בחיפוש אחר הברבור השחור

האם מדובר ברגש שצומח ומתבטא באורח חופשי, או בכורח חברתי? מרכיב חיוני לאנושיות או פלא שאין לרדת לעומקו? הידידות ממשיכה לאתגר אותנו במחשבה ובחיים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הידידות זוכה בחמישים השנה האחרונות לעדנה פילוסופית, והוגים לא מעטים אינם רואים בה עוד עניין פרטי אלא מנסים להציעה כאלטרנטיבה מוסרית לסדר החברתי הקיים. חלוץ המגמה הזו היה לורנס בלום, שטען כי הידידות היא לא רק מקור של שמחה ונחמה עמוקה לשני הצדדים לה אלא יש בה גם ממדים מוסריים –היא זירה לביטוי ושכלול של הרגשות האלטרואיסטים (סימפטיה, אכפתיות וחמלה). מפרספקטיבה זו, מציג בלום את הידידות כחלופה לאתיקה הקנטיאנית המבוססת על מושג החובה.

ואכן, קשה להעלות על הדעת ניגוד חריף יותר בין הפילוסופיה ובפרט האתיקה הקנטיאנית, הנודעת בחומרתה הפורמליסטית והרציונליסטית, לבין ידידות ואהבה. חלק ניכר מהביקורות שהועלו כנגד האתיקה של קנט מכוונות לכך. דווקא על רקע זה מאלפת תפישת הידידות שלו, על המקום המיוחד שיש בה לאהבה. דיונו של קנט בידידות הוא קצר ומועט, ולא בכדי חמק מעיניהם של מרבית פרשניו; ואף על פי כן משתמעות ממנו מסקנות מרחיקות לכת. האופן שבו תופש קנט את הידידות הוא מעניין ומקורי כשלעצמו, ובנוסף לכך הוא מחדד באופן מפתיע את גבולות האתיקה הקנטיאנית ואת מגבלותיה.

הענין הפילוסופי בידידות אינו חדש: באתיקה האריסטוטלית מובא דיון עשיר בהיבטיה המוסריים, המשמש כאבן היסוד לכל עיון מודרני במושג זה. ועם זאת, ההקשר החברתי היווני שבו פעל אריסטו – זה של קהילות-ערים (פוליס) קטנות יחסית, שבהן יש מקום לדבר על ידידות מדינית בין חברי הקהילה – שונה מאד מההקשר החברתי המודרני. אף האקלים המושגי והאתי של העולם היווני שונה מאד מזה ששרר בתקופת הנאורות שבה פעל קנט, קל וחומר בעידן שלאחר זוועות מלחמות העולם. לפיכך, מעניין לבחון את הידידות הקנטיאנית לא רק כשלעצמה אלא גם מבחינת יחסיה עם התפישה האריסטוטלית הקלאסית מצד אחד, והאופן שבו מפרש אותה ז'אק דרידה, ההוגה המודרני המרכזי בידידות, מצד אחר.

הולדת ונוס, נואל-ניקולה קואפל

"הולדת ונוס" (1732), נואל-ניקולה קואפל. תצלום: Web Gallery of Art, ויקיפדיה

הידידות מוגדרת על ידי קנט כאיחוד של שני אנשים באמצעות אהבה וכבוד שוויוניים והדדיים. כלומר: אהבה, כבוד, שוויוניות והדדיות. לכן, ידידות המבוססת רק על רגש לא תוכל להאריך ימים, ואהבה הדדית צריכה להיות מוגבלת על ידי כבוד הדדי.

קנט לא הרבה לכתוב על חיים משותפים, אינטימיות ואהבה. לגבי הידידות כתב בקצרה בשני מקומות: ב"דוקטרינת הסגולה" (בחלק השני למטפיזיקה של המידות), ובהרצאות על אתיקה. הידידות (במובנה השלם) מוגדרת על ידו כ"איחוד של שני אנשים באמצעות אהבה וכבוד שוויוניים והדדיים". בהגדרה זו מצויים שלושה רכיבים מהותיים: אהבה, כבוד, שוויוניות והדדיות. קנט מדגיש שידידות המבוססת רק על רגש לא תוכל להאריך ימים, וכי אהבה הדדית צריכה להיות מוגבלת על ידי כבוד הדדי.

תפישה זו דומה בעיקרה לתפישתו של אריסטו, אף שהיא מודרנית, כלומר מצומצמת לאין שיעור בהיקפה מאשר ה-philia היוונית. כאריסטו, קנט מבחין בין ידידות המתבססת על גישה מוסרית משותפת ("ידידות מושלמת" או "מוסרית") ובין סוגים נחותים יותר של ידידות: ידידות-צורך וידידות-טעם. ידידות-צורך מתקיימת כאשר בני אדם נותנים אמון זה בזה בדבר סיפוק הדדי של צרכי החיים. בידידות שכזו אין צורך בשוויון: אחד הצדדים עשוי להיות אקטיבי ומשנהו פסיבי. היא מצויה בכל סוגי הידידות, ומתגלמת באמון שיש לי בידידי כי ידאג לצרכיי לכשיתעוררו. ידידות-הטעם מבוססת על העונג שמפיק אדם מחברת זולתו, וקנט רואה בה ידידות מדומה שעתידה להסתיים כאשר הטעם משתנה או כשנמצא ידיד חדש כתחליף. בניגוד לשתי אלו, ידידות-נטייה או רגש (sentiment) מבוססת על נטייה אמיתית, איחוד מוסרי טהור, והיא ידידות במובן מוחלט. היא מאפשרת לחרוג מחוסר האמון והחשש המאפיינים ומגבילים את רובם המכריע של יחסינו עם הזולת, ולהגיע לחשיפה עצמית ולתקשורת כנה (להבדיל מדרישות או ציפיות לתמיכה וכיוצא באלה); כאשר יש לנו צורך אישי עז בחשיפה כזו, והיא גם הכרחית לצורך תיקון שיפוטינו (כלומר לצורך השתפרות מוסרית). במילים אחרות, זוהי המקבילה הקנטיאנית לתפיסת הידיד כמראה, החיונית לשיפור מוסרי, אצל אריסטו. ואולם, לפי קנט האינטימיות בין הידידים צריכה להיות מוגבלת –מחד גיסא יש להסתיר חולשות-אופי טבעיות מסוימות למען ההגינות, שאם לא כן יהיה בכך משום מעשה נתעב של התאכזרות ועלבון לאנושיות (!); מאידך גיסא, יש להימנע מלספר לידיד דברים שעשויים לשמש כנשק נגדנו באם יהפוך לאויב (אף שכמובן עלינו להימנע מלהניח שיהפוך לכזה). מכל מקום, בדומה לאריסטו, שגרס כי הידידות היא בין שניים הדומים באהבת הטוב, גם לפי קנט תנאי לקיומה הוא שלשני הידידים יהיו אותם עקרונות אינטלקטואלים ומוסריים. לכל זאת מוסיף קנט אפיון של האופי המושלם לידידות: "כנות של נטייה, יושר, היות ראוי לאמון, התנהגות נעדרת כל תרמית וזדון, ומזג נעים, עליז ושמח", תיאור המקביל לתיאור האיש המוסרי האריסטוטלי (שרק הוא מתקשר בידידות המושלמת), למעט שלושת המאפיינים המפתיעים (לפחות בבואם מקנט) אודות המזג ה"נעים, עליז ושמח".

ארקדיה, תומס איקינס

"ארקדיה" (1883), תומס איקינס. מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

קרבה נוספת בין אריסטו וקנט היא בכך, שלפי שניהם בידידות מצוי שילוב ייחודי בין אהבה עצמית לאהבת הזולת. ואולם, הרקע לתפישה זו שונה. בעיני קנט קיימים באדם שני מוטיבים מתנגשים: אהבה עצמית ואהבה לזולת, כאשר פעולות המונעות על ידי הראשונה חסרות ערך מוסרי, בעוד פעולות המונעות על ידי השנייה הן בעלות ערך מוסרי רב. אבל גם לשיטתו, בידידות מוחלפת האהבה העצמית על ידי הדדיות נדיבה של אהבה, כאשר כל אחד מהידידים דואג מתוך נדיבות לאושרו של רעהו ומפקיד את אושרו שלו בידי רעהו.

קנט הולך בעקבות אריסטו גם בדגש שהוא שם על השוויון הנדרש בין הידידים, ומוסיף לכך דרישה לשוויון בין הכבוד לאהבה ביחסו של כל אחד מהידידים למשנהו. קנט מדגיש גם את מאפיין ההדדיות, וקובע כי "ההדדיות המקסימלית של אהבההיא ידידות, וידידות היא אידיאל, מפני שהיא המידה שבאמצעותה אנו יכולים לקבוע אהבה הדדית". כאריסטו, קנט גורס כי הידידות היא יחס אישי, וכמוהו הוא סבור כי ידידות אמת במובנה המלא תיתכן רק עם מעטים (שניים או שלושה). זאת, בחריג נדיר של "ידידי כל בני האדם" –"אנשים בעלי נטייה נדיבה, הנכונים תמיד לראות את הצד הטוב ביותר של הדברים. הצירוף של טוב לב שכזה עם טעם והבנה [...] מכונן כשלעצמו דרגה גבוהה של שלמות".

קנט סבור שבמקום שבו קיימת ידידות יש צורך מיוחד בצדק וכי מוטלת עלינו חובה להיות בקשרי ידידות, מפני שהידידות הופכת את האדם לראוי לאושר

למרות הדמיון הרב, קיים הבדל מהותי בין הידידות הקנטיאנית לזו האריסטוטלית, הנותן לתפישת הידידות של קנט את אופייה המיוחד. אצל אריסטו, הקרבה בין ידידי אמת היא מקסימלית, עד כדי כך שכל אחד מהם הוא "אני שני" לזולתו; אצל קנט, הידידות מגלמת מתח מתמיד בין שתי מגמות סותרות של התקרבות וריחוק. ברמה המושגית, העקרונות המכוננים ידידות הם אהבה וכבוד, כאשר אהבה מביאה להתקרבות וכבוד מביא לריחוק. ברמה האמפירית או הפסיכולוגית מתאר קנט מתח זה במונחים של תשוקה וצורך עז בידידות ובחשיפה עצמית, מול פחד מבגידה וחוסר אמון, המוביל להסתגרות. אמנם, גם אריסטו ער לחששות אנושיים אלו מפני קרבה ואינטימיות, אך בניגוד לקנט הוא מציג את הידידות האמיתית כעניין בר השגה באמצעות מחויבות ויישום של פעולות משותפות היוצרות אמון הדדי. להבדל זה השלכות גם על היחס בין ידידות לצדק –אם לפי אריסטו הידידות מייתרת את הצורך בצדק, הרי אצל קנט חל היפוך: במקום שבו קיימת ידידות יש צורך מיוחד בצדק. השוני בין תפישות הידידות הללו מעיד גם על השוני בתפישת האדם שבבסיסן: שניהם רואים את האדם כיצור חברתי במהותו, אך קנט מסייג ואומר באותה נשימה כי האדם הוא גם יצור בלתי חברתי.

מאפיין נוסף ומהותי של הידידות הקנטיאנית הוא היותה חובה. ככלל, מבחין קנט בין שני סוגי חובות כלפי הזולת. מחד גיסא, חובות של אהבה; כאשר קנט מדגיש שאין כוונתו לאהבה כתחושה או רגש אלא לאהבה מעשית, שהיא כלל התנהגות של נדיבות. מאידך גיסא, חובות של כבוד, שעיקרן צניעות והכרה בכבוד הזולת. אולם הידידות היא חריג לאבחנה זו בין סוגי החובות, בהיותה, כאמור, איחוד אינטימי של אהבה וכבוד. באופן מפתיע אומר קנט כי מוטלת עלינו חובה להיות בקשרי ידידות, מפני שהידידות הופכת את האדם לראוי לאושר. זוהי חובה שנכפית על ידי התבונה, והיא חובה ייחודית של כבוד. מצד שני נחוצה בה אהבה – למרות שלא ניתן לחייב אדם להרגיש רגשות, הרי הרגש כרוך בחובת הידידות והוא תנאי להתעוררותה.

פרפרים, זברה

ביחד. תצלום: ג'ושוע טורס

קיים קושי מהותי לאזן כראוי בין האהבה לכבוד, כך שיישמר שוויון באהבה ובכבוד שכל אחד מהידידים רוחש למשנהו

בדומה לאריסטו, קנט מציג את הידידות המושלמת כאידיאל, ואפילו כאידיאל הכרחי, לחיים אנושיים. ואולם בניגוד לאריסטו, לשיטתו אידיאל זה כרוך בקשיים מעצם טבעו, וזאת משלושה טעמים. ראשית, קיים קושי מהותי לאזן כראוי בין האהבה לכבוד, כך שיישמר שוויון באהבה ובכבוד שכל אחד מהידידים רוחש למשנהו, ובין אהבה לבין כבוד בנפשו של כל אחד מהם. שנית, קיימת התנגשות פנימית בין חובת האהבה לחובת הכבוד. שכן, משמעות חובת האהבה היא לומר לידידך מהם טעויותיו ומגרעותיו (שהרי הדבר לטובתו); ואולם, הידיד מועד לראות בכך חוסר כבוד ואפילו עלבון. טעם שלישי לקושי הוא, שכל אדם משתוקק לקיומו של ידיד בעת צרה, אך מתקשה בעצמו להיקשר לצרותיו של אחר. משום כך ראוי שיהיה לי אמון בכך שידידי יסייע לי בשעת צרה, אך איני זכאי לתבוע זאת או לצפות לכך ממנו. עזרה שכזו היא אך ביטוי חיצוני לנדיבות לב שאין להעמידה במבחן, מפני שהיא מסכנת את הקשר כולו (כי היא מערערת את השוויון בכבוד שבין השניים), ומפני שמן הראוי הוא שכל אחד מהידידים ינהג כלפי משנהו בנדיבות בכך שיחסוך ממנו את מועקותיו וקשייו. כל אלה מביאים את קנט להציג את הידידות כאידיאל מחייב, אך מנגד כבלתי ניתנת למימוש, או לפחות כשברירית ויקרת המציאות כמו ברבור שחור.

יש לומר, כי בעניין זה לוקה קנט בחוסר עקביות. יש שהוא אומר, כי ידידות אמת מתקיימת לעיתים בפועל. בפעמים אחרות הוא מתבטא בנוסח: "אין ידידות בפועל שמתאימה לרעיון הידידות... אבל הרעיון הוא נכון", אך במקום אחר הוא טוען שחוסר בידידים נובע מכך שלאדם "אין נטיות ידידותיות ולא לב ידידותי", וכי אם נגבש לעצמנו את האופי הראוי לידידות מובטח לנו שימצא מי שירצה בנו לידיד, ושבמגע קרוב עמו תצמח ידידותנו. אני מוצאת בכך גילוי נוסף למאבק בין שתי המגמות הסותרות של הצורך והרצון להתקרב, מול הפחד וחוסר האמון הגורמים לריחוק, מאבק המנוסח כבר בעקרון הבסיסי של אהבה מול כבוד.

כאמור, הידידות הקנטיאנית עומדת על איזון דק בין כבוד לאהבה. דרידה, שהקדיש חיבור לפוליטיקה של הידידות, עומד על כך שקנט מציע תפישת ידידות שאינה מתיישבת עם המודל הקלאסי המציג ערכים של קירבה, נוכחות ואינטימיות. דרידה מוסיף ומקשר בין כבוד ל(מרחק) אינסופי, ובין אהבה לסופיות. אהבה מוליכה לקרע; יותר מדי אהבה מפרידה, מפריעה, מאיימת על הקשר החברתי, ועלולה להוביל עד ליריבות ושנאה. בכך יש מסר נורא: שהרע המוסרי בא באמצעות האהבה. לאור זאת לא ייפלא, אומר דרידה, שעצם מושג הידידות של קנט הוא סתירתי. וזאת, לצד הקושי הרב במימושו, מחמת נדירותם של ידידים בהם ניתן לבטוח במידה הדרושה לידידות.

לפי ניטשה, הידיד מכבד אותך על ידי כך שהוא בוחר בך, מניח לך לגשת, נותן בך אמון

בהקשר זה עולה קירבה מפתיעה בין תפישת הידידות הקנטיאנית לזו הניטשאנית. פרידריך ניטשה, המתאר את הידידות כ"פלא-פלאים-שמעבר לשכל", כאלוהית ונשגבת, אשר טעמה מובחר שבמובחר ורק מעטים זוכים בו, חולק עם קנט את הדגש על הכבוד לידיד ועל הריחוק הכרוך בכך, כמו גם (בתקופתו המאוחרת של ניטשה) את הפסימיזם לגבי אפשרות מימוש הידידות לצד שימורה כאידיאל. לכן הוא כותב ב״הרצון לעוצמה״ (כאן בתרגום ישראל אלדד): "זו שאפתנותי, זה עינויי וזה אושרי. באמת לגבור על הפסימיות... וכתוצאה מכך מבט…שופע אהבה ורצון טוב". באותה רוח הוא גם אומר על דיוניסוס, האידיאל שלו: "זה אשר עלה יפה…מכבד אותך על ידי כך שהוא בוחר בך, מניח לך לגשת, נותן בך אמון". מילים אלה מבטאות ללא ספק גם את הידידות האידיאלית של קנט.

אלא שידידות אידיאלית זו חושפת את מגבלות האתיקה הקנטיאנית. ראשית, לה עצמה יש מעמד מוסרי. כיון שהידידות המושלמת מתוארת על ידי קנט כאידיאל של דאגה רגשית ומעשית בין שניים המאוחדים באמצעות רצון טוב מוסרי, הרי שעל פניו נראה שידידות כזו היא עניין מוסרי מובהק. עם זאת, ניתן לטעון גם את ההיפך: כי קנט אינו מוצא בידידות ערך מוסרי, אלא אך סכנה – שמא הידידים יפרו, מתוך חיקה החם של ידידותם, את חובותיהם כלפי יתר בני האדם. ברוח זו, היו פרשנים שגרסו כי הידידות היא בלתי מוסרית בגלל אופייה האישי ונושא הפנים, כמו גם מניעיה האמוציונליים, הפוגעים בהרמוניה הכללית של מוסר החובה הקנטיאני האוניברסלי.

שמשייה, אחווה, ידידות

אחים, ידידות, שותפות אינטרסים. תצלום: וידאר-נורדי מאטיסן

לפי דרידה, ידידות האחווה היא מופת לחוק המוסרי; ודרידה מפרש ומקצין זאת עד לאמירה, שבעיני קנט הידידות נתפשת כאידיאל מחייב שאי ההתמסרות לו כמוהו כפשע. עם זאת מבהיר דרידה, כי כשקנט מכנה את הידידות המושלמת בשם "מוסרית" אין זה מוסר במובן האריסטוטלי, וכי כבוד לידיד שונה מכבוד לחוק המוסרי.

דרידה מוסיף ודן גם ב"ידיד האדם" הקנטיאני, האוהב את האנושות כולה וחולק את שמחת הזולת וצערו באמצעות רגישות, סולידריות פרגמטית והומניטרית – מה שקנט מכנה "באופן אסתטי", השונה מהידידות המוסרית. מה שמבדיל אותו מפילנטרופ גרידא הוא האספקט הקוגניטיבי: הוא פועל לאור רעיון (תבוני), וביתר פירוט: מתוך תחושת מחויבות לשוויון האנושי. בעיני דרידה, מושג זה תואם לחילון נוסח הנאורות של הידידות הנוצרית: ידידות אחווה שעניינה האנושי בלבד, הקושרת אחים ללא תיווכו של אב אלוהי.

עוד ראוי לציון הקשר שבין הידידות הקנטיאנית לבין החסד. ניתן לדבר על האהבה המעשית הקאנטיאנית כמקבילה החילונית לאהבה הנוצרית (agape). קנט עצמו, בדברו על החובה לבטא את מוסריותנו גם בקשרים חברתיים, אומר כי: "בכך אנו מאחדים סגולה עם החסדים, ולבצע זאת הוא כשלעצמו חובה של סגולה". כלומר, לצד הדגש על חוסר התלות של האינדיבידואל בזולתו מבהיר קנט, כי יש "חובה של סגולה" לקיים יחסים חברתיים עם הזולת ולנהוג בו בחסד.

הידידות עשויה לחלץ את האדם מבדידותו ולהעניק לו חירות. בנוסף לכך, עשויה הידידות להעניק לאדם את פתיחות הלב

לצד האספקט המוסרי, ניתן לבחון את משמעות הידידות ותוצאותיה גם מזוויות אחרות. קנט מצייר תמונה עגומה של הידידות, ומדגיש את אופייה כמפלט מפני חוסר אמון כולל בזולת. ואולם, הוא מוסיף, אם מוצא אדם זולת מבין ובעל אותה השקפת עולם, בו הוא יכול לבטוח ולבחון לאור מבטו את דעותיו שלו, או אז נפתחות בפניו מתנות הידידות –"אין הוא עוד בודד לחלוטין עם מחשבותיו, כבכלא, אלא נהנה מחופש…שנשלל ממנו בשעה שהיה עליו לכלוא את עצמו בתוכו". כלומר, הידידות עשויה לחלץ את האדם מבדידותו ולהעניק לו חירות. בנוסף לכך, עשויה הידידות להעניק לאדם את פתיחות הלב, בהיותה פתח לפרוץ את נטייתו להגביל את החלת רצונו הטוב על מעגלים חברתיים קטנים ולהקשות את לבו כלפי מי שאינו נכלל במעגלים אלו; ככל שהאדם תרבותי יותר כך מתרחב מבטו והוא מחפש עונג וידידות אוניברסליים שאינם מוגבלים על ידי קשרים ספציפיים. לצד זאת, הידידות היא דרך, אולי אפילו דרך הכרחית, אל השלמות המוסרית, שעליה אומר קנט כי היא תכליתו ומקור אושרו של האדם.

לב, רחוב, אספלט

כך פתאום, באמצע הרחוב. תצלום: יאן-אנטונין קולאר

ואולם, נראה כי תמונת "מתנות הידידות" המשורטטת על ידי קנט מעידה יותר מכל דווקא על מגבלותיה וקוצר ידה של האתיקה הקנטיאנית. שכן, טענה מרכזית כנגד האתיקה הקנטיאנית היא, שאתיקה זו אינה נותנת מקום לאינדיבידואליות האנושית המייחדת את האדם הפרטי. ואכן, בכתביו המרכזיים מתעלם קנט מהאדם הקונקרטי וממצבו הממשי, ומגדיר את המעשה המוסרי רק באופן צורני (כהתאמתו לחוק כללי). זאת ועוד, באתיקה הקנטיאנית אין מקום לרגשות או ליחסים אישיים. הרגשות נתפשו בשיטה זו כקדם-רציונליים ואימפולסיביים, ולפיכך מקומם בתורת המוסר הוא של כוח הפועל באופן מכני, העשוי לסייע או (לעיתים קרובות יותר) להפריע במילוי החובה, ותו לא. יתרה מזו: לפי קנט, האדם חופשי כאשר הוא ממלא את הצו המוסרי לפי התבונה, ומשועבד כאשר הוא פועל לפי נטיותיו ורגשותיו. לפיכך, המוסר (והחירות) מצוי רק במקום שהאדם פועל אך ורק לפי התבונה, מתוך השתחררות מרגשותיו – שאם לא כן, אפילו אם המעשה תואם את החוק המוסרי, הריהו א-מוסרי. בכללותו של דבר, כפי שניסח זאת סרן קירקגור, האדם הפרטי נשאר מחוץ לארמון המפואר של השיטה, במלונת הכלב או במשכן השוער. אמנם, אין בכך כדי לשלול את תקפותה וכוחה של תורת המוסר הקנטיאנית. אך בכמיהתו הגלויה לעין של קנט לידידות – לקשר רגשי עמוק בין אינדיבידואלים, שרק בו כרוכה האפשרות לחריגה מבדידות ולפתיחות הלב, ובכך שהוא מציג אותה כאידיאל הכרחי לחיים האנושיים – ניתן לראות הודאה של אתיקן רציונליסט זה בקוצר ידה של האתיקה הרציונליסטית. בכך שאתיקה צריכה להעניק מקום חשוב לרגש ולאינדיבידואליות האנושיים, ובכך שהאתיקה שלו עצמו אינה עושה זאת. כך, הידידות הקאנטיאנית היא אכן בעלת מעמד מוסרי, אם גם מצויה בשולי המערכת המוסרית, ובאותה נשימה גם חורגת ממסגרת האתיקה של קנט. יתרה מזו: כמוה כאותו סוס טרויאני, שקנט התפתה להכניס אל בין חומות שיטתו המוסרית ונמצא חושף אותה בכך להתקפה מוחצת.

זאת ועוד: תפישת הידידות של קנט היא טראגית. הוא מציג את הידידות המושלמת כאידיאל הכרחי לחיים אנושיים, ועם זאת (כיוון שלשיטתו היא כרוכה בקשיים מעצם טבעה) כאידיאל שאינו ניתן למימוש, או לפחות יקר המציאות כברבור שחור. כך, תחילה עולה הידידות כחושפת, דווקא מתוך דברי קנט עצמו על אודותיה, את מגבלות שיטתו, ובהמשך כזירה מוסרית שמציעה (מתוך עמדות פילוסופיות אחרות) לשמש חלופה לאתיקה הקנטיאנית. המעגל נסגר.

 

הציטוטים מכתבי קנט הם בתרגומה של המחברת.

להרחבה נוספת בנושא ראו:Badhwar, N.K. (Ed.): Friendship: A Philosophical Reader (Ithaca & London: Cornell University Press, 1993).Blum, L: Friendship, Altruism and Morality(London: Routledge, 1980).

דנה פריבך-חפץ היא פילוסופית, ביבליותרפיסטית וסופרת. ספרה הפילוסופי "חסד חילוני" (רסלינג, 2009) ראה אור גם באנגלית (Secular Grace, Brill-Rodopi 2016).  קובץ סיפוריה "דולפינים בקרית גת" (ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015) זכה בפרס אס"י ופרס שרת התרבות; קובץ סיפוריה השני "השתדלות נוספת" יראה אור בהוצאת פרדס.

תצלום ראשי: שלושה חברים. תצלום: ג'ואל בנגס, unsplash.com

Photo by Joel Bengs on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דנה פריבך-חפץ.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על בחיפוש אחר הברבור השחור

01
לי

הפילוסופיה של קאנט עוסקת רבות במגבלותיה של התבונה (למשל כפי שמעיד שם הספר "ביקורת התבונה הטהורה", שניתן לפרשו גם כביקורת על התבונה הטהורה), לכן אין זה סוס טרויאני, אלא הכרה צנועה במגבלות הפילוסופיה התבונית.

02
אבירם

אם יורשה לי לא להיות "דקדקן פילוסופי", כמעט כל התובנות שהופיעו במאמר מובנות מאליהן ושקופות ולכן גם די קלישאיות ולכן לא ממש גורמות לעצור ל"רגע חושבים" מעניין וחתרני באמת.אלא אם כן מאן דהוא מתאמץ לעסוק בדקויות ההבדלים בין קאנט לשאר בנוסח "מצא את ההבדלים" או את הדומה והשונה, הצלחת למצוא (זה לא ממש קשה)? כפיים!!!!