה קורה משום שכל המלצרים סובלים מדמנציה. ״הם עלולים להביא לכם מנות אחרות״, מבהירים הבעלים, ״אבל אנחנו מבטיחים שכל המנות בתפריט שלנו טעימות, כך שזה לא באמת נורא״.

המסעדה היא חלק מתנועה ההולכת וגדלה ביפן ומקווה לעורר מודעות לדמנציה וללמד את הציבור להתייחס בפחות פחד וחשדנות כלפי מי שלוקים בה. למרות חששות רבים שליוו את פתיחת המסעדה - בעיקר משום שבתרבות היפנית מקובל להתייחס בחומרה רבה לטעויות של מלצרים ואחרים בענפי האירוח והשירות - המסעדה התקבלה בהתלהבות על ידי הלקוחות.

 

 

13.10.2019

מי לקח את וילסון?

אם ובנה בורחים מגוואטמלה ומגיעים לארצות הברית. משמר הגבול האמריקני עוצר אותם בגבול מקסיקו ומפריד ביניהם מיד.

הילד, וילסון, רק בן שש ובכל זאת נשלח למתקן כליאה, מרוחק מן המקום שבו מוחזקת אמו, טוניטה. איש אינו מסביר לאם לאן נלקח בנה ורק כעבור חודשיים מורה בית המשפט להחזיר את וילסון אל אמו.

וילסון הוחזק ביחד עם ילדים רבים נוספים, בבית תמים למראה באמצע שכונת מגורים. שכן שתהה למה מובאים לשם עוד ועוד ילדים יצר קשר עם אקטיביסטים ועם במאי הסרט, שיצאו לחקור את הפרשה.

״המשרד לילדים נעדרים״, The Office of Missing Children, סרט האנימציה של הבמאים מייקל שילר ואאורה בוגאדו מבוסס על חוויותיהם האישיות של וילסון וטוניטה, וחושף את התעשייה המכוערת כל כך שהתפתחה סביב הניסיונות למנוע ממהגרים להיכנס לארה״ב, ובכלל זה גם הרחקתם של קטינים והחזקתם בתנאי כליאה בנפרד מהוריהם - תעשייה המגלגלת מיליונים רבים.

כתב העת ״אטלנטיק״ מביא את התחקיר, את סיפורם האישי של וילסון וטוניטה ואת הסרט:

 

 

06.10.2019