הפלה בשלושה ממדים

אנחנו חייבים ללמוד להתמודד עם הטיעונים המצוינים של הצד השני. בנושא ההפלות מזומן לנו האתגר במלוא עוצמתו.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנת 1956 החליטו ג' א' פְּרֶסְלי (Presley) ו-ו' א' בְּראוּן (Brown) מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ארקנסו שאין מנוס מכתיבת דו"ח על ארבע מהמאושפזות שטופלו לאחרונה בבית החולים שלהם. הדו"ח, שכותרתו "הפלה לא חוקית באמצעות ליזול", ראה אור בכתב העת Obstetrics & Gynecology. מתוארות בו ארבע נשים שאושפזו בבית החולים במצב קשה לאחר שכולן עברו "הפלות לא חוקיות", שלדעת הרופאים בוצעו באמצעות חומר חריג: ליזול. חומר הניקוי החזק הזה הוזרם לתוך הרחם שלהן. שלוש שרדו, אחת מתה.

האישה הראשונה הגיעה לבית החולים "במצב היסטרי". היא הייתה בת 32, בעלה בא איתה, והיא הייתה בעיצומו של משבר רפואי ברור: היו לה 40 מעלות חום, והשתן שלה היה בצבע "יין פורט" והכיל רמות גבוהות של אלבּוּמין המעידות על כשל בכליות. בעלה התוודה בסופו של דבר שהם ביצעו הפלה אצל רופא יומיים קודם לכן. ארבע שעות אחרי האשפוז נעשתה האישה עצבנית, והרופאים נאלצו לתת לה תרופות הרגעה ולכבול אותה. שעתיים אחר כך הפכו נשימותיה כבדות ולא יציבות כנשימותיהם של גוססים. הנתיחה לאחר המוות חשפה נקרוזה מתקדמת של הכליות והכבד.

האישה השנייה הייתה בת 28 ודיממה בלי הפסקה מהנרתיק. "אחרי תשאול מקיף", היא הודתה שיומיים קודם לכן הוזרק לרחם שלה חומר על-ידי אותו רופא שטיפל במטופלת הראשונה. בבית החולים ניתנו לה עירוי דם ואנטיביוטיקה. הרופאים ביצעו גרידה והסירו את הרקמות הנקרוטיות שהדיפו ריח עז של פֶנול, המרכיב העיקרי בליזול. היא שרדה.

הנשים חיכו זמן רב לפני שפנו לקבלת עזרה, ולא רצו להודות שעברו הפלות כי הן קיוו לקבל טיפול בלי שייאלצו לומר את האמת

האישה השלישית הייתה בת 35, והגיעה לבית החולים לאחר דימום חריג שנמשך שבועיים. היא סיפרה שהרופא שלה נתן לה "מרשם", אבל היא הכחישה שעברה הפלה. היא קיבלה עירוי דם ואנטיביוטיקה, אך מצבה לא השתפר. הדימום הנרתיקי שלה הדיף ריח עז של פנול. היא עברה גרידה, שבמהלכה הוסרה שליה מתוך הרחם שלה. היא התאוששה.

המטופלת הרביעת הייתה בת 18 והגיעה לבית החולים בגלל דימום חריג, התכווצויות, ו"אובדן מים דרך הנרתיק" – זו הייתה כנראה תחילתה של לידה כתוצאה מהפלה. זמן קצר לאחר האשפוז היא הפילה באופן טבעי עובר בן ארבעה חודשים וחצי. פנול נמצא הן ברקמת העובר והן ברקמת השליה. הנערה התאוששה.

הריון

לא תמיד הכול מושלם, לא תמיד אפשרי. תצלום: דאגלס פורטר

קראתי תיאורים רבים של סיבוכים ומקרי מוות שהתרחשו בשנים שבהן הפלות לא היו חוקיות בארצות הברית. הנושא הזה תמיד ריתק אותי, כי אמא שלי סיפרה לי פעמים רבות שכאשר עבדה כאחות צעירה בבית החולים בֶּלוויוּ בניו יורק, היא ישבה פעמיים ליד נערות גוססות שמתו מהפלות שהסתבכו. בלשים באו לתשאל את שתיהן ודרשו מהן לחשוף את שם הרופאים שביצעו את ההפלה, אבל הן סירבו. "הן היו מפוחדות מדי", אמא שלי תמיד אמרה. המקרים בארקנסו דומים להפליא למקרים מסוג זה המופיעים בדיווחים שקראתי: הנשים חיכו זמן רב לפני שפנו לקבלת עזרה, ולא רצו להודות שעברו הפלות כי הן קיוו לקבל טיפול בלי שייאלצו לומר את האמת. הרופאים "המפילים" (Abortionists) – כפי שנהגו לקרוא להם אז – הקפידו לרוב לקבל שלוש הבטחות מהנשים הפונות אליהן: הן חייבות לשמור את הפרוצדורה בסוד; אסור להן לגלות את שמו של "המפיל"; ובשום פנים אסור להן ליצור איתם קשר שוב, ולא משנה מה יקרה.

מה שהפתיע אותי יותר מכול בנוגע לדו"ח של הרופאים מארקנסו הוא הביטחון המוחלט שלהם בכך שיש שפע של שיטות וחומרים המשמשים לביצוע הפלות לא חוקיות, ושהשימוש בליזול נדיר יחסית. אך האמת היא שהשימוש בליזול היה נפוץ מאוד. עובדה זו היתה ידועה למיליוני נשים בזכות רשת המידע העתיקה ביותר בעולם, אבל הרופאים – כמעט כולם גברים – עתידים היו לגלות זאת הרבה יותר לאט בעודם משאירים אחריהם שובל של דו"חות כמו הדו"ח מארקנסו, המבוססים על מספר מצומצם של אשפוזים וזמינים רק לרופאים אחרים, שבמקרה התיישבו לקרוא גיליון מסוים של כתב עת מסוים.

במשך יותר משלושים שנה, חברת ליזול פרסמה את המוצר כאמצעי מניעה יעיל וייעצה לנשים להתרחץ בגרסה מדוללת שלו אחרי סקס, וכך נוצר קשר תודעתי חזק בין המוצר לסוגיית תכנון המשפחה

לא רק דו"חות רפואיים מספרים על הפלות באמצעות ליזול, אלא גם עדויות אישיות – השחקנית מרגוֹ קידֶר (Kidder), למשל, דיברה על ההפלה שלה בעדות מטלטלת שנתנה במסגרת הליך פלילי. דוגמה נוספת: רשומות בית משפט מ-1946 מספרות לנו את סיפורה של נערה קליפורנית בשם רבקה, שעברה לגור עם גיסתה כדי להסתיר את הריונה ולבצע הפלה. אישה מקומית בשם סופי הסכימה לבצע אותה. היא הכינה תערובת של מים רותחים, ליזול וסבון, הזריקה את הנוזל החם לרחם של רבקה, ואמרה לה להישאר על הרגליים במשך שעתיים. באמצע הלילה התחילה הנערה לסבול מהתכווצויות שלא פסקו. היא ילדה "עובר בעל צורה תקינה באורך עשרים סנטימטר", שגיסתה, רִיֶיט, קברה. סופי חזרה למחרת לאסוף את יתרת התשלום שלה, 25 דולר. הנערה לא הרגישה טוב, אבל סופי נתנה לה רק אספירין. באותו לילה נעשו התסמינים שלה קשים מדי, ורייט לקחה אותה לבית החולים. לאחר מכן הורשעה סופי ונכלאה. לא ברור אם רבקה שרדה.

בשנות השישים כבר החלו רופאים להבין שליזול אכן משמש לביצוע הפלות רבות, ושהוא טומן בחובו סכנות חמורות. ב-1961 פרסם דוקטור קרל פינְזֶר (Finzer) מבאפלו, ניו יורק, ב-Canadian Medical Association Journal מאמר שכותרתו "“Lower Nephron Nephrosis Due to Concentrated Lysol Vaginal Douches" [כשל בכלייה כתוצאה משטיפת הנרתיק בליזול בריכוז גבוה]. הוא תיאר שני מקרים: אחד שבו האישה מתה, ואחר שבו היא שרדה. ב-1969, שני רופאים,  רוברט ה. ברטלט (Bartlet) וקלמנט יחיא (Yahia) פרסמו מאמר ב-The New England Journal of Medicine שכותרתו "ניהול הפלה כימית זיהומית עם כשל כלייתי". הוא תיאר חמישה מקרים של נשים שניסו לעבור הפלה, שתיים מהן באמצעות ליזול. הרופאים העריכו שמאתיים אלף עד מיליון הפלות לא חוקיות מתבצעות מדי שנה בארה"ב, ושבאזורים רבים הפלות הן גורם עיקרי למקרי מוות בקרב אימהות. שיעורי התמותה הכלליים בקרב מטופלות שאושפזו כשהן סובלות מזיהום בעקבות הפלות שהסתבכו, עמדו על 11-22 אחוז, אבל בקרב נשים שעברו הפלות באמצעות סבון או ליזול, שיעורי התמותה עמדו כפי הנראה על שיעור בלתי נתפס של 50-66 אחוז. "את כל הצעירות האלה", מדווחים הרופאים בענייניות מופרזת, "ניתן כנראה להציל".

לעולם לא נדע כמה נשים עברו הפלה בשיטה הזאת, או כמה מתו בגללה. מדוע השתמשו לעתים קרובות כל כך דווקא בליזול, בעל הריח החריף הלא נעים וההשפעתו המאכלת על העור? (א) כי הגרסאות המוקדמות שלו כללו קְרֶזוֹל (Cresol), תרכובת של פנול הגורמת להפלה; (ב) כי הוא היה מוצר זמין שנמצא בכל בית ולא עורר חשד בעת הקנייה; וכי במשך יותר משלושים שנה, חברת ליזול פרסמה את המוצר כאמצעי מניעה יעיל וייעצה לנשים להתרחץ בגרסה מדוללת שלו אחרי סקס, וכך נוצר קשר תודעתי חזק בין המוצר לסוגיית תכנון המשפחה.

ליזול

ליזול: לימים סוף-סוף נותק הקשר בינו ובין הפלות. תצלום: שרה גרהם

 

משנות העשרים ועד שנות החמישים פרסמה החברה שורה אינסופית של פרסומות ובהן סיפרה את אותו סיפור שוב ושוב: אישה כלשהי "מזניחה את ההיגיינה הנשית" ולכן היא מעוררת דחייה בבעלה ונשארת "לכודה ברשת של אדישות" המחדירה "ספקות" ו"עכבות" לחיי המין שלהם. לפני 1977 החוק בארה״ב אסר על פרסום אמצעי מניעה, ולכן הפרסומות של ליזול השתמשו בלשון חסודה לשם הסוואה – נאמר בהן שאם האישה לא תתקלח בליזול אחרי הסקס, היא תאבד את כוח המשיכה "המעודן" או "הנשי" שלה, או את "רוח הנעורים". בכך נרמז שסקס גורם להן להסריח, וזה מגעיל את בעליהן. אבל גם נשות העבר ידעו את מה שיודעות הנשים בימינו: סקס אינו גורם לאישה להסריח, וכדי לשמור על ניקיון די בסבון ובמים.

ומכיוון שנשים הבינו זאת, הן מצאו בפרסומות האלה שפע של רמיזות מקודדות לאמצעי מניעה. רופא אחד אמר למטופלת שלו "לא להסתכן שלא לצורך" ורשם לה ליזול. אחר אמר למטופלת שלו שאם לא תתקלח עם ליזול, עלולות להיות לכך "השלכות חמורות". רבות מהפרסומות מדגישות כי ליזול פועל "אפילו בנוכחות חומר רירי", מה שכנראה רומז לתוצרי הלוואי של יחסי המין; אחרות מבהירות כי ליזול "אינו משאיר תוצרי לוואי שמנוניים", עוד רמיזה אפשרית לחומרים ג'לטיניים מסוימים שנשים החדירו לעתים לנרתיק כאמצעי מניעה.

רופא אומר לאישה, "חבל שתסכני את הנישואים המאושרים שלך בחוסר הקפדה על היגיינה נשית – אפילו פעם אחת!" זוהי לשון אמצעי המניעה: משהו שיש להשתמש בו בכל פעם ופעם, משהו שגם ויתור חד-פעמי עליו עלול להוביל להשלכות חמורות, משהו שאין להזניח. ה"ספקות" האלה באשר ליחסי המין בין בעל לאישה, ו"העכבות", אינם תוצר של הסירחון; הם תוצאה של היעדר אמצעי מניעה מהימנים ושל החרדה המתמשכת מכך שסקס יוביל להיריון שאינו רצוי.

האישה בתמונה לא הייתה לכודה ברשת של אדישות, ולא הוקל לה אחרי שהרופא רשם לה ליזול. היא הייתה "חסרת זהירות", וכעת נאלצה להתמודד עם "ההשלכות החמורות"

יש עשרות מודעות פרסומת כאלה באינטרנט, שם הן ימשיכו לעד לזעזע פמיניסטיות צעירות. ראיתי כל כך הרבה פרסומות כאלה שחשבתי שאני מכירה את כל הסיסמאות וההתבטאויות העקיפות בלשון נקייה. אבל הקיץ נתקלתי במודעה שהדהימה אותי לחלוטין. זאת הייתה תמונה פשוטה של סבל נשי מובהק. האישה בתמונה לא הייתה לכודה ברשת של אדישות, ולא הוקל לה אחרי שהרופא רשם לה ליזול. היא הייתה "חסרת זהירות", וכעת נאלצה להתמודד עם "ההשלכות החמורות".

אנו רואים רישום פשוט של עקרת בית אופיינית ממעמד הביניים, זאת שהרבתה להופיע בפרסומות שאחרי מלחמת העולם השנייה. אך אף שהייתה ממעמד הביניים, המוצרים שהיא נועדה למכור שימשו נשים מכל השכבות הסוציו-אקונומיות ומכל הגזעים – ובייחוד המוצר הזה. שיערה מסורק ובוהק, הציפורניים שלה מטופחות, והיא עונדת טבעת נישואים. אבל ראשה טמון בידיה, ומאחוריה מטילים את אימתם עמודיו של לוח שנה ענק. מעל ראשה המורכן, בכתב יד פשוט, מתנוסס משפט בודד: "אני לא מסוגלת לעבור את זה שוב".

עולם שלם אצור במשפט הזה. להיות אישה פירושו לשאת בכל ההשלכות כתוצאה מקיום יחסי מין. וכאן יש אישה הנושאת בהשלכות האלה: אישה נשואה – כנראה כבר יש לה ילדים, הרי היא אומרת "שוב" – שמסיבה כזאת או אחרת הגיעה לנקודת שבירה.

מודעה לליזול, שנות השלושים, תמונה: המאמר המקורי

מדוע עלולה אישה נשואה כמו במודעה להרגיש שהיא אינה מסוגלת לעבור היריון נוסף? אולי היא פשוט הייתה אישה שהבינה היטב את נפשה ואת חייה, וידעה טוב מאוד מה היא אינה מסוגלת לשאת

מדוע עלולה אישה נשואה, החיה בתקופת "הבייבי בום" שאחרי המלחמה, להרגיש שהיא אינה מסוגלת לעבור היריון נוסף? אם תתחילו להכין רשימה של סיבות, ייתכן שאף פעם לא תסיימו. אולי היו לה היריונות קשים ולידות טראומטיות והיא אינה רוצה לעבור את זה שוב. אולי היא סבלה מדיכאון קשה אחרי הלידה ורק עכשיו החלימה. אולי בעלה הוא גבר כועס או אלים המאשים אותה בהיריונות שלה. אולי בן הזקונים שלה סוף סוף התחיל ללמוד בבית הספר, וכעת יש לה כמה שעות של חסד מדי יום שבהן היא יכולה לשבת בשקט בביתה, לשתות כוס קפה ולעשות סדר במחשבות. ואולי היא פשוט הייתה אישה שהבינה היטב את נפשה ואת חייה, וידעה טוב מאוד מה היא אינה מסוגלת לשאת.

האישה הבדיונית הטומנת את ראשה בידיה, הובילה אותי לחשוב על אישה אמיתית שמתה כתוצאה מהפלת ליזול: האישה בת ה-32 מהדו"ח של ארקנסו, שבעלה הביא אותה לבית החולים ושם היא מתה. לאור התקופה המדוברת וגילה של האישה, אפשר להניח שהם היו נשואים לפחות מספר שנים. יש גם סיכוי לא רע שכבר היו להם ילדים. משום מה היא לא הייתה מסוגלת לעבור את זה שוב. היא ניסתה לעשות משהו כדי להציל את עצמה – כי כשאינך מסוגלת לשאת דבר מה, אין לך ברירה. והיא שילמה על כך בחייה.

בפעם הראשונה שראיתי תמונה מאחד האולטרסאונדים החדשים המציגים את העובר בתלת-ממד, לא הייתי בטוחה מה בדיוק אני רואה. זה היה מאוד שונה מהתמונות בשחור-לבן שהייתי רגילה אליהן. זה נראה כמו משהו מעולם אחר, כאילו סוף סוף יצרנו קשר עם כוכב לכת שתמיד רצינו להגיע אליו. התחושה הזאת נוצרה גם בגלל הצבע, זוהר ענברי שאינו מעורר רושם רפואי או טכנולוגי. התמונה כמעט נראית כמו משהו קדום המרמז על ראשיתם של כל הדברים. היא הזכירה לי בצבעה, ואולי אף במהותה, את התמונות המוקדמות ביותר של אנשי הבִּיצה מצפון אירופה, תופעה שהפנטה אותי כשהייתי קטנה: פרצופים קדומים בעלי תווי פנים מובחנים שנקברו בביצות כבול לפני יותר מאלפיים שנה ושמרו איתם את סודותיהם. כשחקלאי כבול החלו לגלות אותם בשנות החמישים, הגופות היו משומרות באיכות גבוהה כל כך שהחקלאים הניחו שמדובר בקורבנות רצח בני ימינו, ולא בגופות של אנשים שחיו לפני תקופת ישו. וזה מה שמדהים בנוגע לאנשי הביצות. הם דומים לנו להפליא, אנושיים להפליא, כל אחד מהם אדם מובחן.

תמונות האולטרסאונד בתלת-ממד כל כך ברורות ומפורטות, שאימהות-לעתיד רוכשות לעתים הדפסה מוגדלת שלהן בחנויות צילום בקניונים. כשמביטים בתמונות האלה, אין שום ספק שמביטים בתינוק

תמונות האולטרסאונד בתלת-ממד כל כך ברורות ומפורטות, שאימהות-לעתיד רוכשות לעתים הדפסה מוגדלת שלהן בחנויות צילום בקניונים – זה מזכיר הורים שמביאים את התינוקות שלהם לצילומים בסטודיו. כשמביטים בתמונות האלה, אין שום ספק שמביטים בתינוק. אילו הן היו זמינות כשהייתי בהיריון, גם אני ודאי הייתי רוצה לעשות לי אחת. כשאת בהיריון, את נואשת ליצור מגע. את יודעת שהעובר אמיתי בגלל השינויים בגופך, ובסופו של דבר את מתחילה גם להרגיש את השינויים המתחוללים בו. הבעיטות הראשונות מפתיעות ומרגשות, אבל אפילו בהמשך, כשאת כבר רואה רגל של ממש מבליחה כנגד דופן הבטן שלך ונעלמת שוב, העובר ממשיך להיות יצור מסתורי העסוק בענייניו שלו. כל עוד הוא צף בתא המימי שבתוכך, הוא קרוב לכוחות שהביאו אותו לשם יותר מאשר לחיים בעולם החיצוני.

אולטסאונד תלת-ממדי של עובר, 12 שבועות.

במשך הרבה מאוד זמן, תמונות התלת-ממד האלה עוררו בי חרדה. הן הוכחה לכך שהיצור שצומח בתוך גופה של אישה הרה הוא בן אדם שחי ומתפתח בהתאם ללוח הזמנים שקיים מאז שחר האנושות. ועל כן, ברור שזוהי אלימות נוראה לסלק אותו מעולמו השקט ולהשמיד אותו.

"רוב ההפלות מתרחשות בשליש הראשון", הבטיחה לי חברה חכמה מאוד וטובת לב. אין לי סיבה לדאוג לגבי התינוקות האלה בתמונות התלת-ממד – עד שהם גדלים והופכים ליצורים אנושיים מובהקים, רובם כבר עברו מזמן את השלב ההתפתחותי שרוב ההפלות מתרחשות בו. ואני נאחזתי בפיסת המידע המנחמת הזאת, עד שהתחוור לי שאחת התמונות האלה שראיתי צולמה בסוף השליש הראשון. פעמים רבות אני מצטערת שגיליתי זאת.

כשאני רואה את התמונה הזאת, יש לי תגובה הפוכה. אני חושבת לעצמי: הנה אחד מאיתנו, הנה תינוק. יש לו בהונות בשלב הזה, עפעפיים ואוזניים. הוא מגהק – הרעד הזעיר בחזה שכל ההורים מכירים. ומה שהכי מפחיד הוא שהתינוק מתחיל כבר לפתח מראה משלו, התווים הייחודיים שלו מתחילים להתבהר

תמונה של עובר בן 12 שבועות היא מבחן רורשך. יש אנשים שיאמרו שהיא אינה מעוררת בהם שום רגש, שהעובר הוא אפשרות של תינוק ותו לא, והוא רחוק מאוד מלעורר בהם סימני שאלה. אני מקנאה בהם. כשאני רואה את התמונה הזאת, יש לי תגובה הפוכה. אני חושבת לעצמי: הנה אחד מאיתנו, הנה תינוק. יש לו בהונות בשלב הזה, עפעפיים ואוזניים. הוא מגהק – הרעד הזעיר בחזה שכל ההורים מכירים. ומה שהכי מפחיד הוא שהתינוק מתחיל כבר לפתח מראה משלו, התווים הייחודיים שלו מתחילים להתבהר. לכל עובר כזה בן 12 שבועות יש קוד משל עצמו: זאת בטוח תהיה טובה במוזיקה, ועל זה נגזרו חיים של חוסר שקט, של דפיקות-קות-קות בעיפרון על השולחן בהמתנה להפסקה.

מה שקשה לי לשאת בכל הקשור להפלות, הוא את הממשיות שלהן: אלה בני אדם, הפגיעים ביותר בינינו, ואיננו חומלים עליהם. כמה נורא לדעת שתוך שעה בודדה, תינוקת יכולה לעבור ממצב של חיים – לבה פועם, כליותיה מייצרות את השתן שהופך למי השפיר של מבצרה – למצב של מוות. לבה חדל, גופה מושלך.

כדי להציג בכנות מלאה את הטיעון בעד הפלות, יש להשתמש במילים רבות: הטיעון הזה צריך להזכיר לנו דברים שקרו בעבר הלא רחוק ולדבר על ההשלכות האיומות שסבלו נשים מכיוון שהליך רפואי פשוט מאוד הוגדר בלתי חוקי. הטיעון נגד הפלות, לעומת זאת, אינו דורש אף לא מילה אחת. הטיעון נגד הפלות הוא תמונה.

זה לא ויכוח שאפשר לנצח בו. הפעילים הקולניים ביותר של שני הצדדים מייצגים את העמדות שלהם בצורה גרועה מאוד

זה לא ויכוח שאפשר לנצח בו. הפעילים הקולניים ביותר של שני הצדדים מייצגים את העמדות שלהם בצורה גרועה מאוד. כשמפצירים בנשים "לצעוק את ההפלה שלך", וכשהפלות הופכות לנושא שמדברים עליו בסטנד-אפ, יש בזה משהו מזעזע. מי יכולה להתגאות בכך שהיא אינה מוצאת אנושיוּת בתמונות הברורות עד כאב שהמדע הביא לנו? כשמתנגדי ההפלות מדברים במונחים גרפיים כל כך על נשים ש"שואבות תינוקות מתוך הרחם", הם נוהגים בחוסר רחמים. הם אינם מביאים בחשבון את הסיבות האנושיות מאוד והמורכבות מאוד המובילות להחלטתה הפרטית של אישה לבצע הפלה, ולעתים קרובות הם גם אינם מביאים בחשבון את שברון הלב הכרוך בכך. אבל כאשר הצדדים מציגים את הטיעונים המוצלחים ביותר שלהם, שניהם משכנעים מאוד, וכל עוד איננו מכירים בכך, איננו מדברים בכנות על הסוגייה הזאת, ואולי גם איננו חושבים עליה בכנות. ואין ספק שכך לא נשכנע אף אחת. רק לאמת יש כוח לשנות.

הפלה, יום האם, אם, מחאה

הוויכוח נמשך בכל האמצעים: כרטיס ליום האם לאישה שעברה הפלה. תצלום: Anno Malie

כיצד אפשר לחשב את האומללות שהוא חווה? תארו לכם אותו יושב בחדר ההמתנה בבית החולים – גרסה אילמת ומחרידה של הפעמים שבהם ישב לבטח בחדר המתנה מסוג אחר לגמרי, בשעה שילדיו באו לעולם. תארו לכם באיזה בוז נהגו בו האחיות והרופאים. לא היה לו שום סיכוי, באותן שעות איומות, להסביר להם שאשתו אמרה שהיא פשוט אינה מסוגלת לעבור את זה שוב

והנה אחת האמיתות בסוגייה זו: יאמר החוק אשר יאמר, נשים ימשיכו לעבור הפלות. איך אני יודעת? כי בעבר הלא רחוק, נשים הרשו לזרים להתעלל בהן, לנעוץ מסרגות וקולבים בתוך הרחמים שלהם, להכניס צנתרים דרך צווארי הרחם ולהזרים לתוכן ליזול, או מים רותחים, או תמיסות חיטוי. נשים היו מוכנות להסתכן במוות כדי לעבור הפלה. כשהפכנו את ההפלה לחוקית, החלטנו לא לתת לזה לקרות שוב. לא היינו מוכנות לתת לשום אישה להגיע לבית החולים כשאיבריה נרקבים בתוכה. השלמנו עם אובדן אפשרי של תינוק מתפתח, אבל לא היינו מוכנות לאבד גם את האישה שנושאת אותו ברחמה.

חשבתי על נשים רבות בזמן שכתבתי את המאמר הזה. על שתי הבחורות שאמי צפתה בהן מתות, על כל הנשים שעברו הפלות עם ליזול. אבל חשבתי גם על גבר: על בעלה של אותה אישה בת 32 שמתה בארקנסו, לפני כל כך הרבה שנים. היה זה מעשה נדיר של אומץ להביא אותה בעצמו לבית החולים, ולהישאר איתה. הוא ואשתו היו שותפים לעבירה פלילית. כיצד אפשר לחשב את האומללות שהוא חווה? תארו לכם אותו יושב בחדר ההמתנה בבית החולים – גרסה אילמת ומחרידה של הפעמים שבהם ישב לבטח בחדר המתנה מסוג אחר לגמרי, בשעה שילדיו באו לעולם. תארו לכם באיזה בוז נהגו בו האחיות והרופאים. לא היה לו שום סיכוי, באותן שעות איומות, להסביר להם שאשתו אמרה שהיא פשוט אינה מסוגלת לעבור את זה שוב, ושהוא ניסה לעזור לה. בשלב כלשהו אמרו לו מן הסתם שהיא מתה, ושתהיה גם נתיחה לאחר המוות. ותארו לכם אותו - אחרי שכבר לא נשאר לו עוד מה לעשות, אחרי שלא נשארו לו אפילו טופס אחד לחתום עליו או שאלה אחת לענות עליה – נכנס למכונית ועושה את הנסיעה הנוראה הביתה כדי לספר לילדיו שאמא שלהם אף פעם לא תחזור.

 

קייטלין פלאנגן (Flanagan) היא חברת מערכת בכתב העת אטלנטיק. היא מחברת הספרים Girl Land (משנת 2012) ו-To Hell with All That (משנת 2006).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article appeared here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: סריגה. תצלום: Les Triconautes, ב-unsplash.com

Photo by Les Triconautes on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קייטלין פלאנגן, Atlantic.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על הפלה בשלושה ממדים

01
סמדר זאבי

בס"ד
ישנה דילמה מוסרית במאמר
הכותבת מאששת, כי לא ניתן לענות עליה
ואוסיף שאין פה שאלה של טוב או רע, אלא מה הכי טוב עבור האם.
בעת העתיקה כשאישה הייתה עתידה להינשא היא הייתה עצובה וכלל לא מאושרת, בשל ידיעתה שבעת הלידה עלולה למות מקושי כלשהו(בהיעדר מומחיות וטכנולוגיה)-שם לא הייתה נצרכת הפלה, אך גם זו דילמה לא פשוטה. האם להינשא בגיל צעיר או לדחות הנישואין למועד מאוחר, היות והפחד מן המוות בלידה סבב בעולמן.