לוליטה לא לבד

יחסי מין הם לא פעם סחר חליפין בהסכמה, ומעורבים בהם אינטרסים, צרכים ופשרות. עובדת מין חושפת את הזווית שלה על מין, קפיטליזם והחברה הצרכנית
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

רגע אחד בסרטו של אדריאן לין ״לוליטה״ (משנת 1997) צרוב בזיכרוני. הייתי בטח בת שתיים עשרה, ערה בשעה מאוחרת, וצפיתי בטלוויזיה. לוליטה והאפוטרופוס, המאהב או השובה שלה נעו בין מוטלים עלובים. האסתטיקה הרומנטית הלכה והתפוגגה עד שהם החלו מתגוששים על הסדינים הבלויים בחדר אפלולי. המיטה מכוסה במטבעות. הומברט גילה כי לוליטה נוהגת להחביא את הכסף שהוא ״התרגל״ לשלם לה, ופתאום הוא נבהל, שמא היא חוסכת כדי לעזוב אותו. עד אז הוא לא חשב על זה. הצילומים הם אינטימיים, אלימים ומדהימים, ואחריהם מגיעה סצנה מטלטלת שבה לוליטה צועקת: ״הרווחתי את הכסף הזה!״ אנחנו מבינים שלוליטה למדה כי למעשים מיניים יש ערך כספי.

חלק מהגברים שניצלו את הפגיעות שלי בוודאי לא היו מודעים לתפקיד שהם ממלאים במאבק הכוחות בין צעירה מוחלשת ובין הגברים שמסוגלים להציע לה משאבים

אצלי ההכרה הזו נולדה בנסיבות אחרות. כמו הומברט, חלק מהגברים שניצלו את הפגיעות שלי בוודאי לא היו מודעים לתפקיד שהם ממלאים במאבק הכוחות בין צעירה מוחלשת ובין הגברים שמסוגלים להציע לה משאבים. הומברט הוא נצלן. הוא גם מאמין באהבה שבינו ובין לוליטה. בעיניו, חילופי הסחורות או הפן העסקי של יחסיהם הוא סטייה. הדיבור עליו מכה אותו בהלם, האמת שבדבר (או עצם העובדה שלוליטה מבינה אותו בעצמה) מאיימת עליו כל כך, שהוא סוטר לה בכוח. הוא מיד מתחרט על כך ונכנע למכות ממנה, ומתעקש שהיא תשתוק.

האלימות של הומברט, סירובו לקבל את ״הזונה״, נותרו בעיניהן במשך שנים. מפונדמנטליסטים דתיים ועד סוגים של פמיניסטיות רדיקליות, טיפוסים רבים ושונים מסכימים כי עבודה היא מכובדת ואפילו אצילית ושעבודה במין היא משפילה ופלילית. האמת היא, שלפעמים עבודת מין היא משפילה ולפעמים לא. לפעמים היא בלתי חוקית ולעתים קרובות הפן החוקי שלה מורכב. אבל למה היא אינה מובנת כעבודה?

אני מבינה שעבודה במין היא עבודה, משום שזו העבודה שבה אני עובדת. צפיתי ב״לוליטה״ הרבה לפני שהפכתי לעובדת בתעשיית המין, אבל לא הרבה לפני שהתחלתי להחליף סקס תמורת דברים: לפעמים תמורת משהו לאכול, משהו לעשן, מקום לישון בו, הזדמנות לעבוד. הזדהיתי עם לוליטה. ידעתי גם שאני מבינה את הומברט. אחרי הכול, זה כישרונו של ולדימיר נבוקוב, לגרום לנו לחוש קרועים רגשית אפילו במאה ה-21. אני רואה את המפלצתיות של הגבר שחטף את לוליטה, אבל מעניינת אותי יותר לוליטה פועלת המין. קראתי את הספר (שפורסם לראשונה בשנת 1955) בגיל 14, והוא גרם לי אי נוחות, אבל תמיד הרגשתי נוח כשנגרמה לי אי נוחות. הרומן שקראתי היה על ילדה שבכורח נסיבות אומללות נאלצה לגדול מהר מדי, כמו שאומרים. היא הייתה רבת תושייה לא פחות משהייתה קורבן. הביקורת על ״לוליטה״ תובעת לעתים קרובות שנחליט לכאן או לכאן: האם לוליטה היא קורבן או זונה? האם הומברט הוא דמות טרגית או מפלצת? למה שני הדברים לא יכולים להיות נכונים? אחרי הכול, אני גדלתי בעולם שהתעקש שאחיה בגוף שמיוחסת לו מיניות, ואז העניש אותי משום שלא התביישתי בכך.

בפעם הראשונה שבה שמתי לב לעניין המיני שגבר מבוגר הפגין כלפיי, הייתי בת אחת עשרה. משהו התעורר בי באותו יום ולמדתי לפלרטט. ביליתי מספר שנים בידיעה שיש משהו שאוכל לקבל אם אפסיק להסמיק ואקבל את מקומי בגוף הנחשב מיני. התקיימתי על סף עוני וכל מבט מתמשך, כל שריקה ברחוב, הפכו להזדמנות. הפכתי מודעת לעולם של גברים הלהוטים לספק כסף, נוחות ונתיב מילוט בתמורה למה שהיה לי: יופי ונעורים. אולי, אילו היה לי אבא, בית יציב, הדברים היו נעצרים בפלירטוט הראשון. אבל זה לא קרה. הנסיבות הפכו אותי לבחורה שמודעת מאוד לכך שהסקס-אפיל שלי יוכל לספק לי את מה שנדרש לי כדי לשרוד. היו לי גם תשוקות מיניות משלי למכביר, ולאלה היה ערך כפול: אחד כתשוקה והשני כמטבע.

בעולם אידיאלי, לא הייתי צריכה לעבוד במין, לא הייתי צריכה לבצע שום עבודה שאני לא באמת רוצה בה. אבל אנחנו רחוקים מאוד מגן העדן. והגיוני לגמרי להביע ביקורת עמוקה על אי השוויון הכלכלי והמגדרי שמניב את עבודות המין, ועדיין לטעון בעד עובדי המין

פמיניזם עם גישה חיובית לסקס סייע לי להישמר נגד מרבית תחושות הבושה השוחקות, אבל אני מודעת היטב לסיבות המבניות שהובילו אותי לכתחילה לסחור במין. בעולם אידיאלי, לא הייתי צריכה לעבוד במין, לא הייתי צריכה לבצע שום עבודה שאני לא באמת רוצה בה. אבל אנחנו רחוקים מאוד מגן העדן. והגיוני לגמרי להביע ביקורת עמוקה על אי השוויון הכלכלי והמגדרי שמניב את עבודות המין, ועדיין לטעון בעד עובדי המין. הדרך להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי הזה הוא להטות מעט את הראש.

מטרייה אדומה, עובדי מין, אלימות

בהפגנה בסן פרנסיסקו לכבוד היום הבינלאומי למלחמה באלימות נגד עובדי מין. תצלום: סטיב רודס

בשנת 2018, השחקנית האמריקנית אשלי ג׳אד, לצד מספר סלבס עשירים, הביעה הזדהות עם התנועה שדרשה להפליל עבודת מין. זהו מעשה המתעלם בגלוי מדעותיהם של הרוב המכריע של העובדים בתעשיית המין כיום, אמנסטי אינטרנשיונל וארגון הבריאות העולמי.  ג׳אד פרסמה בפייסבוק הצהרה האופיינית לסוג הפמיניזם שנוטה להדיר נשים ממעמד הפועלים: ״אדם אינו יכול להסכים להיות מנוצל״. ההצהרה משווה בין הסכמה לסיפוק, ובין ניצול למשהו כמו ״פחות משאני שווה״. במציאות, למעשה, בעולם הקפיטליסטי, רובנו מסכימים לניצול כדי לשרוד. זה טבעה של העבודה תחת הקפיטליזם. השאלה איך נשים משתמשות בגופן אינה צריכה להסתיר מאיתנו את המאפיינים הזהים בין עבודת מין לכל עבודה אחרת.

חשוב להבדיל עבודה במין מעבדות מין, ואת מה שאנו עושים לשם תענוג ממה שאנו עושים כדי לשרוד. עלינו להבין כי הדברים האלה עשויים לפעמים לחפוף בלי שיהיו זהים

חשוב להבדיל עבודה במין מעבדות מין, ואת מה שאנו עושים לשם תענוג ממה שאנו עושים כדי לשרוד. עלינו להבין כי הדברים האלה עשויים לפעמים לחפוף בלי שיהיו זהים. התובנה הזו מאפשרת לנו לראות בתביעות של עובדי המין כיום (בדרך כלל, שיניחו להם לעבוד בקהילות ללא התערבות מסדירה או מעצר) תביעות צודקות ודחופות ובו בזמן גם להכיר בכך שחשוב למצוא דרכים יעילות למיגור הסחר בבני אדם.

בספרה Playing the Whore (משנת 2014) מליסה גירה גראנט מציעה ניתוח משובח של הדרכים שבהן נפתר המאבק בין פמיניסטיות במאה ה-20 על הגבולות בין הבית והלא-בית, כששני הצדדים הכירו במקום העבודה, והניחו בסיס למגוון רחב של מאמצים להשגת זכויות עובדים. כך תבעו הפמיניסטיות להכיר בעמלם – שהיה תחום ברובו בין גבולות הבית וזכה להתעלמות – כעבודה לגיטימית. גם אני חושבת שהמודעות המעמד-בינונית של הפמיניזם הליברלי היא שהדירה את עבודות המין מן הדיון. אחרי הכול, נשים עשירות יותר לא היו צריכות לעבוד בתעשיית המין. הן פעלו בתוך גבולותיהן של העסקאות המוכרות על ידי המדינה בנישואים. חוסר הסיפוק של עקרת הבית בת המאה ה-20 הוצג כמאבק לחירות ועצמאות כתוספת לקיום החומרי המסובסד, מה שמיקד את הדיון הפמיניסטי על עבודה פחות בשאלה מה יש לעשות ויותר בשאלה מה את רוצה לעשות. וכך צצה הבחנה בין עבודות של נשים: אם את לא נהנית לשכב עם בעלך, זו בעיה בנישואים. אם את לא נהנית לשכב עם לקוח, זה משום שאינך יכולה להסכים עם הניצול שלך. זו תפישה בינארית של מין והסכמה, עבודה ולא עבודה, כשהמציאות היא מטושטשת בהרבה. זהו עיוורון עיקש למורכבות של יחסים בין בני אדם, ואולי לפסיכולוגיה האנושית כולה, הנובע מן האבסולוטיזם הקיצוני שאינו מרפה מן הגוף, של אנדריאה דבורקין.

עקרת הבית שהתחתנה בגלל כסף ואז מזייפת אורגזמות, האם היחידנית ששוכבת עם גבר שהיא לא ממש מחבבת כי הוא מציע לה סוג של הקלה. איפה עובר הגבול בין הסכמה וניצול, בין סקס וחובה?

עקרת הבית שהתחתנה בגלל כסף ואז מזייפת אורגזמות, האם היחידנית ששוכבת עם גבר שהיא לא ממש מחבבת כי הוא מציע לה סוג של הקלה. איפה עובר הגבול בין הסכמה וניצול, בין סקס וחובה? בפעם הראשונה שבה סחרתי במין תמורת רווח חומרי, היו לי מספר בחירות, אבל הן היו מוגבלות. בחרתי להיות מנוצלת על ידי גבר שהיו לו המשאבים שלהם נזקקתי, בחרתי את ביתו על פני חיים כחסרת בית. לוליטה הייתה ילדה, והיא אכן נוצלה, אבל גם היא הייתה מודעת לתפקיד של גופה בכלכלה הפטריארכלית. מבחינה פילוסופית, רובנו אכן מסכימים לניצול שלנו.

ג׳ונו מק ומולי סמית׳ מספקות ניתוח מזהיר בספרן Revolting Prostitute(משנת 2018). אסור להתעלם מן הקולות של הנשים בספרן: יותר ממרבית בני האדם, אנחנו יודעות שעסקאות הפוליטיקה המינית הן מורכבות, שלאנשים יש לרוב מניעים מעורבים ואולי יותר מכל, שהכלכלה העולמית מכזיבה אותנו. אנחנו צריכים לשקול את מערכת היחסים שלנו עם החירות, ההסכמה, ההנאה והעבודה.

 

תמרה מקלאוד (MacLeod) הוא שמה הבדוי של הכותבת, עובדת בתעשיית המין ואקטיביסטית המתגוררת בבריטניה. חשבון הטוויטר שלה הוא @HiTamaraMacLeod

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אורות אדומים ומציאות עכורה. תצלום: אוסמן ראנה, unsplash.com

Photo by Osman Rana on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי תמרה מקלאוד, AEON.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על לוליטה לא לבד

02
אריאל

כתיבה יפה על באמת נושא מורכב, רק התעלמות אחת ענקית יש כאן - ששדה העבודה של עובדת המין הוא הגוף שלה. לא מדובר על עוד עובדת מנוצלת בעולם קפיטליסטי כמו הרבה מהאנשים, מדובר על נשים שהניצול הוא על גופן ממש, בתוכו. נחדר שוב ושוב במגוון צורות ואופנים - כואב, קרוב, מהביל, מסריח, עתיר זיעה, מיצי גוף והבל פה של כמה אנשים ביום שאינה רוצה ונמשכת אליהם כלל (לרצות בכסף אינו אותו הדבר כמו לרצות במין)
ואת ההשפעות הפסיכולוגיות ההרסניות שיש לאונס (כולל האונס העצמי שהיא אונסת עצמה לכך) המתמשך הזה - יצירת טראומה - כל הניתוחים האנליטיים וההצדקות הקרות שבעולם - לא יצליחו לשנות.