וידאו

משהו דמוי נורמליות

בפעם הראשונה שבה הם נפגשו, מוחמדוּ אולד סלאחי היה כלוא בכלא גואנטנמו, בחשד שלקח חלק במתקפה על ארה״ב ב-11 בספטמבר 2001, ואילו סטיב ווד היה הסוהר שלו. המפגש הזה, המתועד בסרט, התקיים 13 שנה לאחר מכן, על אדמת מאוריטניה. הידידות ביניהם צמחה בתנאים בלתי אפשריים לכאורה, בתוך הכלא, משני עברי הסורגים.

סלאחי, שהיה סטודנט בגרמניה - ולימים מהנדס חשמל -, נסע לאפגניסטן בשנת 1990 כדי להצטרף למוג'אהידין שנתמכו על ידי ארה"ב. הוא התגלגל מאז בין מקומות שונים בעולם, לטענתו ניתק את קשריו עם הארגון ואכן מעולם לא הואשם רשמית, אבל נעצר על ידי האמריקנים במאוריטניה בשנת 2001, עונה במספר מתקני חקירה אפלים, עד שנכלא בגואנטנמו ועונה גם שם עד ששוחרר בשנת 2016. בעודו בכלא, הוא כתב את הספר Guantánamo Diary (״יומן גואנטנמו״) שהפך לרב מכר בינלאומי. בעקבות הקשר החם שנוצר בינו ובין ווד בכלא, ווד - הסוהר - התאסלם.

במאי הסרט הקצר ״שומר אחי״, לורנס טופהם (Laurence Topham) הפגיש את השניים לראשונה אחרי פרידתם ארוכת השנים. את סיפור העבודה על הסרט הוא מספר בכתבה בגארדיאן.

 

 

My Brother’s Keeper from The Guardian on Vimeo.

11.04.2021

אלה החברים שלו

״אני חושב על היצורים האלה כעל חברים שלי, לא סתם קווים שרשמתי על המדרכה״, כך מצהיר אמן הרחוב דייוויד זין (David Zinn). הוא ממלא את רחובות אן ארבור, מישיגן, בדמויות בדיוניות משונות - חלקן מצחיקות, אחרות מפחידות, רובן חמודות להפליא - מאז 1987, אז החל לצייר בגיר וצבע על מדרכות, קירות, ברזי כיבוי אש, שבילים ולבנים.

הוא מתפרנס מעבודות איור וגרפיקה עבור לקוחות מסחריים, ובין לבין ״מגניב״ אל העולם את היצירות ״חסרות המשמעות״ שלו. הביטויים הללו הם שלו, של זין, אבל הבמאי ג׳וני לואיס חושב אחרת, ומן הסתם גם המוני המעריצים המחפשים את היצירות החדשות שלו, שרובן קטנות ומציאתן מחייבת תשומת לב גדולה למרחב הציבורי. בסרטו הקצרצר של לואיס, זין מציג את תהליך העבודה שלו אגב שיחה על הדברים החשובים: דמיון, חברים ויצירתיות.

 

Around the Block from Jonnie Lewis on Vimeo.

04.04.2021

מלכי הפיניאטה

הילדים במקסיקו, ובארצות רבות אחרות בדרום אמריקה, יודעים ששיאה של חגיגת יום הולדת מגיע כשניתן האות לחבוט בפיניאטה (Piñata). הבובה הצבעונית, העשויה עיסת נייר, נתלית בחבל המשתלשל מעץ, ולאחר שהיא נחבטת שוב ושוב ושוב, היא נשברת ומתוכה נשפכים המון ממתקים.

הבמאי פול סטורי (Paul Storrie) מציץ אל בית המלאכה של משפחה אחת, בכפר אשר בפרברי מקסיקו סיטי, שאמנות יצירת הפינאטה עוברת בה מדור לדור. הבובות, שבעבר היו בעלות סממנים דתיים ושימשו בטקסים של גירוש כוחות אופל, קיבלו בשנים האחרונות גוון מסחרי והמשפחה - ובעקבותיה הכפר כולו, המתפרנס כעת מאותה מלאכה - החלה ליצור פינאטות בדמותם של גיבורים פופולאריים, החל מספיידרמן, דרך סינדרלה ועד צבי הנינג׳ה. כל פינאטה מעוצבת בעבודת יד, עד שלפעמים הלב נצבט כשהיא נשברת.

The Piñata King from Tripod City on Vimeo.

28.03.2021

בכל מקום יש קֶצב

פרד נלסון נושא איתו קרש, ריבוע של עץ מהוה, לכל מקום. כשהוא עובר במנהרה, כשהוא מגיע לפארק, כשהוא עוצר ברחוב - הוא מניח את הקרש שלו ורוקד עליו סטפס.

הקצב, צעדי הריקוד שלו, המהדהדים מקירות בתים, מעצים, מדפנות המנהרה, והם התפילה היומית שלו.

נלסון גילה את הריקוד בגיל מאוחר יחסית, והוא עדיין מתפעל מהתגלית: מכך שהוא מוצא קצב בכל מקום, מכך שהריקוד הזה מעיר בתוכו דברים עמוקים ומסעירים שהוא לא הכיר קודם לכן.

סרטה הקצרצר של ג׳סיקה בשיר He Who Dances On Wood, הוא סרט על יופי ושמחה שמתגלים במקומות קרובים ומפתיעים. 

He Who Dances On Wood from BRIC TV on Vimeo.

21.03.2021

תראו אותנו, אנחנו מדהימות

״רוב האנשים לא יודעים אפילו איך לשאול שאלות על מי שאנחנו, ועל איך אנחנו מרגישות בתור עצמנו״, אומרת קייסי לגלר (Casey Legler), לשעבר שחיינית אולימפית ובהווה סופרת, מסעדנית ודוגמנית, בעיקר של בגדי גברים.

לגלר וחבורה גדולה ומרשימה מאוד של חברותיה, התכנסו בהזמנת הניו יורק טיימס לצילום, ויותר מזה לשיחה, בשאלה מה זה בדיוק להיות בוּץ׳ (Butch), ואיך סוגים שונים של נשיות נראים מבחוץ ומבפנים, ובעיקר - במנותק ממבט גברי. והניתוק הזה מכל קונבנציה חברתית, מרחיב את האפשרויות: הנשיות יכולה פתאום לכלול כל מיני גדלים וצבעים, קולות ואנרגיות, ובעיקר - היא ניתנת להגדרה עצמית (או כמו שהאמריקניות קוראות לזה: owning it).

רשימת משתתפות חלקית: אליסון בכדל (אכן, ההיא מ״מבחן בכדל״), רוקסאן גיי, ג׳י די סמסון, איילין מיילס, אליזבת סטראב ואחרות.

הסיפור המלא כאן.

 

14.03.2021

חוצב הקרח האחרון

פסגתו של הצ׳ימבורסו, ההר הגבוה ביותר באקוודור, נחשבת לנקודה הקרובה ביותר לשמש על פני כדור הארץ. הפסגה הקפואה שלו שימשה מקור הכנסה לתושבי הסביבה, שנהגו לחצוב מתוכו גושי קרח - נקיים, טהורים - ולמכור אותם. אלא שעם השנים הענף הלך וגווע, והפקה מתועשת של קרח תפסה את מקומה של החציבה המסורתית.

בלתסאר אושקה (Baltazar Ushca) הוא אחרון חוצבי הקרח על ההר, שהוא הר געש רדום. הוא החל לטפס ולחצוב כשהיה בן 15, והוא ממשיך לעשות זאת גם היום, כשהוא כמעט בן 70. אֶחיו, אשר כמותו, למדו את המקצוע מאביהם ונהגו לעבוד איתו על המדרונות הקפואים, פנו לעיסוקים אחרים, שאינם כרוכים במאמץ גופני עצום ומלחמה בלתי פוסקת באיתני הטבע.

סרטו של הבמאי סנדי פאטץ׳ (Sandy Patch) מלווה את אושקה, הנחוש להיאחז במקצועו לא רק מטעמים כלכליים, אלא כדי לשמר מסורת עתיקה בעולם המשתנה מקצה לקצה.

 

 

 

The Last Ice Merchant (El Último Hielero) from Sandy Patch on Vimeo.

07.03.2021