קולו של אני

מאז שאתם זוכרים את עצמכם, נתתם לדמות הראשית בסיפורכם את הכוח לשלוט במציאות שלכם. רשות הדיבור נתונה לה. בידיה הכוח לחשוב, בידיה הסמכות לקבל החלטות שמשפיעות על גופכם ועל עולמכם. היא אומרת לכם מה לחשוב על העולם ויוצקת אנרגיה רגשית בהשקפותיכם. לדמות הראשית בסיפורכם המתמשך אתם קוראים "אני".

נקדיש רגע או שניים כדי להבין מה פירוש המילה אני בהקשר הזה. אני הוא האדם שאתם מקבלים כעצמי האמיתי שלכם. אתם מדברים עליו כל הזמן, נכון? אתם אומרים "אני" פעמים רבות במהלך שיחה ממוצעת: "אני לא מסכים," או "אני חושבת ש...". אני הוא כל מה שאתם חושבים בנוגע לעצמכם. אני הוא כל מה שקשור לדמות שבניתם על בסיס השקפות היסוד שלכם ואין־ספור חוויותיכם.

המילה ״אני״ נושאת מטען רב: זיכרונות, עמדות והנחות אוטומטיות. אנחנו שמים את מבטחנו בזהותנו ומצפים שהיא תהיה חשובה לאנשים אחרים. הסיפור שלנו על עצמנו מתפתח למיתוס

המילה אני, כמו מקבילותיה בשפות אחרות, היא בסך הכול כינוי גוף — וכמו כל מילה בשפה שבה אנו מדברים, אין לה משמעות עד שאנו מסכימים על משמעותה. ההבדל הוא שהמילה אני נושאת מטען רב: זיכרונות, עמדות והנחות אוטומטיות. אנחנו שמים את מבטחנו בזהותנו ומצפים שהיא תהיה חשובה לאנשים אחרים. הסיפור שלנו על עצמנו מתפתח למיתוס. אנחנו חולקים את מיתוס האני עם חברים ותיקים ומכרים חדשים. אנחנו שולחים תמונות שיגבו את סיפורינו. אנחנו מוקירים את אני בדרכים רבות.

אני מתייחס תמיד לאדם המדבר, אבל לא תמיד אנחנו מקדישים תשומת לב רבה לזהותו של האדם הזה. אנחנו אומרים, "אני רוצה לומר משהו!" כדי למשוך תשומת לב לאדם הזה — אבל גם לתהליך המחשבה הזה, לתסכולים האלה, לציפיות האלה. אנחנו חשים אהדה לעצמנו, אבל אצל האדם שעומד מולנו, משפט כמו "אני רוצה לומר משהו!" עלול לעורר רגשות אחרים. תפיסת העצמי שלנו לא תמיד שקולה לאופן שבו אנשים אחרים תופסים אותנו. ייתכן שאף אחד לא תופס אותנו כמו שאנחנו תופסים את עצמנו.

אני לא מתייחס לגוף שאנו דרים בו. אני לא מתאר את האנרגיה הזורמת בתוכנו. אני אינו דבר קדמוני, כי אנחנו ממציאים "עצמי" רק אחרי שאנחנו לומדים שפה. אני אינו קיים עד שאנו מתחילים לראות את העולם באמצעות סמלים ומשמעויותיהם. בקיצור, אני אינו מתייחס למשהו אמיתי, אלא לדימוי. אני הוא תפיסה עצמית שניסינו לבטא במילים. ובכל זאת, יש לציין שהמילים שאנו משתמשים בהן כדי לתאר את עצמנו משתנות ללא הרף, כי אנו רואים את העולם באופן שונה עם כל שינוי שמתחולל בסביבתנו. התפיסה העצמית שלנו השתנתה מאוד מאז שהיינו ילדים, מאז שרק התחלנו לדבר ולחשוב. התפיסה העצמית שלנו ממשיכה להשתנות — עם הזמן, עם התנודות במצב רוחנו, עם המשוב שאנו מקבלים מהאנשים החשובים לנו.

הרשמים שלנו משתנים, אבל כל אחד מאיתנו מחזיק במיתוס כללי, או באמונה כוזבת, בנוגע לעצמו

הרשמים שלנו משתנים, אבל כל אחד מאיתנו מחזיק במיתוס כללי, או באמונה כוזבת, בנוגע לעצמו. אני הוא מיתוס אישי, אסופת סיפורים שאנו מספרים לעצמנו שוב ושוב ומקבלים כאמת. כמו ילדים וגיבורי העל שלהם, אנו מאמינים בקיומו של אני. אנחנו מתעטפים במיתוס הזה, והוא מעניק לנו את הביטחון לצאת אל העולם.

״דיוקן עצמי״ (סביבות 1900), פיט מונדריאן. תצלום: abcgallery.com, ויקיפדיה

אני אינו מי שאתם באמת. אתם החיים, האנרגיה שהפכה אתכם לישות פיזית. החיים זורמים בגופכם ונותנים לכם את היכולת לנוע, לאהוב, להרגיש. כוח החיים יצר את מוחכם המופלא. בזכותו יש לכם תודעה. הוא שנתן קול לדמות הראשית שלכם. רק החיים קיימים.

יש רק חיים — ואין־סוף נקודות מבט. לכל דבר שהחיים יצרו, יש נקודת מבט, והדבר נכון גם לגופכם. ולתודעתכם. הגוף האנושי מתפתח על פי קוד ביולוגי, אבל התודעה מתפתחת בתהליך מודע, באמצעות תשומת לב ופעולות מכוונות. התודעה היא מה שאנו חושבים שאנחנו, עד שנחליט אחרת. הקול שמדבר בשם התודעה הוא אנחנו — עד שנבין שזאת אינה האמת כלל.

מכל הדברים שאנו יכולים להגשים כבני אדם, מודעות עצמית מסוג זה מבטיחה לנו את הגמול הרב ביותר. היא יכולה להכווין את התפתחותה של הדמות הראשית שלנו

מכל הדברים שאנו יכולים להגשים כבני אדם, מודעות עצמית מסוג זה מבטיחה לנו את הגמול הרב ביותר. היא יכולה להכווין את התפתחותה של הדמות הראשית שלנו. אני עונה לשמכם ומכיר את ההיסטוריה האישית שלכם. אנימודע לסביבתכם הפיזית ויכול אף להיעשות מודע לעצמו.

הצמיחה האישית הופכת סבוכה כשאנו מנסים להרחיק את עצמנו מהדמות שיצרנו. אנו הרי מתארים את עצמנו ואת העולם באמצעות אני. אם נתעקש שאנו קורבנות של הקול שבראשנו, נהפוך לקורבנות בכל מצב ובכל מקרה. אם נכחיש שיש לנו הכוח לשנות את קולו של אני, כיצד נוכל לפתוח אי־פעם דלתות חדשות של מודעוּת? איך נוכל לחיות ללא פחד בתוך חלום האנושות, שבו דרים יותר משבעה מיליארדי אני — שלכל אחד דעות משלו ורצון להשמיע את קולו?

המציאות של כל אחד מאיתנו היא יצירה אישית. הדעות שאנו מגבשים הן תוצאה של השקפותינו ושל חוויות העבר שלנו. אם אתם חשים שמחשבותיכם מגבילות אתכם, הגיע הזמן לתפוס עליהן פיקוד. האם אני חייב להיות שופט גדול או קורבן תמידי? לא. רובנו רוצים מערכת יחסים קרובה יותר עם האמת, וכולנו רוצים שלוות נפש. אנחנו רוצים להיות בריאים, אבל לעתים קרובות מדי הדעות שאנו מגבשים עושות אותנו חולים. אנחנו רוצים לפתח מודעות רוחנית, אבל אנחנו מקבלים את רוב הנרטיבים המנטליים שלנו כפי שהם.

אם נעצור רגע ונקשיב למה שאנחנו חושבים ואומרים, תהיה לנו הזדמנות להיות כנים יותר עם עצמנו. השקפות מולידות התנהגויות, וכל השקפה ניתנת לשינוי. אם נטיל ספק בדעותינו שלנו, נוכל להתחיל למצוא את דרכנו חזרה אל האותנטיות. האם אנחנו תמיד חייבים להיות צודקים? האם אנחנו באמת צריכים לומר את המילה האחרונה? אם פעולותינו אינן מייצגות את מי שאנחנו רוצים להיות, אנחנו מסוגלים לפנות לנתיבי פעולה חדשים. אנחנו מסוגלים להשתנות.

ככל שהשקענו בדימוי העצמי שלנו, כך יהיה לנו קשה להשתנות. לכן אל לנו להשתמש בדמות הראשית בסיפור שלנו כתירוץ להתקרבן או להונות את עצמנו

אך הגיוני שככל שהשקענו בדימוי העצמי שלנו, כך יהיה לנו קשה להשתנות. לכן אל לנו להשתמש בדמות הראשית בסיפור שלנו כתירוץ להתקרבן או להונות את עצמנו. אנו חשים את האמת בעצבים ובבשר, אך היא יכולה לבוא לידי ביטוי גם דרך התודעה. התודעה יכולה לשרת את האמת, ולא את הסיפורים. אנרגיה משתמשת בכלים הקיימים כדי ליצור גוף, מחשבה או חלום. גוף בריא הוא כלי נפלא לאנרגיה, ותודעה מפותחת היא הסוד שיאפשר לנו להשתמש במציאות לטובתנו.

״העירום הגדול: אישה רוחצת״ (1908), ז׳ורז׳ בראק, המוזיאון לאמנות מודרנית, מרכז פומפידו, פריס. תצלום: ויקיפדיה

הגוף שלכם אמיתי, אבל אני הוא בדיוני. ואף על פי כן, אני מנהל את העניינים. כמה פעמים הגנתם על מעשיכם בלי להבין למה? כולנו מתחרטים לפעמים על מעשים שנראים לנו בלתי נסלחים, או אומרים דברים שאנחנו לא באמת מתכוונים אליהם. לכן טבעי שנתהה מי באמת שולט בעניינים. מי אני? אנחנו שואלים, ולא באמת מצפים לתשובה. אף אחד לא עוצר ושואל מי הוא אינו, וכאן אנחנו צריכים להתחיל.

אם תהיו מודעים לכך שאתם בסך הכול אנרגיה, הכול ישתנה. ככה זה עובד: אתם מפסיקים להיות קורבנות של השקפותיכם. כעת אתם היוצרים. אתם האומנים. אתם גם הציור — מציאות קיומכם היא קנבס. דמיינו את עצמכם אוחזים במכחול ומציירים דמות שנראית כמוכם. דמיינו שאתם עושים זאת בלי הפסקה למשך שאר חייכם. אבל בניגוד לדמויות המופיעות ברוב הציורים, לדמות הזאת יש מוח. יש לה מוח, ויש לה תודעה המעניקה משמעות למה שהיא תופסת. היא מתפקדת נפלא, אבל היא אינה מודעת לקיומו של אומן. יש דמויות נוספות רבות בציור הזה, ואף אחת מהן אינה מודעת לקיומו של האומן. לכן אך טבעי שהן יחלקו ביניהן את הידע שלהן. הן מגיבות זו לזו ומתקשרות זו עם זו. הן לומדות זו מזו.

יש אנשים המעיזים להביט פנימה. הם מקדישים זמן להקשבה למחשבותיהם ולהרהור בפעולותיהם. הם שואלים את עצמם שאלות. "האם זה באמת מי שאני?" "האם הרגשות האלה כנים?" "האם הייתי פועל אחרת אילו היתה לי אפשרות?"

בכל יום הסצנה בציור משתנה. שינויים קטנים מתרחשים מדי רגע בנקודת הראות של האומן. המגע שלכם מפיח רוח חיים בדמות שבסיפור. לא זו בלבד שיש לכם צבעים ומכחולים לעבוד איתם, אלא שאתם מסוגלים לקבל החלטות באמצעות הדמות הזאת. אפשר לפעול באמצעותה כפי שהחיים פועלים, לספק לה שפע הזדמנויות לצמיחה כדי שהיא תסתגל היטב לנוף המשתנה ללא הרף. אתם יכולים להנחות את אני במיומנות אל מחוזות המודעות.

יש אנשים המעיזים להביט פנימה. הם מקדישים זמן להקשבה למחשבותיהם ולהרהור בפעולותיהם. הם שואלים את עצמם שאלות. "האם זה באמת מי שאני?" "האם הרגשות האלה כנים?" "האם הייתי פועל אחרת אילו היתה לי אפשרות?" הם עוצרים את עצמם תוך כדי תנועה ומשנים כיוון. הם מוצאים איזון רגשי. פירוש הדבר שהם נוכחים. כך אנו נעשים בריאים יותר הן בשכל והן ברוח. כל מי שמתבונן יכול ללמוד. כל מי שמכוונן את הקולות שבראשו יכול להחכים.

יש אנשים שמפסיקים לחלוטין להאמין במחשבותיהם. זה חשוב, כי ברגע שהקול שבראשנו מאבד את סמכותו, הוא משתתק. ואז אנחנו מסוגלים להתבונן באירועים ולהגיב להם באותנטיות. הרי אנחנו רגילים להגיב בדרכים צפויות. אנחנו רגילים לראות את העולם כפי שלימדו אותנו לראות אותו — וכפי שאנחנו מעדיפים לראות אותו. וכשאנחנו מפסיקים לשקר לעצמנו, כל שנותר הוא האמת. וכל שנותר הוא האותנטיות, שאותה איבדנו בין כל הסיפורים שסיפרנו.

לאורך ההיסטוריה האנושית אנשים תוהים, בוחנים, מחפשים. קצתם שינו את העולם — לא רק את עולמם, אלא את חלומהּ של האנושות כולה. הצעד הראשון שהם עשו הוא להטיל ספק במה שהם יודעים. הם שואלים שאלה, ואז עוד אחת. לעתים הם מתייעצים עם נשים וגברים חכמים מהם. עד מהרה הם מתחילים להקשיב לדמות הראשית בסיפור שלהם. יש לה קול ברור המדבר אך ורק אליהם. מה היא אומרת? באיזו מידה המסר שלה הוא מסר של אמת? האם אפשר להאמין לה? ואפשר כבר לשאול: מהי האמת? מה אמיתי?

יש לנו כמה כלים מדהימים, שבהם אנחנו יכולים להשתמש בניסיון לפצח את התעלומה שהיא אנחנו. הכלי הראשון הוא כוחו של הקשב. הקשב שלנו הוא שמקנה לנו את האפשרות להבחין וללמוד. הצלילים של השם שלנו מושכים את הקשב שלנו, זוהי תגובה שרכשנו בינקות. הקשב מפעיל את יכולותינו האחרות — אנחנו מביטים, מקשיבים, מגיבים. אנחנו מקבלים מידע ומעבדים אותו. וכאשר אנחנו לוכדים קשב של אדם אחר, כאשר אנו מושכים את תשומת לבו אלינו, אנו לומדים לשדר מידע לאדם אחר, ולעולם.

הבעיה היא שעם השנים נעשינו אשפים בהליכה מתוך שינה, וכך אנו עוברים את החיים. איננו חושבים שאנחנו צריכים להיות קשובים, כי איננו בטוחים שאנו יודעים מה מתחולל סביבנו. התגובות שלנו לכל התרחשות נעשות צפויות. החשיבה שלנו אוטומטית, ולא זו בלבד, אלא שאנחנו מניחים באופן אוטומטי שאנו יודעים מה אנשים אחרים חושבים. ניתן לומר בוודאות שהקשב שלנו נפגע עקב הזנחה. מה יקרה אם נגלה מחדש את כוחו המופלא? התודעה תוכל להגיב בחדות ובגמישות על שינויים — ושינויים הם התרחשות בלתי נמנעת.

״מעופו של איקרוס״ (1635), יקוב פטר גובי, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

אין סיבה שנקרוס כשהציפיות שלנו לא מתממשות. אם נשתמש בחושינו לאסוף מידע אמיתי, החיים לא ייראו לנו מסתוריים כל כך. אם נקשיב באמת — לא רק למה שהזולת אומר לנו, אלא גם למה שאנחנו אומרים לעצמנו ברגעי השקט — נזדהה עם הזולת הרבה יותר, ואף נפגין חמלה כלפי עצמנו. אבל במקום זאת אנחנו מניחים הנחות ומייצרים אי־הבנות. חיזוק שריר הקשב עלול להיראות בתחילה כמו אימון מפרך, אבל התגמול יבוא במהרה. המוח מגיב בהתלהבות על שינויים חדשים. הביטו, הקשיבו ובחנו ללא שיפוטיות. שימו לב כיצד התגובות הרגשיות שלכם נעשות כנות יותר עם כל סיפור. קשב מוביל למודעות מלאה בכל רגע ורגע בחיים, בכל שנייה יקרת ערך.

זיכרון עוזר לנו לייצר רשמים של המציאות, אבל רשמים אינם שקולים לאמת. אנחנו מסתמכים יותר מדי על הזיכרון בחיפוש אחר האמת. אנחנו מאפשרים לו להסיט את הקשב שלנו מן ההווה ולגרור אותנו חזרה אל העבר

הכלי השני הוא זיכרון. הזיכרון מאוחסן בחומר (המוח שלנו) כפי שמוזיקה מאוחסנת בדיסק. אפשר לאחסן את כל הזיכרונות המצטברים לאורך חיים שלמים במוח אחד, אבל האחסון לבדו אינו הופך את הזיכרונות האלה לאמיתיים. אנחנו מאחסנים רשמים של דברים, של אנשים ושל אירועים — אך מפני שכל מוח תופס את העולם בדרכו, אפילו אחים זוכרים אירועים מהילדות באופן שונה זה מזה. זיכרון עוזר לנו לייצר רשמים של המציאות, אבל רשמים אינם שקולים לאמת. אנחנו מסתמכים יותר מדי על הזיכרון בחיפוש אחר האמת. אנחנו מאפשרים לו להסיט את הקשב שלנו מן ההווה ולגרור אותנו חזרה אל העבר. לעתים תכופות אנחנו משתמשים בזיכרון שלנו נגד עצמנו, אבל יש לנו הכוח להשתמש בו אחרת. אפשר להשתמש בזיכרון כדי לשפוך אור על העולם.

כפי שהזיכרון מילא תפקיד חשוב בהתפתחות המוקדמת שלנו, כך הוא יכול להנחות אותנו בתהליך של שינוי בבגרות. בינקות צפינו בהורינו; הקשבנו, חיקינו. כל דבר שראינו הפך לחלק מדפוס ההתנהגות שלנו. ניסינו ללכת, נפלנו וניסינו שוב. למדנו להימנע מכאב ולהתקרב להנאה. ומה לגבי היום? מה נעשה כשנרצה לשנות דפוסים שליליים? מדוע לא נעשה כל שביכולתנו כדי לטפל בגופנו ולשפר את רווחתנו הרגשית? אנחנו יודעים איך זה לאבד את קור הרוח ולהתחרט על כך. זאת הרגשה נוראה. אנחנו יודעים כמה איומות הן הבושה והאשמה, ובכל זאת אנחנו מזמינים אותן להיכנס. הזיכרון יכול לשרת אותנו בניסיון ההתפכחות ובבלימת תגובות אוטומטיות. זיכרון יכול להרחיק אותנו מהרגלים שליליים, לעודד אותנו להרים ראש ולצעוד קדימה עם כבוד עצמי.

הכלי השלישי והיעיל ביותר הוא הדמיון. הדמיון הוא מעין כוח־על. אנחנו מדמיינים משהו במוחנו, ואז הוא הופך לאמיתי. למעשה, די שנדמיין משהו נהדר, והגוף מיד חש בנוח ומתמלא מרץ. אפשר לדמיין גם אירועים כואבים והשלכות מחרידות. כשאנו מדמיינים את הגרוע מכול, אנחנו מייצרים פחד בגופנו ומפיצים פחד לגופים אחרים. אנחנו מדמיינים את העתיד ומשתיקים את ההווה. הדמיון הוא כוח, אין ספק; אך כמו כל כוח, גם אותו אפשר להשחית.

אפשר לתרגל שימוש מועיל בדמיון כבר ברגע זה. הבה נפנה את הקשב למטלה מלהיבה: להיעשות מודעים יותר. אנחנו יכולים להשתמש בזיכרון כפי שהוא נועד שנשתמש בו — כדי למנוע מאיתנו לחזור על טעויות העבר. אנחנו יכולים לדמיין דברים שמעולם לא ניסינו לדמיין. אנחנו יכולים להטיל ספק במה שאנחנו יודעים ולזנוח סיפורים מוכרים. לתודעה יש השפעה אדירה. היא מפתחת הרגלים לאורך זמן, אבל אנחנו יכולים לשנות את ההרגלים האלה. אם נשתמש בכלים הזמינים לנו, נוכל להשקיט את הסערה הפנימית ולמצוא שלווה בעולמנו המדומה.

״ב-Lapin Agile - ארלקינו אוחז בכוס משקה״ (1905), פבלו פיקאסו. מוזיאון MOMA, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

אינכם מי שנדמה לכם. אינכם הילדים שהייתם בגיל ארבע, מתמודדים עם פחדים שמעולם לא העליתם על דל שפתיכם. אינכם המתבגרים המגושמים, העובדים החדשים במשרד או היזמים הצעירים. אינכם בן או בת הזוג של מישהו, או הילדים המושלמים של אמא. אינכם הדמות הראשית בסיפור שלכם או של אף אחד אחר, גם אם מילאתם את כל התפקידים האלה במשך זמן רב. ואינכם באמת האדם המתכנה אני, שמנסה לדבר בשם הגוף שלכם. אינכם התודעה או אוסף של חוקים שהתודעה מנסה כל כך לאכוף. באמצעות החוקים האלה היא יצרה כוח שליט, אבל גם הכוח הזה אינו אתם.

אתם לא באמת מערכת הממשל הקטנה שקיימת רק בראשכם, אבל חוקיה משפיעים בכל זאת על פעולותיכם ותגובותיכם. לפעמים מערכת הממשל הזאת נדמית סובלנית, ולפעמים היא חסרת התחשבות ולא סלחנית

אתם לא באמת מערכת הממשל הקטנה שקיימת רק בראשכם, אבל חוקיה משפיעים בכל זאת על פעולותיכם ותגובותיכם. לפעמים מערכת הממשל הזאת נדמית סובלנית, ולפעמים היא חסרת התחשבות ולא סלחנית. כך או כך, אני הוא המפקד העליון שלה, וכעת הגיע הזמן להחליט איזה מין מנהיג אני אמור להיות. כעת הגיע הזמן לבחון את היצירה שלכם ולבצע בה שינויים חשובים.

כולנו נולדנו ללמוד, לצמוח ולהפוך לבני אדם מודעים. מטרתנו היתה להיות בני האדם הטובים ביותר שאפשר להיות, אבל איפשהו בדרך הוסחה דעתנו. כוונותינו סטו ממסלולן. שכחנו מה זה להיות אותנטיים. אולי נדמה לכם שבלתי אפשרי לברוח ממערכת העונש והגמול שהקמנו בעצמנו, אבל זה לא נכון. אנחנו יכולים להפיל את המערכת כולה אם נרצה.

מעניין להבין איך כל אחד מאיתנו יוצר את המציאות האישית שלו. מעניין להבין גם כמה אנחנו מוכנים להתאמץ כדי להגן על המציאות הזאת. במקום להגן עליה, נוכל לשפר אותה. נדרשות כמה תובנות פשוטות כדי לחולל מהפכה. ראשית, חשוב לבחון כיצד המערכת הוקמה. יועיל לנו להבין איך הגענו לכאן, כל אחד למקומו וכל אחת למקומה, ומה אפשר לעשות כדי לשנות את עולמנו. הבה נחפש דרכים שבהן נוכל לשנות את מי שמתאר את העולם הזה בשבילנו.

מודעוּת היא היכולת לראות נכוחה, ואף פעם לא מאוחר לפקוח עיניים.

מתוך הספר "שלוש השאלות" מאת דון מיגל רואיס וברברה אמריס. מאנגלית: תומר בן אהרון. ראה אור בהוצאת ״הכורסא״ ו״מודן״

תמונה ראשית: מתוך ״איש צעיר עם עט נובע״ (1914), דייגו ריברה, מוזיאון דולורס אולמדו. תצלום: ויקיפדיה