אלכסון קלאסיק מצייתים בלי לדעת

האם אנחנו עוד מסוגלים לסרב? עתיד הציביליזציה תלוי בכך
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

אי-ציות כבעיה פסיכולוגית ומוסרית

במשך מאות שנים מלכים, כוהנים, אדונים פיאודליים, תעשיינים והורים התעקשו שציות הוא מידה טובה ושאי-ציות הוא חטא. כדי להציג נקודת מבט אחרת עלינו להציב אל מול העמדה הזו את האמירה הבאה: ההיסטוריה האנושית החלה במעשה של אי-ציות, ואין זה בלתי סביר שהיא תושמד על ידי מעשה של ציות.

בהתאם למיתוסים העברי והיווני, ההיסטוריה האנושית החלה במעשה של אי-ציות. אדם וחווה, שחיו בגן העדן, היו חלק מהטבע; הם התקיימו בהרמוניה אתו, אך לא התעלו מעליו. הם היו בטבע כמו עובר ברחם אמו. הם היו אנושיים ובה בעת עוד לא אנושיים. כל זה השתנה כשהם לא צייתו להוראה. על ידי קריעת הקשר עם האדמה והאם, על ידי חיתוכו של חבל הטבור, הגיח האדם מהרמוניה טרום-אנושית, והיה מסוגל לעשות את הצעד הראשון לעבר עצמאות וחופש. מעשה אי-הציות שחרר את אדם וחווה לחופשי ופקח את עיניהם. הם זיהו זה את זו כזרים ואת העולם שמחוץ להם כזר ואפילו כעוין. מעשה אי-הציות שלהם הפר את הקשר הראשוני עם הטבע והפך אותם לאינדיבידואלים. לא רק ש"החטא הקדמון" לא השחית את האדם, אלא הוא אף שחררו לחופשי; זו הייתה ראשית ההיסטוריה. האדם צריך היה לעזוב את גן העדן כדי ללמוד להסתמך על כוחותיו ולהפוך לאדם מלא.

הנביאים, ברעיונם המשיחי, מאשרים את הרעיון שהאדם צדק באי-הציות; שהוא לא הושחת על ידי ה"חטא", אלא שוחרר משלשלות ההרמוניה הטרום-אנושית. עבור הנביאים ההיסטוריה היא המקום שבו האדם הופך לאנושי; בתהליך הגילוי הוא מפתח את כוחות התבונה והאהבה שלו עד שהוא יוצר הרמוניה חדשה בינו לבין חבריו – בני-האדם – ובינו לבין הטבע. הרמוניה חדשה זו קרויה "קץ הימים", התקופה ההיסטורית שבה שורר שלום בין בני האדם ובין האדם והטבע. זהו גן-עדן "חדש" שנוצר על ידי האדם עצמו, כזה שרק הוא יכול ליצור מכיוון שהוא אולץ לעזוב את גן העדן ה"ישן" כתוצאה מאי-הציות שלו.

בדיוק כמו המיתוס העברי על אדם וחווה, כך גם המיתוס היווני על פרומתיאוס רואה את הציביליזציה האנושית כולה כמבוססת על מעשה של אי-ציות. במעשה גנבת האש מהאלים מניח פרומתיאוס את היסודות להתפתחות האדם

בדיוק כמו המיתוס העברי על אדם וחווה, כך גם המיתוס היווני על פרומתיאוס רואה את הציביליזציה האנושית כולה כמבוססת על מעשה של אי-ציות. במעשה גנבת האש מהאלים מניח פרומתיאוס את היסודות להתפתחות האדם. אלמלא ה"פשע" של פרומתיאוס לא הייתה היסטוריה אנושית כלל. כמו אדם וחווה, הוא נענש על אי-הציות שלו, אך הוא אינו מתחרט ומבקש מחילה. להפך, הוא אומר בגאווה: "אני מעדיף להיות כבול לסלע הזה מאשר להיות עבד נרצע של האלים".

האדם המשיך להתפתח באמצעות מעשים של אי-ציות. לא רק שהתפתחותו הרוחנית התאפשרה בזכות אלה שהעזו לומר "לא" לכוחות שהופיעו בשמם של המצפון או של האמונה שלהם, אלא גם התפתחותו האינטלקטואלית הייתה תלויה ביכולתו שלא לציית– אי-ציות לסמכות שניסתה לחסום מחשבות חדשות, ואי-ציות לסמכות של הדעה המבוססת מימים ימימה שהכריזה שכל שינוי הוא חסר-מובן.

משה, לוחות הברית, רמברנדט

״משה שובר את לוחות הברית״ (1659), רמברנדט, תצלום: Web Art Gallery, ויקיפדיה

אם היכולת לא לציית היא למעשה ראשית ההיסטוריה האנושית, הרי הציות עלול, כפי שציינתי לעיל, להביא לסיומה. איני מדבר באופן סימבולי או פואטי. קיימת אפשרות, ואפילו סביר להניח, שהמין האנושי ישמיד את הציביליזציה ואפילו את כל החיים על פני כדור הארץ במהלך חמש עד עשר השנים הקרובות. אין כל היגיון או מובן בכך. אבל העובדה היא שבזמן שאנו חיים מבחינה טכנית בעידן אטומי, רוב בני האדם – ובכללם רוב אלו שבעמדות שררה – חיים עדיין מבחינה רגשית בעידן האבן; אמנם המתמטיקה, האסטרונומיה ומדעי הטבע שלנו הם בני המאה ה-20, אך רוב רעיונותינו באשר לפוליטיקה, למדינה ולחברה משתרכים הרחק מהעידן המדעי. אם המין האנושי יתאבד, הרי זה יהיה בשל ציות בני האדם למי שיורה ללחוץ על הכפתורים הרצחניים; בשל הציות לתשוקה הארכאית של פחד, שנאה וחמדנות; בשל הציות לקלישאות מיושנות על ריבונות המדינה והכבוד הלאומי. המנהיגים הסובייטים מדברים רבות על מהפכה, ואנו ב"עולם החופשי" מדברים רבות על חופש. ובכל זאת הם ואנחנו מרפים את ידיו של אי-הציות – בברית המועצות באופן מפורש ובאמצעות כוח, ובעולם החופשי באופן משתמע ובאמצעות שיטות מעודנות יותר של שכנוע.

ברגע שהעקרונות אשר מצייתים להם או לא מצייתים להם אינם ניתנים ליישוב, הרי פעולת אי-הציות לאחד היא בהכרח פעולה של ציות לעיקרון המנוגד לו, ולהפך

אך אין בכוונתי לומר שכל אי-ציות הוא מידה טובה וכל ציות הוא חטא. השקפה שכזו מתעלמת מהיחסים הדיאלקטיים שבין הציות ואי-הציות. ברגע שהעקרונות אשר מצייתים להם או לא מצייתים להם אינם ניתנים ליישוב, הרי פעולת אי-הציות לאחד היא בהכרח פעולה של ציות לעיקרון המנוגד לו, ולהפך. אנטיגונה היא הדוגמה הקלאסית לדיכוטומיה הזו. ברגע שהיא תציית לחוקים הבלתי אנושיים של המדינה, היא לא תציית בהכרח לחוקי האנושיות; ברגע שתציית לאחרונים, היא חייבת שלא לציית לראשונים. כל הקדושים המעונים של הדת, החופש והמדע היו חייבים לא לציית לאלו שביקשו לעצור אותם על מנת לציית לצו מצפונם, לחוקי האנושיות או התבונה. אם אדם יכול רק לציית ולא לסרב, הוא עבד; אם הוא יכול רק לסרב ולא לציית, הוא מורד (לא מהפכן); הוא פועל מתוך כעס, אכזבה או תרעומת ולא מתוך אמונה או עיקרון.

בכל אופן, על מנת למנוע בלבול מושגי יש לבצע הבחנה חשובה. ציות לאדם, למוסד או לכוח (ציות הטרונומי) הוא כניעה; ציות כזה מעיד על נטישת האוטונומיה שלי ועל קבלתו של רצון או שיפוט זר במקומה. ציות לתבונה או האמונה שלי (ציות אוטונומי) אינו פעולה של כניעה אלא של אישור. האמונות והשיפוט שלי, אם הם שלי באופן אותנטי, הם חלק ממני. אם אני ממלא אחריהם ולא אחר אלו של אחרים, אני עצמי; לפיכך ניתן להשתמש במילה ציות רק באופן מטפורי ובמשמעות שונה לחלוטין מהשימוש שבמקרה של "ציות הטרונומי".

אך הבחנה זו זקוקה עדיין לשתי הבחנות נוספות: אחת ביחס למושג המצפון והאחרת ביחס למושג הסמכות.

המילה מצפון משמשת להתייחסות לשתי תופעות המובחנות זו מזו. האחת היא ה"מצפון הסמכותני", שהוא קולה המופנם של הסמכות שאותה אנו להוטים לרצות ומפחדים לאכזב. רוב האנשים המצייתים למצפון שלהם חווים את ההשפעה של המצפון הסמכותני. זהו גם המצפון שעליו מדבר פרויד כשהוא מתייחס ל"על-אני". העל-אני הפרוידיאני מייצג את ההפנמה של הציוויים והאיסורים של האב, המקובלים על הבן מתוך פחד. מובחן מהמצפון הסמכותני הוא ה"מצפון ההומניסטי"; זהו קול הנמצא בכל בן-אנוש והוא עצמאי מכל סנקציה או גמול חיצוני. המצפון ההומניסטי מבוסס על העובדה שכבני אדם יש לנו ידע אינטואיטיבי לגבי מה אנושי ומה לא-אנושי, מה גורם לחיים ומה להרס. זה הקול הקורא לנו לחזור לעצמנו, אל האנושיות שלנו.

אדם וחוה, סן ז׳וליין

אדם וחווה, אי-הציות. ויטראז׳ בקתדרלת סן ז׳וליין בלה-מאן (צרפת, המאה ה-12). תצלום: Selbymay, ויקיפדיה

המצפון הסמכותני (על-אני) עדיין מציית לכוח שמחוץ לעצמי, גם אם הכוח הזה הופנם. מבחינת המודעות אני מאמין שאני פועל על פי המצפון שלי; אולם בפועל אני מבליע את עקרון הכוח; רק בגלל האשליה שהמצפון ההומניסטי והעל-אני זהים, הסמכות המופנמת היא הרבה יותר אפקטיבית מהסמכות הנחווית באופן ברור כזרה לי. הציות ל"מצפון הסמכותני", בדומה לציות לכל מחשבה או כוח חיצוניים, נוטה להחליש את ה"מצפון ההומניסטי", את היכולת להיות ולשפוט בעצמי.

עם זאת ההצהרה שציות לאדם אחר היא ipso facto (מעצם עובדת הציות עצמה) כניעה היא הכרחית להבחנה שבין סמכות "אי-רציונלית" לסמכות "רציונלית". ניתן למצוא דוגמה לסמכות רציונלית במערכת היחסים שבין תלמיד ומורה; דוגמה לסמכות אי-רציונלית היא במערכת היחסים שבין עבד ואדון. שתי מערכות היחסים מבוססות על העובדה שהסמכות של האדם השולט מקובלת. באופן דינמי, בכל אופן, הם בעלי טבע שונה. במקרה האידיאלי, האינטרסים של המורה ושל התלמיד הם בעלי כיוון אחד. המורה מסופק אם הוא הצליח לקדם את התלמיד; אם הוא כשל במשימה זו אזי הכישלון הוא שלו כמו גם של התלמיד. האדון, לעומת זאת, רוצה לנצל את העבד ככל יכולתו. ככל שהוא מפיק ממנו יותר, כך הוא מסופק יותר. בה בעת העבד מנסה ככל יכולתו להגן על דרישתו לאושר מינימלי. האינטרסים של העבד והאדון סותרים זה את זה, כיוון שמה שרווחי לאחד מזיק לאחר. העליונות של האחד על פני האחר היא בעלת תפקיד שונה בכל מקרה; בראשון זהו תנאי לקידום האדם הכפוף לסמכות, ובשני זהו התנאי לניצולו. הבחנה נוספת מתקיימת במקביל: הסמכות הרציונלית היא רציונלית כיוון שהסמכות - בין אם היא מוחזקת על ידי מורה ובין אם על ידי קפטן של ספינה הנותן הוראות בשעת חירום - פועלת בשמה של התבונה, שמתוקף היותה אוניברסלית ביכולתי לקבלה מבלי להיכנע לה. סמכות אי-רציונלית חייבת להשתמש בכוח או בסוגסטיה כיוון שאף אחד לא יסכים להיות מנוצל אם היה ביכולתו למנוע זאת.

כל זמן שאני מציית לכוחה של המדינה, הכנסייה או דעת הקהל אני חש בטוח ומוגן. למעשה, אין זה משנה כמעט לאיזה כוח אני מציית

מדוע האדם כל כך נוטה לציית ומדוע כל כך קשה לו שלא-לציית? כל זמן שאני מציית לכוחה של המדינה, הכנסייה או דעת הקהל אני חש בטוח ומוגן. למעשה, אין זה משנה כמעט לאיזה כוח אני מציית. תמיד מדובר במוסד או באדם המפעיל כוח בצורה זו או אחרת וטוען במרמה להיותו יודע-כול וכול-יכול. הציות שלי הופך אותי לחלק מהכוח שאני סוגד לו, ולכן אני מרגיש חזק. איני יכול לטעות כיוון שהוא מחליט עבורי; איני יכול להיות בודד משום שהוא משגיח עליי; איני יכול לחטוא משום שהוא אינו מאפשר לי, ואם אני בכל זאת חוטא אזי העונש הוא פשוט הדרך לחזור לחיקו של הכוח הכול-יכול.

על מנת שלא לציית חייב האדם להיות אמיץ דיו כדי להישאר לבד, לטעות ולחטוא. אבל אומץ אינו מספיק. היכולת להיות אמיץ תלויה במצבו ההתפתחותי של האדם. רק אם אדם נפרד מחיק אמו ומהוראות אביו, רק אם הוא הופיע כאינדיבידואל מפותח לחלוטין אשר רכש את היכולת לחשוב ולחוש עבור עצמו - רק אז יכול להיות לו האומץ להגיד "לא" לכוח, לסרב.

אדם יכול לצאת לחופשי באמצעות מעשים של אי-ציות בלומדו להגיד "לא" לכוח. אך לא רק היכולת לסרב היא התנאי לחופש; חופש הוא גם התנאי לאי-הציות. אם אני חושש מהחופש, איני יכול להעז לומר "לא", אין לי האומץ להיות סרבן. אכן, חופש והיכולת לסרב הם בלתי נפרדים, לכן כל מערכת חברתית, פוליטית ודתית, המשבחת את החופש ובכל זאת רומסת את אי-הציות, אינה יכולה להחזיק בָּאמת.

אאוגוסט לנדמסר, היטלר, סרבנות, מועל יד

אאוגוסט לנדמסר מסרב להצדיע להיטלר במועל-יד: 13 ביוני 1936. תצלום: ויקיפדיה

ישנה סיבה נוספת לכך שכל כך קשה להעז לסרב, להגיד "לא" לכוח. לאורך רובה של ההיסטוריה האנושית הצייתנות זוהתה עם המידה הטובה ואי-הציות עם החטא. הסיבה היא פשוטה: במשך רוב ההיסטוריה המיעוט שלט על הרוב. השלטון הזה היה הכרחי כיוון שרק למעטים היו די משאבים, ואילו לרוב העם נותרו רק הפירורים. אם המעטים רצו ליהנות מהמותרות, ויותר מכך – אם רצו שהרבים ישרתו אותם ויעבדו עבורם - תנאי אחד היה הכרחי: על הרבים היה ללמוד לציית. למען האמת, הציות יכול להתבסס על כוח חשוף, אך לשיטה זו יש חסרונות רבים. היא מבליעה בתוכה את האיום המתמיד שיום אחד להמונים עלולים להיות האמצעים להדיח את המעטים בכוח; יתרה מזו, ישנן עבודות רבות שאינן יכולות להתבצע כיאות אם הפחד הוא הבסיס לציות. לכן הציות הנטוע בפחד מפני כוח חייב להיות נטוע בלבבות האנשים. האדם חייב לרצות לציית ואפילו להזדקק לכך, ולא רק לפחד לסרב. ברגע שהיעד הזה מושג, הכוח הופך לבעל איכויות של טוב-תמידי, תמיד-חכם; הוא חייב להפוך ליודע-כול. אם זה מתרחש, יכול הכוח לטעון שאי-הציות הוא חטא והציות הוא מידה טובה; וברגע שזה קורה ההמון יכול לקבל את הציות כיוון שהוא טוב ולסלוד מאי-הציות כיוון שהוא רע, במקום לסלוד מעצמו עקב פחדנותו. החל מלותר ועד המאה ה-19 עסק האדם בסמכות ברורה ומפורשת. לותר, האפיפיור והנסיכים ביקשו להחזיק בה; מעמד הביניים, הפועלים והפילוסופים ביקשו לשרש אותה. המאבק נגד הסמכות במדינה, כמו גם במשפחה, היה לעתים קרובות הבסיס להתפתחות של אדם עצמאי ואמיץ. המאבק נגד הסמכות היה בלתי נפרד מהרוח האינטלקטואלית שאפיינה את הפילוסופים של הנאורות ואת המדענים. ה"רוח הביקורתית" הזו אופיינה באמונה בתבונה ובה בעת בהטלת ספק בכל מה שנאמר או נחשב, כל עוד הוא מבוסס על המסורת, על אמונות תפלות, על מנהג או על כוח. העקרונות sapereaude ו-de omnibus estdubitandum – "העז לחשוב" ו"יש להטיל ספק בכול" – היו אופייניים לגישה שאפשרה את היכולת להגיד "לא" ועודדה אותה.

אייכמן הוא הסמל לאדם האִרגוני, לביורוקרט המנוכר, שעבורו גברים, נשים וילדים הפכו ללא יותר ממספרים. הוא סמל לכולנו

המקרה של אדולף אייכמן הוא סימבולי לסיטואציה שלנו, ויש לו משמעות רחבה בהרבה מזו שייחסו לו מאשימיו בבית המשפט בירושלים. אייכמן הוא הסמל לאדם האִרגוני, לביורוקרט המנוכר, שעבורו גברים, נשים וילדים הפכו ללא יותר ממספרים. הוא סמל לכולנו. אנו יכולים לראות את עצמנו באייכמן. אך מה שמפחיד ביותר ביחס אליו הוא שאחרי שכל הסיפור סופר כחלק מהודאתו, הוא עדיין היה מסוגל לטעון באמונה שלמה לחפותו. ברור שאם היה נקלע שוב לאותה סיטואציה הוא היה עושה זאת שוב. וכך גם אנחנו – וכך אנו עושים.

האדם האִרגוני איבד את היכולת לסרב, הוא אפילו אינו מודע לעובדה שהוא מציית. בנקודה זו בהיסטוריה היכולת להטיל ספק, לבקר ולסרב יכולה להיות כל מה שמפריד בין עתידו של המין האנושי לבין קיצה של הציביליזציה.

 

מתוך: ״אי-ציות: מחשבות על שחרור האדם והחברה״, מאת אריק פרום. תרגום מאנגלית: יותם שטיינבוק עריכה מדעית: פרופ' משה צוקרמן, שראה אור בהוצאת ״רסלינג״.

תמונה ראשית: מקטע מעבודה באריחים צבועים בתחנת מטרו בליסבון (1988), מריה אלנה ויאיירה דה סילבה. תצלום: דיוגו בפטישטה, ויקיפדיה

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-4 בדצמבר 2019

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אריך פרום.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על מצייתים בלי לדעת

02
רון

"תמיד מדובר במוסד או באדם המפעיל כוח בצורה זו או אחרת וטוען במרמה להיותו יודע-כול וכול-יכול. הציות שלי הופך אותי לחלק מהכוח שאני סוגד לו, ולכן אני מרגיש חזק. איני יכול לטעות כיוון שהוא מחליט עבורי; איני יכול להיות בודד משום שהוא משגיח עליי; איני יכול לחטוא משום שהוא אינו מאפשר לי, ואם אני בכל זאת חוטא אזי העונש הוא פשוט הדרך לחזור לחיקו של הכוח הכול-יכול"
הנה העיקרון שמוביל אותנו לקללת היהדות. אותה התנייה אמונית שדנה אותנו פעם אחר פעם להתאבדות חברתית.