אהבה מהלווייתן הראשון

התאהבתי בהם מיד. לא בלווייתנים. בציידי הלווייתנים. תושבי אי נידח לפי כל קנה מידה: בקצה המזרחי של אינדונזיה, בקבוצת איים וולקניים צחיחים, קבוצה אנושית קטנה של ציידים-לקטים, ציידי הלווייתנים המסורתיים האחרונים בעולם. והם גיבורים, והם גורמים לפליאה ומפיחים השראה ומותירים אותנו חסרי נשימה מרוב תדהמה.

ה-Lamalerans, קבוצה מובחנת ממוצא מיקרונזי, צאצאיהם של פליטים שנסחפו מעבר לים, הרחק ממקומם הנוכחי, בראשית המאה ה-16. הדבר ידוע לנו כיוון שספנים אירופים, שכתבו רשמים קצרצרים על האיים הסלעיים, כתבו ראשית שהמקום ריק מאדם ולאחר מכן תיארו ציידי לווייתנים שלבשו בגדים מקליפות של עצים. יש בעולם כיום כ-370 מיליון ציידים-לקטים, אורח חיים שבעבר אפיין את כולנו, ובני למאלרה שמרו על עיקרי אורחותיהם במשך מאות שנים, בוודאי הרבה יותר, כי כמעט דבר אינו ידוע לנו עליהם מהתקופה שלפני יותר מ-500 מאות שנה. לשונם, חזותם וסיפוריהם ממקמים אותם הרחק מאינדונזיה. כך או אחרת, עיקר הסקרנות לגביהם מתעוררת בשל היותם ציידים של לווייתנים ובעלי חיים ימיים אחרים.

בניגוד ליפנים, הם אינם צדים כדי לשווק את התוצרת למסעדות או לספק תיאבון של שוק מסחרי: בני למאלרה צדים כדי לחיות

ראשית, ציד הלווייתנים. מסורתית, ובמידה רבה כך אף היום, הם צדים את הלווייתנים בידיהם ממש, באמצעות צלצלי-במבוק שעליהם מותאמים להבים. כשאנחנו מדמיינים ציד לווייתנים אנחנו רואים ספינות יפניות ענקיות היורות צלצלים בתותחים, בקרב אסימטרי שאינו אלא טבח מטווח ארוך ובטוח. כל המרכיבים הללו נעדרים מעולמם של בני למאלרה. ובניגוד ליפנים, הם אינם צדים כדי לשווק את התוצרת למסעדות או לספק תיאבון של שוק מסחרי. בני למאלרה צדים כדי לחיות.

האירופים צדו אותם כדי להפיק שמן לתאורה. לווייתן בתחריט משנת 1793. תמונה: Wellcome Collection

הצלצלן הראשי, ה-lamafa, הוא בעל המניות הגדול יותר. יתר המשתתפים במבצע הציד, גם הם מקבלים אחוזים לפי תפקידיהם. ומקבל גם מי שבנה את הספינה. ומקבל גם מי שלימד את בונה הספינה כיצד לבנות אותה. ומקבלים צאצאים ושארים, אלמנות ויתומים, של ציידים שאינם בחיים, וגם נזקקים מקבלים חלקים קטנים

עד לא מכבר, כל הכלכלה שלהם הייתה מבוססת לווייתנים. הדבר דורש הסבר – ואכן, מידה של בטן עמידה. נתחיל במספרים: בני למאלרה, המחולקים לכעשרים בתי-אב מורחבים, צדים בממוצע 21 לווייתנים בשנה. מספר שהוא לא-כלום ביחס לציד התעשייתי. הם צדים את הלווייתנים בעונה, כשהדבר עולה בידיהם, מייבשים את הבשר ברוח היבשה, ברצועות דקות, ומשתמשים באלה כמזון וגם ככסף. בני למאלרה מנהלים סחר-חליפין עם שכניהם בשוק הפועל ברציפות מזה כמאתיים שנה ומתכנס פעם בשבוע. והם מנצלים את כל הלווייתן כולו. כאשר הלווייתן ניצוד ונגרר אל החוף, מתחילה העבודה הקשה שלאחר הקטל, שלא אחמוק מתיאורו בהמשך הדברים. כל חלק אכיל בלווייתן משמש אותם. החלוקה נעשית במשך ימים, בחיתוך מדויק של הלווייתן, כי הדבר מייצג מעגלים של בעלי זכויות, שלכל אחד מהם יש חלק מוגדר מראש, חלק באחוזים ממש. הצלצלן הראשי, ה-lamafa, הוא בעל המניות הגדול יותר. יתר המשתתפים במבצע הציד, גם הם מקבלים אחוזים לפי תפקידיהם. ומקבל גם מי שבנה את הספינה. ומקבל גם מי שלימד את בונה הספינה כיצד לבנות אותה. ומקבלים צאצאים ושארים, אלמנות ויתומים, של ציידים שאינם בחיים, וגם נזקקים מקבלים חלקים קטנים. אף אחד לא ימות ברעב, אף אחד לא יגיע למצב שבו אין לו ממה לחיות. הקולקטיב, אמנם לא שוויוני, אך הוגן והגון, מגדיר מראש למי יש איזה אחוז בציד.

ויש שהציד נכשל, וקורה שאין לווייתנים בים. או-אז מסתמכים בני למאלרה על יתר יבול הים: דגי מנטה גדולים, שגם אותם קשה מאוד לצוד, הם היבול הימי המועדף. היות שהציד הוא עונתי, מחזור החיים של הקהילה בנוי סביב המועד שבו ייראה הלווייתן הראשון. הכול ממתינים, מתנהלים ביומיום השגרתי שלהם, וממתינים. כשמישהו רואה סימן ללווייתן בים, הוא קורא קריאה גדולה, שהופכת לשיר שהוא גם תפילה, ועד מהרה כל הקהילה כולה שרה, מתפללת, שרה ושולחת עיניה אל הים הפתוח. ובינתיים, אנשי הספינות רצים אל הסככות, דוחפים את כלי השיט הצרים והארוכים שלהם, מביאים אותם אל המים ומתחילים לחתור על חייהם. ובחרטום, על דרגש עץ, ניצב לו הצלצלן הראשי, ה-lamafa, גופו הדק נטוע איתן בקרש הרוחבי, גוו מוטה מעט קדימה, ועיניו קרועות לרווחה: איפה הלווייתן? איפה הוא? מאחוריו, בעלי התפקידים האחרים, ולצדו, שניים עשר צלצלים שהוא הכין בעצמו לאחר שנכנס ליער, בחר ענפי במבוק ועיבד אותם לתריסר סוגי הצלצלים שהוא זקוק להם. וכשמגיע הרגע וסירה קרובה אל הלווייתן, הוא יבחר בצלצל המתאים, ויזנק באוויר לעבר גופה של הבהמה הגדולה. יזנק וינעץ צלצל, כאילו הוא נועץ את עצמו. אם הצליח לנעוץ את הצלצל, הוא יצלול מתחת ללווייתן, יעלה שוב על פני המים וכך יימשך העניין שעות, אפילו יום שלם, כשהצלצלנים המשניים עושים את שלהם, והכול צוללים דרך שכבת הדם המצטבר, נותרים דקות ארוכות מתחת למי האוקיינוס. בני למאלרה פיתחו כושר מיוחד לצלול דקות ארוכות, ובמשך הדורות גופם אף עבר שינויים המסייעים להם בכך. לבסוף, הלווייתן ייקשר לאורך הספינה, שתשוט לאיטה אל החוף, אל שלב החלוקה.

צוות של בני למאלרה על ספינה מסורתית, בשעת ציד. הלמאפה מזנק אל הלווייתן. תצלום: דייויד סטנלי

יש להם זכות מיוחדת לשאול את אבותיהם, להביט אל הים, לקרוא אותו כטקסט מחייב, ולזכור שהם יודעים כיצד יש לנהוג, והרי גם לדבר עם האלים הם יודעים

ואין מדובר פה רק בטכניקה. מדובר במערכת של אמונה, מיתולוגיה, מוסר וערכים אישיים וחברתיים, בתרבות שלמה. אף כי בני למאלרה אימצו את הנצרות במחצית הראשונה של המאה העשרים, כשהכנסייה הקתולית ידעה להתגמש כהרגלה, כדי לשכנע את עצמה שהיא זכתה בנשמותיהם, הם חיים על פי "דרך האבות", כפי שהם מכנים את תרבותם. האלים הם השולחים את הלווייתנים. יתרה מכך, האלים והאבות הקדמונים המצטרפים לאולימפוס של בני למאלרה, מחליטים האם לשלוח מזון לחיים או להענישם על חטאיהם. מערכת מורכבת של פעולות להפסת האלים מלווה את חיי הקהילה. ולא פחות מכך, מלווה אותם דיון חי ופעיל באשר לכוונת האלים ולמידה שבה הקהילה מקיימת את ההלכה, את "דרך האבות". מדי עונה ואף יותר, מתקיימת "המועצה שעל החוף", שבה דנים בהיתרים ובאיסורים, ומנסים לפרש את כוונות האלים, וגם לווסת התנהגויות של בני הקהילה, תוך עבודה אינטנסיבית שמטרתה להגיע להסכמה. מעניין לגלות שבני למאלרה מאמינים שגם הדיון הזה הוא רצון האלים, ותוצאותיו מבטאות את השיחה הנמשכת עם הכוחות שמעבר, עם האלים, האבות והלווייתנים המגלמים אותם.

כי גם לבני למאלרה חלק בעולם הבא, בעולם הבא שלהם. שם מחכים להם קרוביהם שמתו, שם מחכה להם שפע, והים הוא המתווך הדו-כיווני בין חיים ומוות. במסגרת הזאת, הספינה היא יצור חי. בני למאלרה בונים ספינות מעץ על פי מתכון שעובר מדור לדור, ובשני צדי החרטום יש לספינה עיניים: שאם לא כן, כיצד תוכל לראות את הלווייתנים? הספינה היא יצור חי שגם עלול למות. לכן "דרך האבות" קובעת שתמיד מחזירים את הספינה הביתה, יחד עם הצוות. ואם אי-אפשר, על כולם למות ביחד, בים: תמות הספינה וימות גם צוותה שיקשור אל הקרשים והתורן, וכך יגיעו יחד לעולם האבות והאלים, עם כל הקרובים היקרים. אחד ה-lamafa הזקנים תיאר בראיון עד כמה הוא מתגעגע לאשתו שהלכה לעולמה, עד כמה הוא יודע שהיא שולחת לו את מזונו "משם", וכיצד ברגע שהוא הניף זרועו לשלוח את עצמו עם הצלצל אל התהום שבינו ובין הלווייתן החי, הוא הרגיש שאשתו מגולמת בבמבוק של הצלצל שבידו. הוא יודע, הרי אדם אינו הופך ל-lamafa על דעת עצמו. רבים מנסים להגיע למעמד הזה, ומעטים מצליחים: הקהילה היא הקובעת מי ראוי להשליך נפשו מנגד, לקפוץ מחרטום הספינה הקטנה, ולהיות חוד החנית של הקהילה שנבחרה שוב לקבל את מה שהאלים והאבות הקדמונים מציעים בטובם.

על כל הפלאות הללו אפשר לקרוא בספר מופלא, "The Last Whalers" מאת דאג בוק קלארק (Bock Clark), יצירת מופת עותקת-נשימה. המחבר חי חודשים ארוכים עם בני למאלרה, למד את לשונם וחלק איתם את חייהם. הספר נקרא כאתנוגרפיה ואנתרופולוגיה, כספר הרפתקאות וכרומן חברתי, פסיכולוגי ואפילו כלכלי. והוא גם דיון בעתידם של ציידים-לקטים כמו בני למאלרה.

הם גיבורים למען יקיריהם, קהילתם, שמם הטוב, ערכיהם ותהילת הנצח שלהם, המכלול המקיים את הקבוצה האנושית הקטנה הזאת, כמו כל קהילה אנושית, בכל מקום ובכל הימים

שינויים מתרגשים על הקהילה הזאת בעשרים השנים האחרונות. ניסיונות של ממשלת אינדונזיה לחדור לכלכלה שלהם, ראשית על ידי הטלת דמי כניסה לשוק השבועי – מס שמותר לשלם אך ורק בכסף, כך שעל אף שמדובר בסכום פעוט, הוא גורם לאחדים מבני הקהילה לחפש עבודה "בחוץ"; לאחר מכן, האיום בפיתוח כלכלי מואץ, בתיעוש של הדיג (לטובת השוק היפני ומקבילו האמריקני, החובבים את פירות הים ויצוריו). בנוסף לכך, אחדים מבני למאלרה למדו את היתרונות שבסירות מנוע קטנות ומהירות. ובכל זאת, "המועצה שעל החוף" הטילה רגולציה, והוחלט על שילוב בין הספינות החיות, ספינות משוטים המסורתיות, והכלים המודרניים השימושיים, הסירות שלעולם לא יהיו להן חיים.

קל וטבעי ומובן לשקוע בנהי נוסטלגי עם כניסת טכנולוגיה למציאות חייהם של בני למאלרה. קל לא פחות לדמיין כיצד בעוד שני דורות כולם יהיו אינדונזים מהשורה, העובדים בעיר הגדולה והעשנה, אולי פותחים עסקי תיירות קטנים, או חנויות לאביזרי סלולר. אבל בני למאלרה אינם חלשים – וזהו לקח שאפשר ללמוד ביחס לכל קבוצה אנושית, גם ציידים-לקטים – כי התרבות שלהם היא שלהם בלבד. ובמסגרתה, הם דנים כיצד להתמודד עם החוץ, מה לקבל ממנו ומה לדחות. הרי יש להם זכות מיוחדת לשאול את אבותיהם, להביט אל הים, לקרוא אותו כטקסט מחייב, ולזכור שהם יודעים כיצד יש לנהוג. גם לדבר עם האלים הם יודעים, אלים שעמדו היטב בפני הזרים שהביאו את האל הבלתי נראה ואת בנו הבהיר שנצלב ומדמם עד היום.

ובינתיים, טוב להביט בציידים-הלקטים בני למאלרה, ולשים לב שהאנשים הללו, רזים ושריריים שעיניהם ממהרות לקהות בשל החשיפה לאור השמש המסמא, בני אדם שקיומם תלוי על בלימה אך מתאפשר להם מזה מאות ואלפי שנים, הם גיבורים. גבורה והתגברות שאינן נופלות מגיבוריו של הומרוס, שעליהם ניצבת כל תרבות המערב. גיבורים כמו בתנ"ך, גיבורים למען יקיריהם, קהילתם, שמם הטוב, ערכיהם ותהילת הנצח שלהם, המכלול המקיים את הקבוצה האנושית הקטנה הזאת, כמו כל קהילה אנושית, בכל מקום ובכל הימים.

לעיון נוסף:

סרט תיעודי המראה את בני למאלרה בציד ובחיי היומיום, ובו אחדים מהמוזכרים בספר של דאג בוק קלארק

ספרו של דאג בוק קלארק באתר "אמזון"

תמונה ראשית: צלצל וחנית דיג מסורתית מקניה, מזרח אפריקה. תצלום: Kypros, אימג'בנק / גטי ישראל